כללי

חבר באיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים, הנתמך על ידי קטר: אנשי הטליבאן הם מופת של ג'יהאד איתן; איננו חוששים מהם, אך אנו חוששים להם

 

בעקבות נסיגת ארה"ב מאפגניסטן והשתלטות הטליבאן על השלטון במדינה, פרסם ד"ר עטיה עדלאן, חבר פרלמנט מצרי לשעבר החבר באיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים הנתמך ע"י קטר ותורכיה, מאמר באתר האיחוד, בו שיבח את הטליבאן ודחה בתוקף את חששותיהם של גורמים בעולם האסלאמי מפני עלייתם לשלטון באפגניסטן.

 

לדבריו, הטליבאן הם בוגרי בתי ספר שרעיים הידועים בחינוכם הטוב ומהווים מושא להערכה ו"הם אינם סוטים מן המסורת ולא חוטאים... והג'יהאד והעמידה האיתנה שלהם הפכו לשם דבר". בנוסף, מיד עם נסיגת הכוחות האמריקאים הטליבאן הושיטו לעם האפגני יד לפיוס ונמנעו מנקמה.

 

לדברי עדלאן, גם אם נכונות הטענות שהטליבאן עשו עסקה עם ארה"ב שתוביל לנסיגתה מאפגניסטן ולעלייתם לשלטון, אין בכך כל פסול, משום שגם הסכם חודייביה שחתם הנביא מוחמד עם הכופרים משבט קורייש היה למעשה עסקה שכל חברי הנביא ראו בה ויתור והשפלה, עד שהתברר היקף ההישגים שהיו טמונים בו.

 

עדלאן הזהיר מפני התערבות של הכוחות הבינלאומיים באפגניסטן, במטרה למנוע מטליבאן לנהל את המדינה ולעמוד באתגרים העומדים בפניהם והביע תקווה שתורכיה, פקיסטן או מלזיה ייקחו את הטליבאן תחת חסותם ויסייעו להם להתנהל מול הקהילה הבינ"ל ולהוות מודל לחיקוי של בנית מדינה וכינון תרבות אסלאמית.

 

יצוין כי חברים נוספים באיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמי פרסמו מאמרים ברוח דומה, בהם קידמו בברכה את עליית הטליבאן לשלטון באפגניסטן ואת סילוק הכוחות האמריקאים ממנה.[1]

 

 

עטיה עדלאן[2]

 

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"עניין האומה [האסלאמית] בתקופה זו תמוה [בעיני]! האם מרוב צער אין לה עוד יכולת לשמוח? או שמא מרוב שנפלה בפח של שבילי המוות היא התחילה להפנות את ראשה כה וכה [בחשש, גם] בעודה צועדת על קרקע בטוחה ומפולסת, כמאמר הפתגם: מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. למרות שהדבר תמוה ומדהים בעיני, אני מבין את המצב החריג הזה ומתייחס אליו כאל מחלה שלא תיארך זמן רב ותסתלק בקרוב. אולם, מה שמטריד אותי ומעורר בי מיאוס הוא הדאגה שמביעים בפומבי 'משכילים אסלאמיים'... [מפני עליית הטליבאן] כאילו מחשש ל[אובדן] הישגי התרבות של האנושות בידי אנשי המדבר הגסים הללו, שהפילו את 'תרבות קאבול' ומאיימים כעת באמצעות 'הרדיקליות שלהם' על חופש האישה ועל כללי המשחק הדמוקרטיים.

 

אומרים [שהייתה] עסקה [בין ארה"ב לבין הטליבאן] – אז שתהיה עסקה, מה הבושה בכך?!... [אולי] בעזרת עסקה כזו נצליח - [אם] לא לשלוט במצרים, בסוריה, בלוב, בתימן, בעיראק, בלבנון או בתוניסיה - לפחות לשחרר את העצורים ואת הנעדרים, להציל את מי שנדונו למוות ולהחזיר את המטיפים למסגדיהם ואת המגורשים לארצותיהם. עולם הפוליטיקה הוא שוק גדול שבו נאבקים חיות טרף וצבוֹעים וכולו מבוסס על עסקאות של מפגש אינטרסים שבהן משלמים באינטרסים ולא בכסף. כך למשל הסכם חוֻדַיְבִּיָּה[3] היה עסקה שכל חברי הנביא ראו בה וויתור והשפלה, עד שהתברר היקף ההישגים שהיו חבויים מאחורי מעטה דק של הליקויים והוויתורים, שנראו כלפי חוץ בשעתו.

 

אינני חושש מהטליבאן, אדרבא, אני חושש להם. אינני חושש לאפגניסטן מפני הטליבאן ולא לעתידה ולשמה הטוב של הפעילות האסלאמית. ראשית, משום ש[אנשי הטליבאן] מהווים מושא להערכה, שכן כולם בוגרי בתי הספר השרעיים הדיאובנדים[4] הידועים בעצמאותם, בִּגאוניות שיטת הלימוד שלהם, בחינוכם הטוב וביושרה של תוכניות הלימוד שלהם; שנית, משום היותם חַנַפִים מאתורידים[5] שאינם סוטים מן המסורת ולא חוטאים... והג'יהאד והעמידה האיתנה שלהם הפכו לשם דבר מבחינת הכוח, ההשפעה, ההתמדה, אורך הרוח וניקיון הכפיים שלהם, כמו גם מבחינת המודעות התנועתית והבשלות הצבאית שלהם ויכולתם יוצאת הדופן לתמרן ולנהל את מאבקם; הסיבה השלישית היא שכמצופה מהם, כאשר הופיעו [עם יציאת ארה"ב מאפגניסטן], הם הושיטו יד לסליחה, נמנעו מנקמה והפיצו ביטחון ורוגע אמיתי בארץ. 

 

איננו חוששים אפוא מאנשים כאלה... אשר ל[טענה ש]יציאת ארה"ב [מאפגניסטן] נעשתה רק במסגרת עסקה, הרי שעסקה זו תיחשף בעתיד. ארה"ב לא מסכימה להיות מושפלת בידי ארגון שבסיסו בהרים... למעשה, ארה"ב עצמה יודעת שניתן להשפילה וכי היא הושפלה רבות בעבר אך היא יודעת [גם]... כיצד לצאת מתבוסה באופן שלא ישבור את יהירותה ולא יהרוס את המוניטין שלה. אנו מודים שהיא לא הושפלה ולא הובסה בידי הטליבאן - הגם שהדבר אינו בלתי סביר -  שכן המאבקים כעת אינם כה חריפים במובן המסורתי שמסתיים בניצחון מוחץ או בתבוסה מוחצת. יש הסכמים שבאמצעותם שמים קץ לסכסוך בנקודה מסוימת, שבה כל צד מממש את מקסימום הרווחים שהוא יכול. קיומה של עסקה, אין פירושו בהכרח שמדובר בבגידה או בוויתור על עיקרון, בייחוד מאחר שלשני הצדדים יש קלפי מיקוח אמיתיים.

 

אני כן חושש לטליבאן, אני חושש להם בראש ובראשונה מפני כלוב הברזל [קרי, הבידוד] שתגזור עליהם ועל משטרם מי שמכונה המערכת הבינלאומית, שתחנוק אותם ותמנע מהם לנוע...  כיצד יוכל [הטליבאן] לשרוד... זאת, בשעה שהעולם הצבוע נזעק... ושואל: מה נעשה עם הטליבאן?

 

שנית, אני חושש להם מפני כובד האחריות שעלול להורגם ולחסלם בלא שנורה לעברם ולו כדור אחד. זאת, משום שככל שאנו מצפים לרגע הניצחון על אויב שדיכא אותנו זמן רב, נדמה לנו שהניצחון הצבאי הוא האתגר האחרון ועם בואו אנו שוכחים את האתגרים העצומים שמצפים לנו אחריו. הניצחון הצבאי העצום והחשוב שהשיג הטליבאן, הוא רק חלק קטן מהאתגרים [הצפויים לו]. הגדולים שבהם הם הקמת מדינה על שרידי משטר שכל מה שנותר ממנו הוא ערמות של הריסות...; השבת הביטחון למדינה רחבת ידיים ולסביבה שבטית נוקשה שהתקיימה זמן רב במתכונת של כנופיות חמושות וסכסוכים שלא פסקו ולא שככו; האכלת עם שהעוני, הרעב והמחסור שלטו בו בעריצות במשך ארבעה עשורים או יותר, וטיפול במחלות הבּוּּרוּת, העוני, השבטיות, הקנאות השבטית ועוד.

 

בעולם של פוליטיקה וניהול מדינה הטליבאן כיום הוא כמו תינוק שנולד כגאון מיוחד במינו, אך בסופו של דבר הוא תינוק שזוחל עדיין והוא זקוק למישהו שייקח את ידו, יצעד עמו בדרך החתחתים בסבך הקהילה הבינלאומית ויכניס אותו בראשית דרכו בחיים הפוליטיים אל השבילים הטרשיים עתירי המלכודות ושודדי הדרכים. אם [הטליבאן] לא ימצא ליווי כזה, הדבר יקשה ללא ספק על התנהלותו... לכן שומה על הטליבאן לכונן קשרים עם ידידים בסביבה הגועשת המכונה הקהילה הבינלאומית וחובה על כמה מדינות מוסלמיות כמו תורכיה, פקיסטן ומלזיה, לסייע לו וליזום שיתופי פעולה עמו בתחומים רבים.

 

חשיבות הניסיון הטליבאני בעתיד מגולמת בצורך של הזירה האסלאמית במודל לחיקוי... שיחזיר לה בקרוב את המהפכה שלה ויחדש את הישגיה, כדי להתחיל את תהליך הבנייה: בניית מדינה [אסלאמית], בניית כלכלה ובניית כל  מערכות התרבות. אנו אופטימיים באשר לניסיון זה, מברכים עליו ו[מאמינים ש]בקרוב יגיעו מקאבול בשורות טובות רבות..."[6]