המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
אופוזיציונרים סורים: דרושה פעולה בינ"ל נגד הדיכוי במדינה
7/6/2007


אופוזיציונרים סורים: דרושה פעולה בינלאומית נגד הדיכוי במדינה

 

לאחרונה חלה הסלמה ביחס המשטר הסורי לפעילי האופוזיציה. הסלמה זו באה לידי ביטוי בגל של עונשי מאסר שגזר בית הדין הגבוה לביטחון המדינה על פעילי אופוזיציה בולטים: פעיל זכויות האדם, ד"ר כמאל אל-לבואני, נדון ל-12 שנות מאסר באשמת "פגיעה בביטחון הלאומי"; פעיל זכויות האדם, עו"ד אנור אל-בוני, נדון לחמש שנות מאסר באשמת "פגיעה במורל הלאומי"; פעיל "הועדות להחייאת החברה האזרחית" והעומד בראש מרכז "חריאת" להגנה על חופש העיתונות והעיתונאים בסוריה, מישל כילו, והפעיל הפוליטי, מחמוד עיסא, שהיה עצור בין השנים 1992-2000 בשל השתייכותו ל-"מפלגת העבודה הקומוניסטית", נדונו לשלוש שנות מאסר באשמת "פגיעה בתחושה הלאומית"; פעילי האופוזיציה, סלימאן אל-שמר וח'ליל חסין, נשפטו בהעדרם ל-10 שנות מאסר כל אחד, גם הם באשמת "פגיעה בתחושה הלאומית"[1].     

 

גזרי הדין עוררו ביקורת חריפה בחוגי אופוזיציה סוריים, אשר מחו על הדיכוי המתמשך במדינה, קראו לביטול מצב החירום עליו הוכרז לפני 44 שנים ודרשו מהקהילייה הבינלאומית לנקוט עמדות תקיפות יותר כנגד המשטר הסורי.

 

דו"ח זה יסקור כמה מן ההתבטאויות של האסירים הפוליטיים וכן של שני אופוזיציונרים בולטים נוספים, האסיר לשעבר ריאצ' אל-תרכ וחבר הפרלמנט לשעבר, מאמון אל-חומסי:

 

אסירים סורים קוראים לתומכיהם להיאבק למען הדמוקרטיה

שישה אסירים פוליטיים בכלא עדרא, הכלא המרכזי בדמשק, פרסמו ב-28 באפריל 2007 הצהרה בעקבות פסק הדין של חמש שנות מאסר שנגזר על אנור אל-בוני באשמת "פגיעה במורל הלאומי". בהצהרתם טענו השישה כי משבר זכויות האדם הנוכחי בסוריה הנו חלק מן המשבר המתמשך שהתעורר עם החלת מצב החירום במדינה לפני 44 שנים. כמו כן, הם קראו לתומכיהם להמשיך במאבק למען הדמוקרטיה. להלן קטעים מהצהרתם:  

  

"Our cause, as prisoners of opinion and conscience in Syria, is a part of, and a continuation of, the general crisis of freedoms and human rights in Syria that began with the instatement of the state of emergency 44 hard years ago. [This crisis] reached an acute climax in the 80s, and now it is reaching another acute climax with the augmentation and escalation of repression, arrests, and confiscation of freedoms.

 

"Tens of thousands of Syrians have paid a dear price throughout this period. Some have died, and have given their lives; some have spent long years, in the prime of their youth, in inhuman conditions in the prisons and detention camps, and have suffered barbaric torture; others fled from the tyranny and the repression into exile… and the rest of the Syrians were forced to withdraw into themselves… in flight from the tyranny.

 

"Those who could not bear the long era of subjugation, and set their tongues or their mind free – their fate was imprisonment, maltreatment or banishment. A very few [Syrians managed to] ascend to the summit of tyranny, repression, and domination that rules over Syrian society, and has wreaked havoc, plundered, and has subjected the country and the people to poverty and domination.

"This is the basic issue that requires continuous action. Your solidarity with the imprisoned is part of this activity, and working to free them is a necessary step, [and] not just in order to alleviate the suffering of the imprisoned [individual] and his family. Rather, this is necessary in order to encourage others and give them the sense that they are not alone in this battle, and in order to give society hope that the gates are not completely locked, and the road is not completely blocked, and that there is real hope that the crisis of freedoms and human rights in Syria will come to a peaceful solution…

 

"The absence of public freedoms and the violation of human rights [on the one hand] and the severe poverty [on the other] are two sides of the same coin in the countries of the Third World, with Syria being at the forefront of these countries [in this respect], especially as it is one of the totalitarian countries ruled by a single point of view… with [all those think differently] being [considered] turncoats and traitors.

 

"The absence of freedoms, means of expression, political participation, regularity, and accountability leads to corruption, domination, impoverishment and the plundering of public funds. Poverty worsens, and moral and human values collapse…

 

"The Syrian people has paid a dear price to achieve its rights and freedoms, and we hope that we will be the last installation of this great and dear price, after which the Syrian people will reclaim its rights and freedoms...

 

"We need your constant and unflagging activity in order to force the Syrian authorities to respect human rights; to respect the international law and international conventions which they accepted, and to apply them in practice; to allow freedom of expression and opinion, and political activity. Perhaps the freeing of the political prisoners will be the necessary first step [in this direction].

 

"[What is needed is] the termination of the state of emergency and the exceptional laws,  in particular Edict 49 from 1980 and the exceptional census edict in the Hasakah Governorate from 1962; the canceling of the exceptional courts, in particular the State Security Court and the military courts, as well as the annulment of their verdicts and reimbursement for those wronged by them; the granting of full judiciary independence; the stopping and preventing of torture, and the holding of its perpetrators accountable; an end to political imprisonment; granting freedom of the press and of the media; allowing political participation, the forming of parties, organizations, and civil society associations without [the need for] an official mandate; and an end to the plunder of public funds and the policy of impoverishment, domination, and hegemony."[1][2]

  

מישל כילו: סוריה מדינה זרה לתקופתנו

מישל כילו, שנדון לאחרונה לשלוש שנות מאסר באשמת פגיעה בתחושה הלאומית בעקבות חתימתו על "הצהרת בירות-דמשק", סיפר על משבר היחסים בין העם לבין המשטר הסורי בתצהיר שהגיש לבית המשפט ופורסם באתר הליברלי www.metransparent.com:

 

"קיומו של משבר ביחסים [של המשטר הסורי] עם העם, בנוסף למשבר בהשתתפות [הפוליטית] וב[זכויות] האזרח, נובע מהיות השלטון מושתת על יסודות מנוגדים לאלה הקיימים במדינות וחברות מודרניות - שם [זכויות] האזרח הן אבן יסוד של המשטר והחיים הציבוריים. [זכויות אזרח] אלה הן בסיס של שוויון, שלטון חוק, מודרניות, פיתוח ובחירה חופשית [בהליך דמוקרטי] של ביטוי תקוות העם, תפקידו והאינטרסים שלו. במובן זה, סוריה היא מדינה זרה לתקופתנו. משטרה משקיע מאמצים נואשים כדי להגיע [לנוסחת] פלא שכבר אינה מתאימה לעת הנוכחית, כאשר השלטון מייצר חברה כראות עיניו ועל פי צרכיו, כזו הנראית בדמותו ובצלמו. על מי שאוהב את מולדתו באמת ובתמים לפעול למען העמדת משטר [המדינה] על רגליו, דהיינו ליצור [משטר] למען החברה ולא להיפך. הדרך לכך היא [זכויות] אזרח, זכויות אדם, בלעדיות שלטון החוק במדינה, השתתפות עממית [בהליך הפוליטי] ובחירה חופשית, שכן התקדמותם של בני האדם נמדדת על פי קריטריון החירות בלבד.

 

נשאלת השאלה: האם אין די בבעיות ובמשברים אלה כדי לפגוע בתחושה הלאומית בקרב הסורים?! האין זה מובן מאליו כי לאזרח משולל זכויות, עני ושולי מבחינה פוליטית וחברתית, הנתון לאפליה שאיננה מכירה בשום קיום עצמאי שלו, או בזכות נרכשת - כולל זכויות שהחוק מגדירן כקדושות כמו הזכות לעבוד - אין את היכולת לעמוד איתן בפני הפגעים והאסונות המתרגשים עליו יומם ולילה? [אסונות אלה] גורמים לפגיעה בתחושתו הלאומית וברצונו לחיות ודוחפים אותו אל עבר כל סוגי המגרעות: החל מרגישות מועטה כלפי ערך החיים ועד לתיעוב של עצמו, של בני ארצו ושל מולדתו".[3]

 

בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט והקראתו נאסרה, קרא כילו למשטר הסורי לחדול מהמעצרים והרדיפות ולגשת למדיניות חדשה המבוססת על דיאלוג, שוויוניות וכבוד הדדי. בית המשפט מנע את הקראת כתב ההגנה, אך הוא פורסם באתר "הצהרת דמשק", ארגון גג של כוחות ומפלגות אופוזיציה רבים, ביניהם גם האחים המוסלמים בסוריה וארגונים כורדים (www.damdec.org):

 

"המעצרים והכלא אינם פיתרון. הרדיפות ובתי הכלא לא יפתרו את המשברים, אפילו אם יגרמו להיעלמות מוחלטת של האופוזיציה. המשברים מצויים במבנים האידיאולוגיים, המנהלתיים, הפוליטיים והכלכליים של המשטר, במנטאליות שלו ובדרכי עבודתו... הפסיקו את המעצרים והרדיפות שכן החבל הקצר שלהם עלול להיכרך סביב צווארם של כולם. גשו למדיניות חדשה המושתתת על דיאלוג, שוויוניות, כבוד ורצון להתחלה שונה למולדתנו: אזרחים, מדינה, חברה, שלטון, מפלגות ואגודות מקצועיות".[4]

 

בתצהיר לגלג כילו על ההאשמה המיוחסת לו בדבר "פגיעה בתחושה הלאומית":

 

"אני דורש [לקבל] את ההוכחות והמדדים המאשרים כי התחושה הלאומית של הסורים לפני חתימתי על ההצהרה הייתה חזקה  מאשר אחריה, וכי הפיחות שחל בה והחלשתה נובעים אך ורק מחתימתי על ההצהרה... ללא המדדים הכמותיים הללו הופכת ההאשמה לגיבוב מילים שאינו משקף את המציאות, אלא את הזיותיהם של מנגנונים שאינם ידועים תמיד בשמירה הקנאית שלהם על התחושה הלאומית של העם הסורי. למעשה הם כלל אינם מכירים בתחושה כזו, מלבד כאשר הם עושים בה שימוש על מנת להאשים ולהעניש אזרחים הנרדפים על ידם. על כן, במטרה למצוא מרגוע לנפשי, אני דורש את המדדים המראים כי התחושה [הלאומית] לא נותרה פגועה וכי עלה בידם של המפקחים עליה להשיבה למצבה המקורי המצוין.

 

בהזדמנות זו, ברצוני לדעת מי הם אותם אזרחים שחתימתי פגעה בתחושתם הלאומית. האם היו אלה למשל הכורדים בסוריה, אשר חלקם משוללי זכויות טבעיות שונות, כגון אזרחות של המדינה שהם משתייכים אליה, מגנים עליה ולוקחים חלק בבנייתה, ואשר נתונים לחשדות ביטחוניים ופוליטיים המציגים אותם כמי שאינם נאמנים למולדת? בכל הכנות, איני מאמין כי חתימתי על הצהרת [בירות-דמשק] פגעה בתחושה הלאומית שלהם, כמו גם בתחושתם של מיליוני חברי מפלגת הבעת' המתקבצים תחת דגלה של המפלגה השלטת... אם חתימתי על ההצהרה אינה פוגעת בתחושה הלאומית של הכורדים ושל אנשי הבעת', יש לתהות כיצד נפגעה [התחושה הלאומית] של הנשים והילדים, הנוער המובטל בסוריה והמהגר הבורח מתנאי המחייה אל מחוצה לה. כיצד היא נפגעה בקרב הגמלאים ועקרות הבית השקועות בדאגות החיים ובהשגת אוכל למשפחותיהן בעת של אינפלציה, התרוששות, אבטלה ושחיתות שאינה יודעת רחמים?... "

 

בהמשך התצהיר מנה כילו את הסיבות האמיתיות, בראייתו, לפגיעה בתחושה הלאומית הסורית, ביניהן: כישלון מפלגת הבעת' בהשגת יעדיה, חוסר יכולתה של סוריה להשיב את רמת הגולן, ההתקרבות לאיראן, הפיגור הכלכלי, משברים בתחומי החינוך, הבריאות, השירותים והתרבות, השחיתות הכרונית ואי-כיבוד זכויות האדם והאזרח. 

 

ריאץ' אל-תרכ: המשפטים נועדו להשתיק את האופוזיציה

איש האופוזיציה והאסיר הפוליטי לשעבר, ריאץ' אל-תרכ, גינה בראיון שהתפרסם באתר הליברלי www.metransparent.com את עונשי המאסר שנגזרו על אנשי האופוזיציה וטען כי הם נועדו לצורכי השתקה והפחדה:

 

"אין בסוריה בתי משפט השופטים אנשים משפט צדק. הדבר הסתיים עם כינון משטר העריצות, אשר פגע ברשות המשפטית כמוסד עצמאי, כפה על השופטים לפעול [ממניעים] מפלגתיים ולקבל על עצמם צווים צבאיים. [משטר זה] הקים במקביל לבית המשפט [הרגיל] את בתי הדין לשעת חירום כבית הדין הגבוה לביטחון המדינה ובתי דין שדה. כעת אנו לא רואים הבדל בין בית המשפט הרגיל לבית המשפט לשעת חירום, שהרי שניהם כפופים לפקודותיהם של המנגנונים הביטחוניים, אשר רכשו לעצמם בעושק ובתוקפנות את התואר 'משטרת הצדק'...

 

הכרזת מצב חירום לפני יותר מ-40 שנה פתחה פתח רחב עבור השלטון הצבאי להפר את חוקי המדינה ולשים אותם ללעג. על כן, במשפטים של עצורים פוליטיים ועצורים באשמת הבעת דעה, אנו קוראים האשמות כבדות הנסמכות על סעיפים בחוק העונשין שמטרתם להותיר את העצורים בכלא פרקי זמן ארוכים. בשורה התחתונה, מדובר במשפט פוליטי שנועד למנוע מהם לממש את הזכות להבעת דעתם ולהשתתפות בחיים הציבוריים לה ערבה החוקה. [האשמות אלו] מופנות כלפי האופוזיציה על מנת להשתיק את קולותיהם של פעיליה, ולבסוף, להפחיד את האנשים ולעודד אותם להתרחק מהנושא הציבורי... עלינו לגנות את השלטון אשר פגע בחירויותיהם של האזרחים. עלינו לשפוט אותו במקום שהוא ישפוט אותנו".[5]

 

חבר פרלמנט לשעבר, מאמון אל-חומסי, קורא לפעולה בינלאומית

בעקבות פסקי הדין פרסם איש האופוזיציה וחבר הפרלמנט הסורי לשעבר, מחמד מאמון אל-חומסי,  באתר "הצהרת דמשק" קריאה לאיחוד האירופאי להחריף עמדותיו כלפי המשטר הסורי:

 

"פסק הדין של 12 שנות [מאסר] שנגזר על האופוזיציונר החשוב ד"ר כמאל אל-לבואני הוא התגרות חמורה ברגשות העם הסורי וניסיון חדש להעביר לאופוזיציה מסר לפיו צפויים לה חיסול או בתי כלא, תוך התגרות בקהילייה הבינלאומית ובקריאותיה. כמו כן, זהו מסר לממשל האמריקאי, לאחר ביקורה של [ננסי] פלוסי בדמשק והמפגש שנערך בשארם אל-שיח' בין [שרת החוץ האמריקאית, קונדוליסה] רייס ו-[שר החוץ הסורי, וליד] אל-מעלם. מסר זה, שחשיבותו מכרעת, חושף את האמת לגבי משטר זה ולפיה – מחיר ביקורו של רופא אופוזיציונר בארצות הברית הוא 12 שנות מאסר.

 

לאור מציאות כאובה זו וההרעה שחלה בתחום זכויות האדם - החל ממשפטים ברבריים שחלקם פומביים ומרביתם נעשים בחשכה וכלה בפסקי הדין שנגזרו על עורך הדין ופעיל זכויות האדם, אנור אל-בוני והיום על ד"ר כמאל אל-לבואני - גובר כאבו של עמנו והוא מוחה על כך שהקהילייה הבינלאומית אינה נוקטת עמדות תקיפות יותר נוכח ההידרדרות החמורה המתרחשת בסוריה.

 

העם הסורי מחדש את הקריאה לפרלמנט האירופאי ולאיחוד האירופאי לנקוט עמדות אפקטיביות יותר נגד משטר זה, ובראש ובראשונה [לאיים] בהחזרת שגריריהן אם ימשיך המשטר בדרך זו של מעצרים ומשפטים, ולאלצו לשחרר את האסירים שנכלאו בשל הבעת דעה ואת אסירי המצפון ולקיים בחירות חדשות לפרלמנט תחת פיקוח בינלאומי".[6]

 

בראיון לאתר הליבראלי www.aafaq.org הביע אל-חומסי תמיכה בהפעלת לחץ מצד הקהילייה הבינלאומית על מנת להביא לשינוי המשטר בדמשק. הוא קרא לעם האמריקאי שלא להניח למשטרי הטרור "לנצח את החירות ואת האנשים החופשיים", ולסייע לעם הסורי להיפטר מן האחראים הראשיים למרחץ הדמים המתרחש במזרח התיכון. כמו כן, דחה אל-חומסי את הטענה כי על ארצות הברית לנהל דיאלוג עם משטרי העריצות באזור, שכן פירוש הדבר יהיה ניצחון של משטרי הטרור על ארצות הברית.[7]

 

כצעד מחאה סמלי הצהיר אל-חומסי במסיבת עיתונאים שכינס ב-21 במאי 2007 בבירות על החלטתו להציג מועמדות בבחירות לנשיאות סוריה שהתקיימו ב-27 במאי (בהתאם לחוקה הסורית, הפרלמנט מוסמך לבחור מועמד יחיד לנשיאות אשר נבחר במשאל עם לקדנציה של שבע שנים, כאשר למועמדים נוספים לא ניתנת האפשרות להשתתף במשאל העם. בשאר אל-אסד זכה לתמיכה של 97.62% מן הבוחרים במשאל האחרון). בהצהרת המועמדות שפרסם, תקף בחריפות את המשטר הטוטאליטרי בסוריה ותאר אותו כמעוז האחרון של הסטליניזם:                                                                                                                        

 

"Citizens compete in every country in the world for the presidency, except in Syria. Since the arrival of the Baath party to power, the “renovation” slogan was created, at the time of self-renewal of the presidency term, thus turning Syria into an absolute, inherited, royal family state. This has led, practically and definitely, to the suspension, even in form, of what remains of the sovereignty of law, equality between citizens, and alleged equal opportunities. In all the countries of the world, citizens are entitled to elect and be elected. They are also entitled to submit applications for positions in public administration departments notably, the position of the presidency, except in this totalitarian regime, the last stronghold of Stalinism...

 

"O Syrian citizens:  The self-renewer of his presidency term has become the head of organized crime in the worst form of state terrorism and the most fiendish of robbery and murder gangs. He buried the sprouts of freedom and democracy, buried national independence, authorized bribery, destroyed education and health, established a parasitical and fragile economy, made for corruption a state and agents, smuggled the stolen wealth of the people outside the country, and led the Syrian people to a state of poverty unprecedented in its history…

"I am a citizen like any Syrian citizen, being subject to the rightful and legitimate constitutional conditions for candidacy to the Presidency of the Republic. Moreover, thousand like me are also qualified and worthy of such post. I love and respect my family, my neighborhood, my town, and my Syrian homeland with its miscellaneous creeds and confessions. I venerate faith in God Almighty, and I have utmost respect to the freedom and democratic rights of the people as well as to the Universal Declaration of Human Rights. I hope that you may accept my candidacy for the Presidency of the Republic of Syria as a legitimate right and a national obligation in challenge of a ... void and corrupt renovation, in support of your bold attitude to circumvent the forces of the Damascus Declaration as leverage for democratic national change."[1][8]


 



 [1] יש לציין כי כל פעילי האופוזיציה הנזכרים לעיל, למעט ד"ר כמאל אל-לבואני, נעצרו במאי 2006 בעקבות חתימתם על "הצהרת בירות- דמשק", מסמך עליו חתמו כמה מאות אינטלקטואלים מסוריה ומלבנון בו הם קראו לבצע "תיקון שורשי" ביחסי שתי המדינות. למידע נוסף אודות "הצהרת בירות-דמשק" ומעצר האינטלקטואלים בסוריה ראו דוח ממרי: גל מעצרים בקרב אינטלקטואלים בסוריה

[2] http://www.middleeasttransparent.com/article.ph...