המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
איש חמאס: על ההתנגדות בעזה לכונן הודנה (שביתת נשק) ארוכת טווח עם ישראל
12/8/2022


איש חמאס: על ההתנגדות בעזה לכונן הודנה (שביתת נשק) ארוכת טווח עם ישראל

 

אחמד יוסוף, איש הסברה של תנועת החמאס שכיהן בעבר כיועצו של ראש הלשכה המדינית אסמאעיל הניה, פרסם ב-10.8.22 מאמר ביומון הפלסטיני "אל-קודס", בו קרא לכונן שביתת נשק (הודנה) בחסות בינלאומית למשך שלוש עד חמש שנים בין ישראל ופלגי ההתנגדות ברצועת עזה.

 

לדבריו, נוכח חולשתה של עזה והמצור בו היא נתונה, על ההתנגדות הפלסטינית להכיר בכישלונה המדיני בזירה הערבית והבינלאומית ולבחון אפשרות של הודנה זמנית ארוכת טווח,[1] במקום הפסקות האש הקצרות החוזרות ונשנות המתגבשות לאחר עימותים בהם ידה של ישראל על העליונה.

 

הוא הסביר כי הודנה כזו תעניק לפלסטינים מרווח נשימה ובה בעת תאפשר להתנגדות לבחון מחדש את האופציות הצבאיות והמדיניות הקיימות ולגבש מדיניות מוסכמת על הכלל הפלסטיני. יוסוף אף הציע לבחון בהמשך גם את אופציית המדינה האחת (דו לאומית), שעשויה, לדבריו, להעניק אופי מוסרי למאבק של העם הפלסטיני ולרתום את המערב לצידו.

 

העימות האחרון בעזה, טען יוסוף, היה חלק מתחבולה פוליטית שרקחו ראש הממשלה יאיר לפיד ושר הביטחון בני גנץ במסגרת קמפיין הבחירות שלהם, וכי תנועת הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (להלן, הגא"פ) נגררה למערכה בה ישראל קבעה את כללי העימות והנחיתה על התנועה מכה ניצחת.

 

אחמד יוסוף[2]

 


להלן קטעים ממאמרו של יוסוף:

 

"אין דבר שמונע מהישראלי לירות בפלסטינים מתי שיחפוץ ובאופן שבו יחפוץ. זה כבר הפך למנהג במהלך עונת הקמפיינים של הבחירות [בישראל] להתגרות בפלסטינים, כדי לגרור אותם לעימות צבאי. [מדובר] בהשקעה פוליטית מצד מי שנמצאים בחוגי השלטון [ובמוקדי] קבלת ההחלטות בישראל. זו גם תחרות [בין המתמודדים בבחירות] על הפרחת סיסמאות מופרזות ואיומים ביטחוניים המגיעה בסוף אל שדה הקרב, ומהווה מדד לבחינת יכולותיו של מועמד זה או אחר לשמור על הביטחון – נושא שהוא גורם המכריע בדרך כלל [בבחירה] בין המתמודדים החשובים ביותר בימין ובימין הקיצוני להנהגת השלטון והפוליטיקה בישראל...

 

אם נתבונן בעימות הצבאי האחרון בין צבא הכיבוש הישראלי לתנועת הגא"פ ברצועת עזה – שאת הזירה שלו הכינו יאיר לפיד, ובני גנץ – יתברר לנו שהמתיחות [טרם העימות] נבעה מהונאה והתגרות [ישראלית] בתנועת הגא"פ באמצעות מעצרו והשפלתו של השייח' בסאם אל-סעדי [בכיר בתנועה מהגדה המערבית]. זו הייתה תחבולה שרקחו מי שחומדים את ראשות הממשלה בבחירות בנובמבר, קרי: יאיר [לפיד] ו[בני] גנץ...

 

איננו יכולים להתעלם מהעובדה שישראל הנחיתה מכה כואבת על תנועת הגא"פ ועל 'פלוגות אל-קודס, זרועה הצבאית, כשפגעה בשתי הדמויות הצבאיות החשובות ביותר בתנועה ברצועת עזה, תייסיר אל-ג'עברי וח'אלד מנצור, ובבכירים נוספים... זאת בנוסף להרס מספר רב של מטרות צבאיות – קרי מוצבים ורכוש של תנועת הגא"פ.

 

חרף גבורתם של לוחמי הגא"פ ורמת התפקוד ההירואית והאיכותית שהחברים המובחרים של פלוגות אל-קודס הפגינו בשטח; חרף הצלחתם לשגר מאות טילים לעבר ישובי עוטף עזה, תל אביב, נתניה, אשקלון ואשדוד; וחרף המעקב הביטחוני והאלקטרוני עליהם סביב השעון – מה שנצרב כיום בתודעת הבוחר הישראלי הוא שלפיד וגנץ הצליחו להגיע למפקדים מהשורה הראשונה של פלוגות אל-קודס של הגא"פ בעזה ולמחוק את קיומם. [הישג זה] יצטרף לרזומה של לפיד וגנץ, והם ייחשבו לאנשי השעה. ייתכן והם אף יהיו לאופציה הפוליטית המועדפת [של הבוחר הישראלי] כהנהגה בטוחה ויציבה עבור ישראל בעוד שלושה חודשים מעכשיו.

השאלה הנשאלת ברחוב הפלסטיני ואשר חוזרת על עצמה בתום כל עימות נרחב עם הכיבוש היא: מדוע לא [מגיעים] להסכמה על הודנה למשך שלוש עד חמש שנים בחסות האו"ם, במקום שניכנס לעימות בלא יכולת לקבוע את עיתויו, ובשעה שישראל מספקת, למרבה הצער, את כל גורמי ההפתעה, תוקפת במפתיע ובמהירות, וכופה עלינו את העיתוי והמיקום, ואפילו את כללי העימות בשטח?


למרות היכולות הצבאיות והביטחוניות שבידי פלגי ההתנגדות בדגש על החמאס והגא"פ, ואשר ניתן באמצעותן להיאבק בכוחות הכיבוש ולהסב להם אבדות קשות, מה שמאפיין את המצב הכללי בעזה כיום, הם החולשה והמצור. לאחר כל עימות או כל מלחמה, [שוב] מתברר לנו שמאזן הכוחות עדיין נוטה לטובת הכיבוש ולטובת הצד התוקפן, ושעמדותיהן של מדינות המערב רחוקות לגמרי מהקו הניטרלי והמוסרי. הן מוטות במידה רבה לטובת ישראל, ומנסות תמיד לטעון כי לישות הגוזלת הזאת יש זכות להגן על עצמה!! זוהי טענה חסרת בסיס שמציג המערב הפרו ציוני, ואף מגן עליה ללא בושה או כלימה!!    

על אף ההבנה מצידנו שאנו, מתוקף היותנו הקורבן ובעלי הסוגייה [הלאומית הצודקת], חייבים להגן על זכותנו בדמנו, להגן על גבולות מולדתנו בנפשנו, ולפדות אותה בכל מחיר, יקר ככל שיהיה, הרי [שבה בעת] עלינו להכיר [גם] בכישלוננו; בכך שאין מי שישווק את נרטיב העוול של הפלסטינים באופן שישנה את משוואת 'הניצחון לצד המדכא והיעדר סולידריות כלפי הקרבן'. כאשר תוקפנות הכיבוש, מדיניות האפרטהייד והטיהור האתני שלו תתגלה בבירור [או-אז הכף תטה] לטובת העם הפלסטיני וזכותו להגדרה עצמית, באמצעות עמידה הוגנת [בעולם] לצד הסוגיה הצודקת של עמנו.  
­
אם נסתכל כיום על מצבן של מדינות ערביות ואסלאמיות רבות, שפלסטין הייתה סוגייתן המרכזית [בעבר], נראה, למרבה הצער, שהן ממהרות לנרמל את יחסיהן עם הישראלים. איש לא מרתיען, ולאיש לא אכפת!!


[כמו כן,] אם ניקח בחשבון את מצב המחלוקת שקיימת בינינו, ונבחן את הפילוג בין 'הכלל הפלסטיני', נבין כי לא נוכל להסתמך על אף גורם בזירה הפוליטית הפלסטינית, או במשטרים ערביים ומערביים רבים. זהו דבר שמחייב את אחינו בפלגים הפלסטינים לבחון מחדש את שיקוליהם לגבי רעיון ההודנה במקום הפסקות האש הזמניות החוזרות ונשנות, אשר מאפשרות לישראל לנקוט במדיניות 'כיסוח הדשא' [קרי,
אסטרטגיה צבאית סבלנית של התשה] בטיפול בנו מעת לעת, בהתאם לאג'נדה הביטחונית והמדינית שלה. 

 

'הודנה זמנית' שיהיה מוסכם עליה באו"ם תיתן להתנגדות את הזמן לשקם את יכולותיה הצבאיות והביטחוניות, לכרות בריתות, להבטיח מקורות תמיכה, לשמר את הבסיס העממי שלה – הפלסטיני, הערבי והאסלאמי – ותאפשר להנהגות המדיניות שלנו לבצע בחינה מחודשת, לגבש תכניות ואסטרטגיות, שבאמצעותן נוכל לשוב ולהגדיר את הגישה הלאומית, האזורית והבינלאומית שלנו.

 

שותפות מדינית והסכמה לאומית יחזקו את דבקות עמנו באדמתו, יאפשרו ללמוד את האופציות המדיניות והצבאיות הקיימות, לבחון אותן ולגבש גישה שתהיה מוסכמת על ה'כלל' הפלסטיני ותדגיש את יתרונותיה, תוך הרחקת ההתנגדות ופלגיה מהאשמות של טרור וקיצוניות.

 

ייתכן ו'ההודנה הזמנית' היא האופציה הטובה ביותר, ולאחר מכן יהיה ניתן להתקדם ולבחון את אופצית המדינה האחת (דו לאומית) כאופציה שניה. הדבר יעניק לנו עדיפות מוסרית במאבק שלנו, ובמקביל עמנו יוכל לנשום לרווחה, באופן שיסייע לו לקבל את ההחלטה הנכונה והנבונה במשוואת הלחימה, העימות וההישרדות מול האויב הגוזל והמדינה העושקת, שהצליחה, למרבה הצער, באמצעות הנרטיב ההיסטורי שלה, בנוסף לשיקולים נוספים, דתיים, מדיניים וביטחוניים, לרתום לצידה את המערב.

לפיכך, לאחר למעלה מחמש מלחמות ועימותים כותשים, ולאחר עשרות קרבות תוך פחות מ-15 שנה, לנו ולבני עמנו יש זכות לשאול: מה השלב הבא? האם לדרך אל הכבוד האנושי, השחרור והעצמאות יש עוד מסלולים שאפשר לבחון או לחפש? או שרק זוהי הדרך שמובילה לניצחון, גם אם הדבר יגיע מאוחר ונמתין לו זמן רב?! זוהי שאלה שאולי קשה לענות עליה היום, אך המחר הוא קרוב עבור מי שמצפה לו."[3]




[1] הסכם חודייביה שנחתם בין הנביא מוחמד לבין אנשי מכה הלא-מאמינים בשנת 628 היווה תקדים ודוגמא לכל הסכמי ה"הודנה" המותרים על פי הדוקטרינה האסלאמית. על פי תקדים זה, הסיקו חכמי ההלכה כי התקופה המקסימלית להסכם עם האויב – החייב להיות זמני – לא תעלה על עשר שנים, מאחר וזה הזמן אשר הוסכם עליו בחודייביה.

[2] אל-קודס (ירושלים), 10.8.2022

[3] אל-קודס (ירושלים), 10.8.2022

תגיות