המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
טרור באמריקה (44): מאמרים בסעודיה על הסיבות ל-11.9
26/12/2001

טרור באמריקה (44)

בעלי טורים סעודים: האורבניזציה והפיתוח של דרום סעודיה, ולא העוני, הם שהובילו ל-11 בספטמבר

 

טראד בן סעיד אל-עמרי, בעל טור ביומון הסעודי, "אל-וטן", שהינו קרוב משפחה של כמה מחוטפי המטוסים ב-11 בספטמבר, פרסם מאמר של חשבון נפש תחת הכותרת "המלחמה החדשה: החמולה שלי והטרור" ובו ביטא את תחושותיו כשנודע לו כי כמה מחוטפי המטוסים ב-11 בספטמבר השתייכו לחמולה שלו בדרום סעודיה. אל-עמרי גם מנתח את התהליכים הסוציו-חברתיים שהובילו חמולות מדרום סעודיה לזרועות האסלאם הרדיקלי. להלן קטעים מן המאמר:

 

"ב-11 בספטמבר, הייתי באמריקה – בוושינגטון, ליתר דיוק – בעת שקרתה הקטסטרופה. אלא שהקטסטרופה [האישית] שלי נגרמה רק לאחר ה-11 בספטמבר, כאשר ראיתי את רשימת השמות של קבוצת המתאבדים שביצעה את ההתקפה. מספר גדול מתוכם היו סעודים, מרביתם מן הדרום, מבני החמולה שלי, בעלי המנהגים הערביים השורשיים, הערכים הנעלים, והדת המתונה על פי כל הסטנדרטים. בבני הדרום אותם הכרתי נתקבצו כל התכונות הנעלות; רבים מהם היו מגויסים בכל זרועות הצבא, וביחידות ביטחון הפנים. [זכיתי] להכיר את מסירותם בעבודה ואת נאמנותם המוצקה והבלתי מזויפת... ערכי המוסר הכפריים השורשיים היוו את דרך החיים של בני הדרום והבסיס לאופן מחשבתם.

 

השקעתי מאמצים רבים... בניסיון להבין מהיכן נבעה החשיבה הקיצונית הזו. בדקתי את האפשרות שהיתה הזנחה מסוימת של אזור הדרום מצד המדינה בפרוייקטים של פיתוח שינמקו את ההתנהגות המגונה הזו. בדקתי את האפשרות שהיתה אפליה של תושבי הדרום בעבודה או בחינוך שעשויה היתה לגרום לאותם צעירים לחלות בבורות ובאיבה. ואולם, מצאתי שאזור הדרום השיג תוך שלושה עשורים את מה שלקח לעולם עשרת אלפים שנה להשיג. אינני מגזים.

 

אלווין טופלר טוען בספרו "הגל השלישי" ששלושה גלים עברו על העולם: הגל הראשון נמשך בין השנים 8,000 לפנה"ס ועד שנת 1755 ובמהלכו היתה בעולם חברה פרימיטיבית שהתבססה על חקלאות ומרעה. הגל השני נמשך בין השנים 1755 ו-1975 ובמהלכו התפתחה חברה מתועשת שאמצעי היצור נכנסו לדרך החיים שלה. הגל השלישי החל בשנת 1975 והחברה שבו מתבססת על תחבורה ותקשורת, שהפכו לחלק מחייה.

 

החיים בדרום [סעודיה] לפני שלושה עשורים לא היו שונים כמלוא הנימה מן החיים הפרימיטיביים של התקופה שלפני ספירת הנוצרים.

 

ביקרתי בדרום, בכפרי "אל-חתאר" בראשית שנות הששים. הכפר באותם ימים לא היה שונה כלל ממה שאנו קוראים בספרים ובאגדות או רואים בסרטים אודות ראשית החיים האנושיים. היינו יוצאים מאל-טאיף דרך בישה כדי להגיע לכפר. המסע במכונית היה נמשך שלושה ימים שבמהלכם היינו הולכים ברגל יותר מאשר נוסעים במכונית. הקשר לחיים האורבאניים היה מסתיים מרגע שהיינו מגיעים אל הכפר. החיים בכפר היו פרימיטיביים במלוא מובן המילה ולא היה בהם כל מאפיין של החיים המודרניים. היתה "פתיליה" שהיוותה מעין כלי קיבול שהיו שמים בו קצת שמן; כלי הבית היו עשויים חרס; אמצעי התחבורה העיקרי היה החמור. הבתים היו עשויים אבן והגגות עץ. ההשקיה היתה מתבצעת באמצעות בעלי חיים. השווקים היו מתפזרים בהתאם לימי השבוע. השוק הקרוב ביותר אלינו היה באל-נמאץ מדי יום שלישי. המסחר היה נעשה באמצעות סחר חליפין.

 

היו אלא חיים פרימיטיביים במלוא מובן המילה. לא ניתן היה להבחין ביניהם לבין החיים האנושיים בעידן הפרימיטיבי, בדיוק כפי שתאר טופלר את הגל הראשון. היחסים בתוך החברה היו הדוקים. לא היו מחסומים או רעלה בין הגברים לנשים, שהיו עובדים יחדיו בבית, בשדה, ובמרעה. ביחסים אלה לא היה כל פסול או השפלה. לחברה היו נורמות, חוקים, ומסורות משלה שקבעו את הכללים ביחסים בין חבריה בכל תחומי החיים...

 

בתחילת שנות השבעים החלה האורבניות להתפשט בדרום במהירות מדהימה: בתי הספר, בתי החולים, שדות התעופה, הכבישים, החשמל, והטלפון. הדרום נכנס [בבת אחת] לגלים השני והשלישי, על פי ההגדרה של טופלר. תוך שנים מועטות, הפך הדרום למרכז תיירות אליו שמו את פעמיהם תיירים וקייטנים מסעודיה ומחו"ל. פסטיבל אבהא השתווה לפסטיבלים של בעלבכ [לבנון], ג'רש [ירדן], וקרטאגו [תוניסיה]. חייהם של בני הדרום הפכו לאורבאניים והוקמה עבורם אוניברסיטה. אל-נמאץ הפכה לעיר שהיו בה את כל המאפיינים של חיים מודרניים, כגון סופרמרקטים ואפילו בית קפה אינטרנט.

 

איפה המחדל? אין מחדל שניתן לקשור אותו [באופן ישיר] למה שקרה או לייחס את מה שקרה לו.

 

בני הדרום השתלבו בכל תחומי העבודה והחינוך ונפתחו בפניהם הזדמנויות עבודה כמו לאחרים וללא כל אפליה. אפילו את המשרות החשובות ביותר – אלה בתחומי הצבא והביטחון – שבדרך כלל שמורות אך ורק לנאמנים שבאזרחים, לא סגרו בפניהם.

 

מה קרה, אם כן? האם האורבניזציה ששטפה את אנשי הדרום הפכה לאסון עבורם, עבור העם הסעודי, ועבור האנושות כולה? או שמא הדור החדש של בני הדרום הפכו לטרף קל לקיצוניים, בעלי קפריזות? האם חשיבתם הנאיבית גויסה על ידי חבורה מאותם אנשים המדברים בשם הדת? האם האבות המשתייכים לדור החדש שקעו במטריאליזם של החיים האורבאניים ושכחו לחנך את בניהם על הערכים הנעלים ועל הסובלנות הדתית עליהם התחנכו בעצמם? האם זה מה שהמדינה והמולדת ראויה לו מתושבי אזור שהושקעו בו משאבים רבים כדי שתושביו לא יחושו נחותים מול יתר תושבי הממלכה?

 

האם הרעד האוחז בי והגאווה שאני חש כאשר אני שומע על הצטיינותו של אחד מבני החמולה שלי ומשפחתי יפסקו [בעקבות הפיגועים]?... לא. לא אפסיק לשמוח. אמשיך להתגאות בכל אלה מקרב החמולה שלי ומקרב בני ארצי, שידעו ויודעים את דרכו של אזרח ישר. ואילו מי שאיבדו את הדרך והציבו את עצמם ואת מחשבתם בשירותה של הבורות, אין להם יותר חלק במשפחתי...

 

כמה ימים לאחר מכן, פרסם בעל טור נוסף ב'אל-וטן', עלי סעד אל-מוסא, מאמר בנושא. הוא הסכים עם אל-עמרי כי לעוני אין כל קשר לטרור. ואולם, בעוד אל-עמרי השאיר את שאלת האחריות פתוחה, קבע אל-מוסא כי תמימותם של בני הדרום היתה להם לרועץ והם נפלו קורבן לתיאוריות המוגזמות של אנשי דת. להלן קטעים מן המאמר:

 

"היססתי בחודשים האחרונים מלכתוב מאמר זה. חשתי מבוכה רבה ולולא האח הנכבד, טראד אל-עמרי, הקדים אותי בגיליון של יום שבת, הייתי חושב אלף פעם בטרם אכתוב ולו שורה אחת.

 

טראד אל-עמרי ניסה להיכנס הישר לעובי הקורה בנוגע לסיבות שגרמו לכמה מבני הדרום האהוב שלנו להשתלב במעשי הטרור האחרונים, אך בסופו של דבר הוא הותיר את לב הסוגיה פתוח לשאלות ולא היה בו די האומץ להיכנס לעומק הסוגיה.

 

אני מסכים עמו מבחינה עקרונית שהקשר שעושים בין הטרור לבין העוני והאבטלה איננו נכון כלל ועיקר; האירועים האחרונים מעידים על כך: מרבית המבצעים היו ממשפחות ששפר עליהן גורלן. במרבית המקרים, הם אפילו לא היו משכבת הביניים, אלא למעלה מכך. אילו העוני היה גורם לטרור, לא היינו שומעים אפילו על סעודי אחד באותה פרשה; האשם היה מופנה לסומאליה, בורונדי, צ'אד, בנגלדש, ומדינות אחרות המסווגות מתחת לקו העוני. למרות זאת, באירועים האחרונים ובפיגועי טרור המוניים אחרים לא היו נציגים לאותן חברות.

 

אילו העוני והאבטלה היו דלק עבור הטרור, הוא היה מציף אזורים אחרים. אזור עסיר, על פי כל האומדנים ועל פי כל הסטטיסטיקות, הוא האזור המתפתח ביותר [בסעודיה]. עריו וכפריו עדים לתהליך הצמיחה הגדול ביותר בהיסטוריה שלהם ותושביהם מיוצגים בכל מגזרי המדינה. זהו אזור שיש בו אוניברסיטה גדולה ושממנו יוצאים לאור העיתונים הנפוצים ביותר. מדי קיץ מגיעה לאזור זה הכמות השניה בגודלה של אנשים, פרט לשתי הערים הקדושות [מכה ואל-מדינה].

 

אם כן, מהי הבעיה ומהם הפתרונות? הפתרון טמון, ראשית כל, בכך שלא נתעלם מן הבעיה.

 

הבעיה איננה בעיית פיתוח. הפלת [האחריות] לבעיה על הפיתוח מסיטה את האשמה לכתובת הלא נכונה. [הכתובת הנכונה היא] ההפרזה בניסוח תיאוריות תוך שימוש בדת ככיסוי הלכתי שתחתיו מופץ רעל... ההפרזה הזו היא שהשלתה את המנהיגים החברתיים והדתיים של הדרום לפני עשורים שהם חיים בואקום רוחני ושרבים ממנהגיהם ומסורותיהם החברתיות, ואפילו האסכולות הדתיות שלהם, אינם תואמים את מה שמצפים מהם האחרים... תושבי הדרום, ובעיקר תושבי ההרים, הם אנשים אמינים וטבעיים, שהאמינו בנביא, שהבשורה אודותיו הגיעה אליהם ללא כיבוש וללא לחימה. אבל הבעיה שלהם היא שמאז ועד היום, הם מאמינים לכל מה שנאמר להם... חלקם עשו את שעשו משום הם הטו אוזן קשבת יותר ממה שהיו צריכים, וללא קשר לשאלה מי עומד על בימת המטיף..."[1]



[1] אל-וטן (סעודיה), 24.12.2001.