הסופר א.ב יהושע בראיון לעיתון ערבי ישראלי: אני שונא את ערפאת ממעמקי ליבי. הוא אינו יכול להיות שותף של ישראל

הסופר א.ב. יהושע העניק ראיון לשבועון הערבי-ישראלי, כל אל-ערב[1] בו מתח ביקורת חריפה על חברי הכנסת הערבים אשר לדבריו מקצינים את עמדותיהם במקום לגשר בין ישראל לבין הפלסטינים בשטחים, הטיל ספק ביכולתו של יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת להיות שותף לישראל והאשים אותו כי הוא אינו דואג לטובת עמו ואינו מנסה למצוא פתרונות לבעיות עמו. כמו כן, הוא קרא לחברי מפלגת העבודה לפרוש ממשלת האחדות וטען כי זוהי ההזדמנות להתעוררות מחודשת של השמאל שצריך לפעול למען הפרדה חד צדדית. להלן קטעים מן הראיון:

ש: האם אתה יכול להעריך מה הנסיבות שהובילו לאירועי אוקטובר [2000] בהם נהרגו שלושה עשר חללים מבין ערביי 48?

ת: במשך 53 שנים ראיתי בערביי ישראל אנשים חכמים ונבונים בין אם בשל דרכי ההתמודדות השונות שלהם עם מוסדות המדינה ובין אם במדיניות ארוכת הטווח אשר נקטו. כאדם אינני רואה את ההבדל בין הערבים והיהודים בישראל מלבד זה שהממשלות בזו אחר זו לא נתנו למגזר הערבי שירותים כפי שנתנו למגזר היהודי. ערביי ישראל התקוממו פעמיים, בשנת 1976 ["יום האדמה" בסחנין] ובשנת 2000 ואני סבור שהם נאלצו לעשות זאת. הם מוכנים להקריב עצמם למען האדמה והמקומות הקדושים וזה באמת מה שקרה כאשר נפלו שהידים אחרי שהידים בהגנה על סוגיות אלו. באופן אישי אני סבור שהאמתלה של ההגנה על אל-אקצא במגזר הערבי היתה [רק] הקש ששבר את גב הגמל. המגזר הערבי סובל מזה עשרות בשנים מאי שוויון בזכויות. הוא לא מקבל את התקציבים  הדרושים מהמשרדים השונים ולא זוכה לתמיכה הממשלתית הנדרשת. 

בנקודה הזו אני בא בטענות אל המגזר הערבי ומנהיגיו אשר לא הבינו עד היום את חוקי המשחק הפוליטי, ובמרבית הזמן עמדו מן הצד. ובנוגע לאירועי אוקטובר הריני סבור שערביי ישראל שגו באינתיפאדה הזו שלהם והיה זה מחובתם להגיש את דרישותיהם לממשלה במקום לצאת בהפגנה שהובילה להפרות סדר ולמותם של רבים מביניהם. למרבה הצער, רק לאחר מה שקרה, הבינו הערבים שמחובתם לשוב למסלול חייהם הנכון, בו הלכו לאורך השנים. אנו כיהודים במדינה ניצבים בפני בעיה אמיתית והיא כיצד לבצע ישראליזציה של הערבים ואני סבור שמחובתם של כולם, ימין שמאל וכל השאר לפעול על מנת להשיג את המטרה הזו גם אם יהיה הדבר בשלבים. לשם כך מדיניותה של המדינה כלפי הערבים צריכה להשתנות ויש לשקוד על השבת האמון ועל סגירת הפער העמוק שנפער בשנתיים האחרונות.

חברי הכנסת הערבים שוגים באופן תמידי בקיצוניותם ובמקום לטפל בבעיה הפלסטינית מוטלת עליהם החובה לפעול לטובת בוחריהם מהמגזר הערבי. פתרון בעיותיהם של ערביי ישראל חשוב בהרבה מעיסוק בבעיה הפלסטינית וההתחבטות בה. תמיד חלמנו והאמנו שערביי ישראל ומנהיגיהם יהוו את הגשר האמיתי בינינו ובין הפלסטינים אלא שדבר זה, למרבה הצער, לא קרה ובמקום זאת חברי הכנסת הערבים נעשים קיצוניים יותר ומקצינים יותר את הצהרותיהם.

בנוגע לנושא אחר והוא נושא הטרור, אני סבור שהפלסטינים אשר מפוצצים עצמם אינם מבחינים בין ערבי לבין יהודי והראיה הטובה ביותר לכך היא שאחד מהם פוצץ עצמו בשכונת אל-חליצה הערבית, בחיפה. לאור זאת אני סבור שעל הערבים במדינה לארגן הפגנה גדולה נגד הטרור הפלסטיני לא כל שכן משום שאותם המתאבדים הורסים את הסיכוי להגיע לשלום.

ש: בנוגע לחבר הכנסת עזמי בשארה, האם אינך סבור שסוגיית הסרת חסינותו והעמדתו לדין על הצהרות שנתן בסוריה ובאם אל-פחם מצביעות על העדר הדמוקרטיה בישראל ועל הפליה ברורה ביחס לנבחר ציבור ערבי לעומת היחס לנבחר ציבור יהודי?

ת: אני סבור שהסרת חסינותו של חבר הכנסת בשארה והעמדתו לדין היו טעות גסה. זאת למרות הצהרותיו הפוגעות בביטחון מדינת ישראל. מה שקרה כאן הוא שבשארה, בהיותו אדם פיקח, ידע כיצד לנצל את זכות הביטוי, ואמנם יש לו זכות ביטוי בהתאם לחוקי הדמוקרטיה, אלא שבה בעת הוא הסב נזק לעצמו ולמגזר הערבי וככל שגוברות ההצהרות האנטי ישראליות כך ישראל מגבירה את לחצה על המגזר הערבי ו[כך גם גוברת] אי רצינותה ונכונותה להעביר [למגזר] תקציבים. אני סבור שבמקום להעמידו לדין היה צריך לנזוף בו ולהזהירו מילולית ולומר לו שהוא חצה את כל הקווים האדומים, במיוחד כאשר דיבר על חיסול מדינת ישראל. בשארה סותר עצמו, בעוד שבישראל הוא טוען שהוא נאמן למדינה ונשבע אמונים מעל בימת הכנסת הרי שבה בעת הוא הולך לסוריה ומדבר שם בקול רם על ההתנגדות [המזוינת] וכיצד יש להכות את ישראל. במקום זאת אני קורא לו להיות גשר בין ישראל ובין מדינות ערב ולשכנע את הערבים "בחוץ" להכיר בלגיטימיות של מדינת ישראל שכן היא תיכון לעד. 

ש: האם אתה סבור שהשמאל בישראל עדיין קיים?

ת: אין ספק שהשמאל הישראלי קבל חצי נוק-אאוט מהפלסטינים לאחר כישלון המו"מ בקמפ- דיויד. אני סבור שהסיבה הישירה לנסיגתה במעמדו של השמאל הישראלי  היא יאסר ערפאת. הוא המיט אסון על עמו הפלסטיני כאשר דבק בעקשנותו ובסירובו להצעותיה של ממשלת ברק בקמפ- דיויד. ברק הציע להחזיר 95% מהשטח אך הוא סרב וזו היתה טעות גדולה. אחר כך נפגשתי עם אישים פלסטינים רבים ושאלתי אותם לסיבה אשר הובילה את הפלסטינים לפתוח באש בזמן בו היתה ממשלת שמאל אשר תרה אחר השלום והציעה פתרונות [להשגתו]. יציאתם של הפלסטינים לאינתיפאדה הובילה לשינוי בדעת הקהל הישראלית מהניטרליים שבהם ועד לקיצוניים שבהם כנגד ערפאת ועמו.

ש: האם אתה עדיין רואה ביאסר ערפאת שותף לישראל בתהליך השלום או אפילו במו"מ?

ת: אומר בגילוי לב כי באופן אישי אני שונא את ערפאת ממעמקי ליבי. החלום שרצינו להגשימו

מ-67 והוא הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, הוא היום בגדר דמיון. אילו הייתי פלסטיני הייתי בוכה וצורח בפני העולם שאני שונא את ערפאת והייתי יוצא כנגדו. לאחרונה התחלתי להטיל ספק ביכולתו של ערפאת להמשיך ולהוות שותף לישראל. הוא אינו חושב על האינטרס של עמו המתנסה בדברים קשים ביותר בגדה המערבית וברצועת עזה ועל מציאת פתרונות מידיים לבעיותיו, אלא הוא חושב על הבעיה הפלסטינית במובן הכללי שלה ועל הדרך להשבת הפליטים.

ש: עד מתי עניין ירושלים ובעיית הפליטים יוותרו ללא פתרון?

ת: אני חושב שעדיף לא להיכנס לשתי הסוגיות האלו בתקופה הנוכחית מאחר וענין זה מסבך את העניינים עוד יותר. אני סבור שבעיית הפליטים תיפתר רק כאשר תוקם מדינה פלסטינית ואז הפליטים הפלסטינים ישובו ויגורו בתוך במדינת פלסטין בייחוד שישנם שטחים נרחבים בגדה בהם ניתן להכילם. כך גם לגבי ירושלים, אני סבור שאין צורך לדבר עליה כעת. מה שחשוב עבורי הוא שערפאת ומנהיגים פלסטינים אחרים יפעלו לספק תנאי חיים מתאימים עבור העם והאדם הפלסטיני.

ש: מה לדעתך הפתרון להפסקת אירועי הדמים בשני הצדדים?

ת: אני סבור ששלב זה הוא ההזדמנות להתעוררות מחודשת של השמאל. הוא צריך לפעול בעניין ההפרדה החד צדדית החלקית בין הגדה וישראל מאחר ובתנאים אלו ישנו קושי להגיע להסכם. אני תומך במציאת פתרון זמני שמטרתו לצמצם את פעולות האלימות ולהרגיע את המצב. פתרון זה כולל נסיגה של 42% נוספים מהשטחים או הכרה ש-85% משטח הגדה ורצועת עזה שייכים לפלסטינים, הסרת ההתנחלויות הקטנות, הקמת גבול חזק בין הרשות וישראל באופן רציף ודברים אחרים שיבוצעו רק על ידי הצד הישראלי מאחר ואין צורך בהסכמתם של הפלסטינים לגביהם. במקרה של הקמת גבול אני תומך בהבאת כוחות בינלאומיים לאזור שישמרו על הביטחון. כמו כן, אני רוצה להוסיף שמאז ומעולם הייתי בין הקוראים לממשלת אחדות לאומית אלא שהיום, לאור הנסיבות אני מתנגד לממשלה כזו וקורא לחבריה ממפלגת העבודה לאחד את דעותיהם ולפעול למען הפסקת האלימות ומרחץ הדמים."