על מקורותיה של האנטישמיות הערבית
יהחאזם צאע', בעל טור ליברלי ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת" פרסם מאמר תחת הכותרת "גם וגם: הערבים והאנטישמיות", בו הוא מנתח את תופעת האנטישמיות בעולם הערבי:
"לאחר נושא הטרור, שב נושא "האנטישמיות והערבים" לכותרות. מי שמחזירים נושא זה [לדיון הציבורי] הם הציונים הקנאים שהגיעו עד כדי האשמת הסוריאליסט, אנדרה ברטון באנטישמיות משום שהוא "אהב את המזרח"; מחזירים אותו [לדיון הציבורי] גם פוסקי הלכה מוסלמים שאינם מפסיקים להצדיק רצח יהודים, וכך גם אנשי תקשורת ערביים העוסקים בהכוונת דעת הקהל בארצותיהם.
כך, פעם נוספת, סוטה ההתמקדות [התקשורתית] מסבלו של העם הפלסטיני ל"עוינות הערבית כלפי היהודים"!
אין משמעות הדבר כי לא קיימת אנטישמיות ערבית: החגיגה סביב [מכחיש השואה הצרפתי שהתאסלם והפך לגיבור תקשורת ערבי] רוז'ה גארודי ודומיו, הספרים, הנאומים, ההצהרות, הטלוויזיות... כל אלה מוכיחים כי האנטישמיות הערבית קיימת והיא בעלת עוצמה ואף מסוכנת, ולכן יש להיאבק נגדה. למרות זאת, עלינו להתוודע לאופייה ולגבולותיה. היא אינה זהה לאנטישמיות הנוצרית האירופאית ומסיבות רבות:
- הנושא בו עוסקת האנטישמיות הערבית איננו אגדות ומיתוסים - כגון צליבתו של ישו, מצות מדם [של נוצרים], הרעלת בארות - אלא הסכסוך המעשי בפלסטין.
- המורשת של דת-מחמד, בניגוד למורשת הנוצרית, אינה מתייחסת במרירות ובכעס כלפי היהודים. מחמד ניצח את שלושת השבטים היהודים בחצי האי ערב, קוריט'ה, קינוקאע, ואל-נצ'יר, והיהודים לא רצחו אותו (בניגוד לגירסה הנוצרית בנוגע לישו). משום כך, הצליח האסלאם הנאור להתגבר על הבעיה היהודית-אסלאמית. כאשר נשאל על כך [הרפורמיסט האסלאמי המצרי] מחמד עבדה, הוא השיב כי מותר לקלל את מי שלחמו נגד נביא, אבל הם כבר מתו ובכך נגמר הסיפור.
- האנטישמיות באירופה היתה אמונה עממית שעלתה כלפי מעלה; לעומת זאת, אצלנו היא יורדת למטה לעתים קרובות מן השליטים המובסים או הנחשלים, או שניהם גם יחד.
- האנטישמיות אצלנו מתמזגת לעתים קרובות עם רגשות ונאמנויות אתניות בעולם מפורר (סונים, שיעים, נוצרים, כורדים, ברברים, ועוד).
לעומת זאת, אם משווים [את האנטישמיות הערבית] לנאציזם, שהיווה את התחנה האנטישמית הברברית ביותר [בהיסטוריה], הרי שההבדלים רבים מספור: לאנטישמים הערבים חסר את המודרניזם התפקודי שהיה לנאציזם, את הסדר הנאצי, ואת הדבקות האידיאולוגית הגזעית של האנטישמיות האירופאית. נכון שהם מצטרפים מדי פעם לאספסוף המערבי בציטוט דברי תועבה גזעניים (שהפונדמנטליסטים והסורים הפאן-ערביים תרגמו אותם בסגנון עלוב מן הספרות האנטישמית האירופאית), אבל הם אינם משתתפים בפיתוחן ובגיבושן של תיאוריות גזעניות.
יתכן שניתן למצוא דמיון בין הנאצים הקטנים לפונדמנטליסטים [המוסלמים] הקטנים בכך שהם נוצרו מתוך הכעס והבלייה החברתית. ואולם בכל הנוגע לפאן האידיאולוגי, בדרג המנהיגים ובפוטנציאל הפוליטי [שבאנטישמיות הערבית], אין כל דמיון.
בקצרה: האנטישמיות שלנו היא חסרת תרבות ומטומטמת באופן אבסולוטי, אפילו כאשר היא נישאת בפי פוליטיקאים ועיתונאים נוצצים. במקרים אלה, פועלות את פעולתן הרגישות החסרה וההבנה הלקויה בכל הנוגע לגזענות בהיסטוריה שלנו.
אפילו בועידת דרבן, ביצענו את הטעות של טפילת התואר גזען למי שחיפש מקלט [הכוונה ליהודים פליטי השואה]: ערבבנו בין מדיניות ומעשים גזעניים שמבצעת ישראל לבין "גזענותה" [לכאורה] של התנועה הציונית. כמו כן, פועלת את פעולתה הבורות, במובן המילולי של המילה: חינוך לקוי. אי היכולת להבחין בין כתיבה עיתונאית מודרנית לבין הסכנות שב[כתיבה המבוססת רק על] התבוננות - אנו מביטים מן החלון, מואסים במה שאנו רואים, רוצים לכתוב, מגלים סולידריות עם העם הפלסטיני, מקללים את היהודים... ואחר כך שוקעים בשינה עמוקה. כאשר מדובר בעיתונאי שהעיתונות בארצו הולאמה, יש להוסיף לבורותו את העובדה כי הוא לא הורגל לחירות והוא בוחר בדרך שנראית לו הקלה ביותר לרצות את השליט.
מעבר לכל זה, קיימת הבורות האחרת הנובעת מכך שהיהודים היגרו וגלו מארצות ערב. חוץ מבפלסטין, האנטישמיות נובעת מכך שאין כל מגע עם היהודים. היא הופכת לנתעבת עוד יותר כאשר היא מלווה בהתנערות מסיוע הומניטרי או פוליטי לפלסטינים ומסתכמת בקללות נגד היהודים.
נקודה אחרונה שיש לציינה היא הישראלים: האנטישמיות המסוכנת ביותר היא זו הנוצרת כתוצאה מהתארכותו של הכיבוש ומהשתרשות האכזריות והאכזריות הנגדית ביחסים בין שני העמים. האנטישמיות הזו, הצומחת בקרב הפלסטינים, יכולה לזקוף לעצמה את העובדה כי היא "מכירה" את היהודי, בניגוד למצבו של האנטישמי המצרי, הלבנוני, או הסעודי. העובדה שההכרות הזו מפורשת באופן שגוי אינה מבטלת את הסכנה שבה ואת הצורך לפעול כדי להיפטר ממנה ומוטב היום מאשר מחר."[1]
