כללי

שר ירדני לשעבר: נרטיב "האויב הציוני" הסתיים, ישראל הפכה לחלק מהמזה"ת; כעת עליה להכיר במדינה פלסטינית

 

שר ההסברה והתרבות הירדני לשעבר, צאלח אל-קלאב, פרסם מאמר ביומון הסעודי, אל-שרק אל-אוסט, היוצא לאור בלונדון, בו טען כי לאחרונה חל מפנה היסטורי בתפיסה בה רואות מדינות ערב את ישראל:  ישראל כבר אינה נתפסת כ"אויב ציוני" אלא כמדינה מקובלת מצד רוב מדינות ערב שמאסו בסכסוך ההיסטורי עמה. אל-קלאב קרא לישראל לנצל את המפנה ההיסטורי, לפעול לכינון מדינה פלסטינית ובכך להבטיח לעמה יציבות בטחונית. בנוסף הוא קרא לגבש מחנה שלום אזורי שתפקידו יהיה להגן על השינויים שהתחוללו באזור מפני גורמים קיצונים המנסים לחבל בכך, ובראשם תנועת חמאס, האחים המוסלמים, איראן והמיליציות הנאמנות לה.

 

צאלח אל-קלאב[1]

 

להלן קטעים מתורגמים ממאמרו:

 

"נראה כי ישראל החלה להבין כי מי שמרוויח מהחלשת תנועת פת"ח והרשות הפלסטינית על ידה הן תנועות חמאס ויתר הארגונים המיקרוסקופיים, בעלי השם ותו לא העלובים והטרוריסטיים, שמאחוריהם עומדות איראן, סוריה ויש האומרים שגם המיליציות בעיראק. מאחר ש[ישראל] הפכה למדינה מזרח תיכונית עם נוכחות דיפלומטית ומדינית משמעותית בכמה מדינות ערב, עליה להפסיק לפגוע [ברש"פ] ולהחליש את ההנהגה הפלסטינית המיוצגת על ידי הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס (אבו מאזן), שהיה ועודנו [האדם] בעל הנכונות הגבוהה ביותר לנהל משא ומתן היסטורי עם ישראל מבין כל המנהיגים הפלסטינים בעבר ובעתיד, ובראשם הנשיא יאסר ערפאת (אבו עמאר).

 

מנהיגים ישראליים, ובראשם בנימין נתניהו ועמו קבוצת הקיצונים, המנופפים בסיסמת '[ארץ ישראל] –מהים עד הנהר' ואף הרחק מ[הנהר] בהרבה, התנגדו לכל פתרון לבעיה הפלסטינית, גם [לפתרונות] שהציעו גורמים בינלאומיים. הם דבקו ב[ריבונותם הבלעדית על] ירושלים ואזור מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע [קרי, הר הבית]. הדבר נמשך עד אשר הוכח שהמרוויחים [מכך] הם תנועת חמאס ויתר הארגונים הקיצוניים, שתפקידם היה להערים מכשולים ולעורר מהומות, וכן כמה ממדינות הסירוב הערביות, שנשענו וחלקן עדיין נשען על הסירוב המדיני הפלסטיני כאמתלה להתנגדות לכוחות 'השלום' הפלסטינים והישראלים גם כן. הישראלים הקיצוניים כבר נפטרו מהסמלים של תהליך השלום, שהם הנשיא [הפלסטיני], יאסר ערפאת, ו[ראש ממשלת ישראל המנוח] יצחק רבין, שחוסל ראשון וערפאת חוסל לאחר מכן...

 

הלחץ הישראלי על הנשיא הפלסטיני, מחמוד עבאס (אבו מאזן), הגיע לשיאו ותנועת חמאס סברה שהיא 'תיקח את הגמל עם כל המטען שעליו', כמו שאומרים. האחים המוסלמים [המיוצגים על ידי חמאס], שעדיין חותרים להיפטר מפת"ח ומאש"ף, החלו להתכונן לתפוס את מקומה של פת"ח ושל הרשות הלאומית [הפלסטינית] ואת הכל. זאת, עד שהיתה התערבות אמריקנית ובינלאומית שנועדה לשכנע את הישראלים כי התנהגותם גובלת באיוולת מדינית והיסטורית, וכי אם ימשיכו במדיניותם ועמדותיהם, שנועדו 'להפשיר' את [היחסים עם] תנועת ההתנגדות הפלסטינית [קרי, חמאס] הדבר יציב אותם פנים אל פנים מול הגורם הקיצוני ביותר מבין הפלסטינים וארגוני הסירוב.

 

הדבר שכנע את בנימין נתניהו ואת הישראלים הימניים והקיצוניים ביותר שעליהם לנצל את הרגע ההיסטורי הזה, להפנות את גבם לתנועת חמאס ולהתייחס אליה ואל יתר הארגונים שכמותה כאל ארגוני טרור. [הם גם הבינו] כי יש לנצל את המצב הפלסטיני, שהפך כעת מוכן לשינוי היסטורי ביחס לסכסוך הזה, אשר ערער את היציבות של המזרח התיכון לאורך כל השנים הארוכות הללו.

 

במקביל באותה תקופה ישראל הצליחה להתגבר על מצבה בעבר כמדינה שחיה מאז סוף שנות ה-80 של המאה הקודמת [כך במקור] כשהיא נצורה בין הים [התיכון] לנהר [הירדן], לדבריה, כך שנפתחו שגרירויות שלה בכמה מדינות ערביות ו[התפתחו] יחסים כלכליים וביטחוניים עימן.

 

לכן, תהיה זו איוולת מדינית [מצִדה כיום] שלא לנצל את הרגע ההיסטורי הזה ולהפוך למדינה מזרח תיכונית - כפי שקורה במציאות בשטח כיום - שכן נראטיב 'האויב הציוני' הסתיים לחלוטין, משום שיש אנשים שמתייחסים אליה כאל מדינה ערבית ועל בסיס העובדה שערביי 1948 [קרי, ערביי ישראל] הפכו להיות גורם מרכזי במשוואה [הפוליטית] הישראלית.[2]

 

למעשה, מי שהרוויח מכל זה, בנוסף לישראל עצמה, הוא הנשיא מחמוד עבאס, הרש"פ וכמובן תנועת פת"ח והארגונים הפלסטינים שלצִדה, שכן ישראל מתייחסת כעת לתנועת חמאס כאל ארגון טרור, והתנועה הפכה למבוקשת ונרדפת בכל שטחי פלסטין ההיסטורית. [מנגד] החלו הישראלים להתייחס אל הפלסטינים כשותפים בהווה ובעתיד על בסיס [ההנחה] שאין מנוס מהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67, שבירתה ירושלים המזרחית.

 

המדינה הפלסטינית המיוחלת... הפכה להיות וודאית והיא תוקם ללא ספק לצד המדינה הישראלית. כמובן [שהיא תקום], משום שרוב מדינות ערב כבר תמכו במפנה ההיסטורי הזה וגורמי הסירוב מסתכמים כעת בתנועת חמאס, האחים המוסלמים, איראן וכל הארגונים והפלגים העדתיים הכפופים לה, ששולטים כעת על מדינת ערביות רבות, בהן מדינות מרכזיות כמו עיראק, סוריה ותימן...

 

מה שבטוח כאן הוא שמי שמרוויח מכל השינויים הללו הוא העם הפלסטיני, שאין ספק כעת שמדינתו המיוחלת תוקם, וכן הישראלים, שהחלו לזכות בהכרה ונפטרו מכל הסכסוך ההיסטורי הזה. זאת, בנוסף לערבים, שמאסו בסכסוך הזה ושהיוו יעד לסחיטה בידי מדינות מערב אירופה, ארה"ב וכמה מדינת מוסלמיות ואחרות.

זהו באמת מפנה היסטורי ועל הישראלים להבין שהם הפכו לחלק מהאזור הזה ולחלק מהמזרח התיכון ושעל הנבונים שבהם לשמור על המפנה הזה ולא להניח לגורמים הבלתי מרוסנים בתנועה הציונית להרוס את כל ההישגים הללו. זאת, משום שלראשונה אחרי כל השנים הארוכות, בהן התרחשו מלחמות הרסניות רבות, הפכה ישראל לחלק מכל המזרח התיכון ולמדינה מקובלת מצד רוב מדינות ערב. יש לשמור על זה. לישראל יש שגרירויות במדינות ערביות רבות ולכן זכותו של העם הישראלי להנות מיציבות ולא להמשיך לחיות בצריחי טנקים. הדבר מחייב הכרה ישראלית במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67', שבירתה ירושלים המזרחית הכוללת את מסגד אל-אקצא, את כיפת הסלע ואת כנסיית הקבר.

 

צריך להיות מחנה שלום [אזורי] אמיתי, שיגן על כל השינויים ההיסטוריים הללו וייקח בחשבון תמיד כי גורמי הסירוב הללו - חמאס, האחים המוסלמים והמדינות והארגונים הנמנים עמם - ימשיכו לנסות להרוס את המפנה ההיסטורי הזה, שהמעצמות במערב ובמזרח אמורות להגן עליו משום שכוחות הרשע ימשיכו להתנגד למפנה היסטורי זה, שהגיע אחרי כל השנים היקרות והארוכות הללו."[3]