המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
גורמים בחמאס בעקבות ניצחון טליבאן: התנגדות בלי פשרות - הדרך היחידה לסילוק הכובש
1/9/2021


עיתונאים ובכירים לשעבר בחמאס דנים בלקחי ניצחון הטליבאן:

ההתנגדות, ללא שום פשרות, היא הדרך היחידה לסילוק הכובש


הקדמה

עם נסיגת הכוחות האמריקאים מאפגניסטן והשתלטות הטליבאן על הבירה קאבול ועל השלטון במדינה, תנועת חמאס, מנהיגה אסמאעיל הניה, ובכירים נוספים בה, היו בין הראשונים שבירכו את תנועת הטליבאן על "ניצחונה" ועל "סילוק הכיבוש האמריקאי" שהושגו "בזכות הג'יהאד" וטענו כי זו הוכחה לצדקת דרכה של דרך ההתנגדות. התנועה אף מיהרה לפרסם תמונות מפגישתו של אסמאעיל הניה עם בכירי הטליבאן לפני כמה חודשים בדוחה, בירת קטר, כמסר של תמיכה בתנועת הטליבאן, ובכך למעשה גם חשפה את קשריה עמה, הקיימים זה זמן רב.[1]


הפגישה בין הניה למשלחת הטליבאן[2]


בימים שחלפו מאז, עיתונאים המקורבים לתנועה ובכירים בה לשעבר, פרסמו מאמרים בהם דנו בלקחים שעל ההתנגדות הפלסטינית להפיק מן האירועים באפגניסטן במלחמתה מול ישראל. הכותבים טענו כי, תנועת הטליבאן הצליחה לכפות את תנאיה ולהביא לנסיגה אמריקאית משפילה בזכות דבקותה בדרך ההתנגדות מבלי להגיש כל ויתור לכובש האמריקאי ולסוכניו. לטענתם, הישגיהם של הטליבאן מלמדים כי דרך ההתנגדות תמיד תגבר על הכובש, גם אם מדובר במעצמה חזקה כמו ארה"ב. לפיכך, על ההתנגדות הפלסטינית לדבוק בדרך זו ולפעול בנחישות וללא פשרות להגשמת מטרותיה – סילוק הכיבוש והקמת מדינה עצמאית.

 

במאמריהם גם נדרשו הכותבים לסוגיית המו"מ שניהלו הטליבאן עם ארה"ב. אחד הכותבים, מוצטפא יוסף אל-לדאוי, שיבח את דרך המו"מ של הטליבאן. לדבריו, המו"מ היה אחד מצורות המאבק שבאמצעותו הטליבאן הצליחו לרשום הישגים "שהרובה והשימוש בכוח לא הצליחו להשיג". לדבריו, הוויתורים שעשו הטליבאן לטובת עמם וארצם הם דווקא הוכחה לגדולתם כלוחמי התנגדות וביטוי לכוח רצונם. עם זאת טען אל-לדאוי כי בעוד שבמו"מ שניהלו הטליבאן עם ארה"ב לא היה כל פסול, הרי שמו"מ עם ישראל הוא בבחינת בגידה וויתור. אל-לדאוי אף טען כי כעת, כאשר הטליבאן שולטים באפגניסטן ולאור קשריהם עם חמאס, אין זה מן הנמנע שאפגניסטן תהפוך לבסיס פעולה נוסף של תנועת חמאס.

 

כותב אחר, העיתונאי העזתי פאיז אבו שמאלה, מתח ביקורת על מנהיגי ההתנגדות בעזה שהסכימו לשמור על רגיעה מול ישראל. לדבריו, הניסיון של הטליבאן עם ארה"ב, כמו גם הניסיון של חזבאללה עם ישראל והניסיון של ההתנגדות הפלסטינית עצמה בעבר, מלמדים שאסור בשום אופן להסכים לשום רגיעה, הפוגה או הפסקת אש עם האויב ושאסור להסיר את החרב מעל צווארו. הוא אף קרא למנהיגי פלגי ההתנגדות הפלסטינית בעזה להיכנס למלחמה ארוכת טווח עם האויב, גם אם עזה תסבול מדי יום ממטר של פצצות, עד להשגת המטרה.

 

דוח זה יציג קטעים ממאמרים אלה.

 

בכיר לשעבר בתנועת חמאס: הלקח מניצחון הטליבאן – ניצחון ההתנגדות יושג בהכרח, גם אם יתאחר

יוסף רזקה, בעל טור ביומון החמאס "פלסטין", שכיהן בעבר גם כשר ההסברה בממשל חמאס וכיועצו של אסמאעיל הניה, כתב: "הלקח שאנו [הפלסטינים] יכולים היום ללמוד [מהתנהלות] הטליבאן... הוא שההתנגדות תמיד תגבר על הכובש. הכובש, גם אם הוא בממדיה של ארה"ב ועוצמתה, יובס בהכרח, וההתנגדות הלאומית, היכן שלא תהיה, תנצח בהכרח. הניצחון עשוי להתעכב ומחירו עלול להיות שונה [ממקום למקום], אך התוצאה [בכל מקרה] תהיה ניצחון שייתן אללה למי שפעל בנאמנות למען מולדתו ודתו ודבק בדרכו של אלוהיו.  

 

אין ספק שהתנגדות הפלסטינית למדה את הלקח של אפגניסטן והקישה ממנו להקשר הלאומי [פלסטיני] ול[מצב] בפלסטין ובאל-אקצא. היא למדה שהיא תשיג את הניצחון בדומה לאפגנים שהתקוממו נגד הכובש הרוסי [הסובייטי], אחר כך נגד הכובש האמריקאי ולאחר מכן נגד הסוכנים [מבית]. האפגנים ניצחו משום שהם דבקו בדרך החיים וההוויה [האסלאמית] ולא בגדו בסוגייתם, בניגוד לשלטונו משתף הפעולה של [נשיא אפגניסטן לשעבר, חאמיד] כרזאי. לאחר ששילמו מחיר והקריבו רבות, [הטליבאן] נכנסים כעת לבירה [קאבול] כמנצחים ומשיבים [לעצמם] את מדינתם האסלאמית שפעלו למענה מאז הוקמה על ידי מולא עמר.

 

הניצחון האפגני הזה אינו מוזר ואיננו נס גדול. אדרבא, זהו מקרה המבטא את מציאות החיים כפי שקרה כבר בעבר בתקופתנו עם מורדי אלג'יריה [נגד צרפת] ועם מורדי ווייטנאם [נגד ארה"ב]. העניין המוזר הוא [דווקא] אצלנו במהפכה הפלסטינית שקדמה להן וזכתה לתמיכה כספית רבה יותר מהן. כיצד יתכן שהיא טרם השיגה ניצחון? וכיצד [המהפכות האחרות] עשו זאת?!

 

העיכוב ב[השגת] הניצחון הפלסטיני נובע או מאיכותו של הכיבוש המתנחל באדמתם [של הפלסטינים], או מפגמים שקיימים במהפכה הפלסטינית, אשר מסתירה בתוכה את וירוס השחיתות וההתמקחות עם הכובש ו[גורמים] שפועלים כסוכניו בשם הלאומיות, שהרי אין שום דבר לאומי בעבודה כסוכן המשרת את מי שגוזל את האדמה והורג את העם! כרזאי היה סוכן באפגניסטן, ששירת את הכיבוש הזר, נלחם בטליבאן וזולתו בסיוע ארה"ב והמערב. אך האמת נחשפה לאחרונה כשההתנגדות האפגנית עמדה איתן והייתה נאמנה לסוגייתה, וכתוצאה מכך הסוכן [של האמריקאים], נשיא אפגניסטן [הנמלט] אשרף ר'ני, יורשו של כרזאי, ברח מקאבול לטג'יקיסטן כשהוא משאיר מאחוריו את הבירה [קאבול] ואת ארמון הנשיאות החוגגים את כניסתה לבירה של [תנועת] הטליבאן, שהמערב הגדירה טרוריסטית ופנאטית, ואילו היום הוא נאלץ להכיר בה כמדינה אסלאמית...

 

הלקח העצום [מכך] עבור הפלסטינים הוא שגם אנו, כהתנגדות פלסטינית ועם פלסטיני שמתנגדים לכיבוש ולסוכניו, נגיע אל [הקמת] המדינה ואל הניצחון, גם אם היהודים והמערב מגדירים את פועלנו ואת הג'יהאד שלנו טרור. דרך החיים וההוויה [האסלאמית] מתמהמהת לבוא רק כאשר יציבותה מתערערת בליבו של האזרח לוחם ההתנגדות ובקרב העם המתנגד".[3]

 

בכיר בחמאס: טליבאן ניצחה משום שבמקביל למו"מ היא המשיכה בפיגועים ודבקה בעקרונותיה

ד"ר מוצטפא יוסף אל-לדאוי, כותב וחוקר פלסטיני ולשעבר נציג חמאס בסוריה, בלבנון ובאיראן, פרסם סדרת מאמרים בהם בחן את התנהלותה של תנועת הטליבאן מול האמריקאים וקרא לארגוני ההתנגדות הפלסטינים ללמוד ממנה. הוא כתב: "התייחסותנו אל תנועת הטליבאן לא צריכה להיות שלילית ומונוליטית, אשר רואה רק את הדברים השליליים... שופטת את התנועה רק לפי עברה ולא מכירה במה שחדש אצלה ובהתפתחות שחלה בקרבה. שכן, תנועת הטליבאן אינה הג'יהאד האפגני הישן, למרות שהיא המשכו הישיר ומהווה ענף שלו. בעשרים השנים האחרונות בהן הודרה מהשלטון, היא הפכה לתנועה מהפכנית החותרת לשחרור מהאימפריאליזם האמריקאי ולהיפטרות ממנו, ושואפת לעצמאות מדינתה ולשחרור השלטון הלאומי מהכפיפות למערב בכלל, ולארה"ב בפרט...

 

יתכן שאנו הפלסטינים באופן ספציפי, וכוחות ההתנגדות הערבים באופן כללי, צריכים לבחון בדחיפות את המקרה הזה [באפגניסטן], שאיננו נופל מהתנסויות אחרות [של מאבק באימפריאליזם] שהפקנו מהם לקח כמו הניסיון הווייטנאמי, האלג'יראי, זה של מדינות אמריקה הלטינית ומקרים נוספים. [המקרה] של אפגניסטן הוא המודרני והעשיר ביותר ומבטא את שיא החמדנות האימפריאליסטית המערבית המודרנית האמריקאית, במסגרתה לא היססה ארה"ב להשתמש בנשק הקטלני והמפותח ביותר שלה, כולל פצצת הגיהינום [כך במקור],[4] שאותה שיגרה יותר מפעם אחת. ולמרות זאת, ארה"ב נסוגה מאפגניסטן... ההתעניינות הישראלית הגדולה בהתפתחויות האחרונות באפגניסטן... גורמת לנו לתהות מהן הסיבות לכך ומהן הסיבות לפחד [של ישראל] ולדאגתה, שהרי אפגניסטן רחוקה ממנה..."[5]

 

"גורלם הסופי של כוחות הכיבוש הוא להיעלם, גם אם זה יקח זמן"

במאמר נוסף מה-21.8.21, המשיך וכתב אל-לדאוי: "ניהול מו"מ [עם האויב] איננו בושה. הוא איננו הפקרה [של הזכויות], איננו כפירה באסלאם, איננו בגידה... כניעה וויתור. אדרבא, אם הוא מתנהל לפי הכללים ואם [הגורם שמנהלו] שומר על עקרונותיו, דבק בתנאיו, לא מגיש ויתור שפוגע בו ודוחה תנאים שנועדו להגבילו או לכבלו – אזי המו"מ הוא אחת הצורות של התנגדות ואחד מאמצעי המאבק. ייתכן גם כי בזכות תבונתם וניסיונם של הנציגים במו"מ ודבקותם בעמדותיהם ובזכויותיהם... המו"מ יניב הישגים שהרובה והשימוש בכוח לא הצליחו להשיג. בכתבי זאת אינני מדבר על העניין הפלסטיני. המודל הזה לא תקף לגביו... כיוון שמו"מ של הפלסטינים עם האויב [הישראלי] מהווה בגידה, זלזול [בזכויות] וויתור...

 

תנועת הטליבאן הצליחה לכפות את רצונה על הממשל האמריקאי ואילצה אותו להגיש ויתורים כואבים שהוא מעולם לא חשב שיעשה... תנועת הטליבאן, שהואשמה בצרות מוחין, בנוקשות מדינית ודרך התנהלות קיצונית, מעולם לא העלתה על דעתה שהיא תשב לשולחן המו"מ עם רוצחה שכבש את אדמתה וחולל בה מלחמת אחים ומשברים, אך בסופו של דבר, היא מצאה את עצמה מסכימה להצעה האמריקאית ולאופציות שהוצגו בפניה.

 

התנועה אמנם הסכימה למו"מ ולשיח, אך עם זאת הציבה שורה של תנאים והתחייבויות, ואילצה את ארה"ב להתייחס אליהם ולהיענות להם. [במקביל] התנועה מעולם לא הפסיקה את הלחימה והמשיכה לבצע פיגועים איכותיים נגד מטרות של [הכוחות] האמריקאיים ושל הממשלה [האפגנית]; היא לא שתקה על אף הפרה מצד האמריקאים ומצד הממשלה, מבלי להגיב עליה בכוח ובאלימות. היא סירבה בתוקף להפסיק את פעולות הלחימה מצידה, כל עוד ארה"ב וכל בעלי בריתה לא יפסיקו את כל פעולות הלחימה שלהם – וזה מה שקרה בפועל.

 

תנועת הטליבאן דרשה מהגורמים שניהלו את המו"מ בפועל ומהגורמים שבשמם הוא נוהל, לשחרר אלפים מאנשיה, שהיו עצורים בבתי הכלא ובמחנות המעצר של הממשלה האפגנית. היא לא התחילה בשיחות עד שראתה אותם יוצאים מהכלא, מבלי שרודפים אותם או צרים עליהם, אפילו אם הם הצטרפו ליחידותיהם, הלוחמות [נגד הממשלה האפגנית] בהרים ובחזיתות. [תנועת הטליבאן] דחתה את ההגבלות, התנאים, והרשימות השמיות של הממשלה האפגנית. היא הניחה על השולחן טבלה עם שמותיהם של כל העצורים, והתעקשה לשחרר את כולם – מה שאכן קרה [כך במקור]...

 

עצם העובדה שמעצמה החמושה בכל סוגי הנשק והמצוידת בטכנולוגיה המודרנית ביותר בעולם [קרי, ארה"ב] השפילה את עצמה, הכתימה את המוניטין שלה, וויתרה על כל הארסנל הצבאי שלה [באפגניסטן]... מעידה בבירור כי הנושאים והנותנים [של הטליבאן], שהצליחו בשדה הקרב ושידם הייתה על העליונה בלחימה – הצליחו גם במו"מ וקיבלו את המרב שהם יכלו לאחל לעצמם. ייתכן שהם עשו ויתורים לטובת עמם והתחייבו [במסגרת המו"מ] ליישם אותם לטובת ארצם; [ייתכן] שהתחייבו ל[אפשר] שותפות פוליטית ולהבטיח זכויות האדם, אבל אין בכך משום ויתור משפיל או כניעה משפילה [לארה"ב], אדרבא זוהי הוכחה לגדולתו של לוחם ההתנגדות, וביטוי לכוח רצונו של מי שבטוח בניצחונו..."[6]

 

במאמר נוסף שפרסם ביום למחרת, כתב אל-לדאוי: "תנועת הטליבאן... היתה ברורה, כנה וישירה בהכריזה [כבר] לפני 20 שנה, ועד היום כי היא נחושה להוציא את הכוחות האמריקאים ובעלי בריתם ממדינתה. היא הגדירה אותם ככוחות כיבוש אשר פלשו למדינתה, הרגו את בני עמה וזרעה הרס וחורבן בקרבם, ולפיכך יש להילחם בהם, להתנגד להם ולהוציאם בכוח. [גם] הפער במאזן הכוחות [בין ארה"ב לטליבאן] שיש המנפחים אותו, כמו גם העליונות הדמיונית שיש [לארה"ב על התנועה] בנשק, בציוד ובכמות לא התישו את כוחה של התנועה, לא החלישו את נחישותה ולא שינו את החלטתה.

 

תנועת הטליבאן הגדירה את השלטון והממשלות ש[האמריקאים] מינו [באפגניסטן] ככוחות... לא לגיטימיים ולא חוקיים. היא סברה שהם כפופים לכיבוש [האמריקאי], מיישמים את יעדיו... משתפי פעולה שפועלים בשירותו; ושהבחירות שהעלו אותם [לשלטון] היו כוזבות ומזויפות ולא מבטאות את רצון העם... לפיכך, [התנועה טענה] כי כשם שיש לעקור את הכיבוש [האמריקאי], לגרשו ולשחרר ממנו את הארץ ואת העם, יש להפיל גם כל שלטון [משתף פעולה] שהוא הקים...

 

ארה"ב, וכל כוחות הכיבוש האחרים שכובשים אדמה שאינה שלהם, אשר הולכים בדרכה וחושבים כמוה, טועים אם הם חושבים שיוכלו לשבור את רצון העם [הכבוש], להסיטו ממטרותיו ומשאיפותיו, לזייף את עתידו... ולאלצו להסכים ולשתוק על נוכחותם... כוחות הכיבוש שכחו כי האדמה שייכת לבעליה, כי עמים לא שותקים על גזל חופש הבחירה שלהם, הפקעת זכויותיהם, משכון עתידם וזיוף המציאות שלהם. הם שכחו ש[כל] כוחות הכיבוש, חזקים ואכזריים ככל שיהיו, חלשים מכדי לכפות את רצונם ומכדי להמשיך להתקיים ולשמור על קיומם [לעד], וכי גורלם הסופי הוא להיעלם ולהסתיים – גם אם זה ייקח זמן.

 

הממשל האמריקאי ניסה באופן ישיר ודרך מתווכים ועוזרים להניא את תנועת הטליבאן מעמדתה ולגרום לה להסכים לשינוי בארצה [אפגניסטן], בתמורה להבטחות והתחייבויות שנתנו לה... מתווכים העבירו לטליבאן הצעות אמריקאיות נדיבות, וחלומות ורודים [על] עתיד זוהר וכלכלה משגשגת שהאמריקאים הבטיחו להם והתחייבו לערוב לכך, בתנאי שהם [קרי הטליבאן] יניחו את הנשק, יוותרו על ההתנגדות, יישבו לשולחן המו"מ ויסכימו לפתרונות  המוצעים... למרות זאת, תנועת הטליבאן לא ויתרה על מטרותיה, לא הסכימה לנהל מו"מ על זכויותיה והמשיכה לדבוק ב[מטרה] שהיא הכריזה עליה [מלכתחילה], שעל בסיסה היא החלה לפעול כתנועה ושלמענה היא נלחמה.

 

הפיתויים האמריקאים וההבטחות האירופיות לא הצליחו להניא את הטליבאן ממטרתם, להסיטם ממסלולם, לפגוע במוניטין שלהם ולשנות את האמת שלהם. הציעו להם משרות ותפקידים, נתנו להם פריבילגיות ומענקים, הבטחות והתחייבויות... אך הקלות הניתנות לאנשים חשובים ופריבילגיות הניתנות למנהיגים ולבכירים לא עניינו אותם, כשם שעניין אותם לסלק את הכיבוש מאדמתם ולהשיג עצמאות לארצם. הם החלו לנהל מו"מ בצורה טובה ולהצטיין בכך, כשם שהיו טובים ויצירתיים בלחימה ובהתנגדות, וזה מה שאילץ את ארה"ב לכבדם גם אם לא מרצונה, להיכנע להם ולתנאיהם ולהסכים לדרישותיהם.

 

מטרות ברורות זהו הכרח, התמדה בהן זה כוח והדבקות בהן מובילה להשגתן. לעומת זאת, ניהול מו"מ על המטרות מוביל לתבוסה והפסד ולאובדן הזכות והאדמה... ויתור פשוט יוביל לוויתור גדול... ברכות לעם [האפגני] שהנהגתו עמדה איתן..."[7]

 

"רווחי חמאס יתרבו כתוצאה משליטת טליבאן במדינה. ייתכן שאפגניסטן תהפוך לבסיס חדש עבורה"

במאמר נוסף מה-25.8.2021 טען אל-לדאוי כי אפגניסטן עשויה להפוך מעתה ואילך לזירה נוספת בה תפעל תנועת חמאס. הוא כתב: "הישראלים לא חשבו [לרגע] שהאירועים באפגניסטן לא נוגעים אליהם, שהם לא נפגעים מהם משום שאפגניסטן רחוקה או שהם לא מאוימים מכך... אדרבא, הם מצאו עצמם מושפעים מהם מאוד, נפגעים מאוד מהשלכותיהם וחוששים מאוד...

 

מה שהגביר את חששותיהם של הישראלים היו הפגישות בין הנהגת תנועת הטליבאן להנהגת תנועת חמאס בדוחה, בירת קטר, הדיווחים על תיאום ביניהן ועל כך שהן חלקו זו עם זו מניסיונן,[8] ותחושת השמחה שבלטה בקרב הנהגת חמאס ותומכיה [בעקבות ניצחון טליבאן]. זו באה לידי ביטוי בהודעה ששלחה חמאס לטליבאן בה בירכה אותה ובמסר ששלח בתגובה ראש הלשכה המדינית של הטליבאן אל-מולא עבד אל-ר'ני בראדר, לראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הניה, בו הביע את הסולידאריות של תנועתו עם חמאס, את תמיכתה בעניין הפלסטיני ואת מוכנותה להילחם לצד הפלסטינים עד שישיגו את מטרותיהם וישחררו את מולדתם...

 

אין זה בלתי סביר שאפגניסטן תהפוך לבסיס חדש של תנועת חמאס... שהרווחים שלה יתרבו כתוצאה משליטת הטליבאן שם. שהרי, חמאס נפגשה עם הנהגת הטליבאן במשך שנים במהלך שהותן המשותפת בקטר ורקמה עמה יחסים הדוקים שניתן לכנתם טבעיים וצפויים. כמו כן, המוניטין של חמאס יעלה בקרב בעלי בריתה, אלה שקשורים אליה, שמפיקים תועלת מקשריה [עם גורמים אחרים] ואלה השואפים להרחיב את ציר ההתנגדות. [כך למשל], לאיראן יש אינטרס להבטיח את ביטחונה וביטחון גבולותיה עם אפגניסטן, וחמאס יכולה למלא תפקיד משמעותי בהקשר זה ולזכות בהישגים גדולים שיזקפו לזכותה ויעלו את המוניטין שלה [בעיני איראן]..."[9]

 

כותב ביומון חמאס: על מנהיגי ההתנגדות בעזה ללמוד מחזבאללה ומהטליבאן ולסרב לכל רגיעה עם האויב

פאיז אבו שמאלה, בעל טור נוסף ביומון החמאס "פלסטין" כתב: "חזבאללה בדרום לבנון לא חתם על שום [הסכם] הפוגה ולא הסכים להפסקת אש עם האויב הישראלי, אלא המשיך את המלחמה לשחרור הדרום עד אותו יום בלתי נשכח בשנת 2000 שבו הודיע אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל [דאז], על נסיגתו מדרום [לבנון] כשהוא מובס ומגורש. במשך כל שנות העימות הוכיחו העובדות כי לא היה בכוחו של הכיבוש להשיג רגיעה, או לכפות הפוגה, או כל סוג של הפסקת אש והחרב של ההתנגדות המשיכה להיות שלופה ומונפת בראש ובראשונה מעל צוואריהם של [חיילי] צבא דרום לבנון המשרת [את ישראל], ולאחר מכן מעל צוואריהם של קציני הצבא הציוני.

 

[גם] ארגוני ההתנגדות הפלסטינית בעזה לא חתמו על [הסכם] רגיעה, או הפוגה או הפסקת אש במשך כל שנות אינתיפאדת אל-אקצא (שנמשכה בין השנים 2005-2000). ההתנגדות הפרימיטיבית העממית נמשכה עד אותו יום בלתי נשכח שבו הודיע ראש ממשלת ישראל [דאז, אריאל] שרון על נסיגתו מעזה, כשהוא מובס ומגורש. ממשלת ישראל נסוגה [מעזה] ופירקה את ההתנחלויות לאחר שלא עלה בידה – במשך כל שנות אינתיפאדת אל-אקצא – להשיג רגיעה או כל צורה של הפסקת העימות היומיומי וחרב האינתיפאדה נותרה שלופה ומונפת בראש ובראשונה מעל צוואריהם של [הפלסטינים] הנרפים ואלה שהטילו ספק ביעילותה של האינתיפאדה, ולאחר מכן מעל צוואריהם של הכובשים ושל המתנחלים.

 

[גם] תנועת הטליבאן באפגניסטן לא חתמה של שום הסכם רגיעה, או הפוגה, או הפסקת אש במשך 20 שנה, אלא המשיכה להילחם באויבי העם האפגני... עד אותו יום בלתי נשכח בשנת 2021 שבו הודה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בתבוסה והודיע על נסיגה מלאה מאפגניסטן כשהוא מובס ומגורש. חרב המהפכה האפגנית נותרה שלופה ומונפת בראש ובראשונה מעל צווארן של הממשלות האפגניות ששירתו [את ארה"ב], ו[לאחר מכן] מעל צוואריהם של הכובשים הרב לאומיים.

 

שלושה בתי ספר להתנגדות שאינה נכנעת הציגו באופן מוחשי שיעור מעשי לדרך שבירת הכובשים; שלושה בתי ספר שהצמיחו דור של גברים המסוגלים לכפות את רצונם על אויביהם ולא להיכנע לטענת 'מאזן הכוחות'; שלושה בתי ספר מהפכניים הפותחים את שעריהם לכל מי שמעוניין ללמוד את השיעור, ליטול את מלוא השליטה על השחרור מהכובשים ולבעוט את חומסי אדמתו... שלושה בתי ספר מהפכניים שהגדירו את מאפייני התקופה בדם שצבעו אדום עז, באומרם: כל רגיעה, הפוגה או הפסקת אש עם האויב טרם נסיגתו מהאדמה הכבושה, פירושה הישארות המצב הנוכחי, ומשרתות את האינטרס של הכובשים הרבה יותר מכפי שהן משרתות את האינטרס של מתנגדי הכיבוש.

 

האם מנהיגי ההתנגדות בעזה בימים אלו קראו את מה שרשמה ההיסטוריה אודות מגרעות הרגיעה? האם הם צפו מתוך ניסיון הלחימה שלהם את הנזקים שיש להפסקת אש מבלי לממש [תחילה] את הניצחון המלא? האם הם עיינו בספרי ההיסטוריה הערבית המודרנית? ו[האם הבינו] כיצד אבדה פלסטין בין הפוגה לבין הפסקת אש? בין ביקור של שליח בינלאומי לבין פגישה עם משלחת הומניטרית? בין עיסוק בוועדה לחקירת העובדות וְועדה לתיעוד הנזקים?... [האם הם הבינו] שכל המהלכים הללו הפכו את ההפוגה לסולם שהכנופיות הציוניות טיפסו עליו כדי להשתלט על אדמת פלסטין בכוח הזרוע?

 

למה שעזה לא תשקול לחיות תחת הפצצה יומיומית? לישון בחיק רעש המטוסים, לנשום את עשן הפגזים וללטף את שיער הילדים ברעמי הטילים? מדוע עזה אינה נכנסת למלחמת שחרור ארוכת טווח, רצופה ובעלת יעד מוגדר [שאומרת] לא להפסקת אש אלא לאחר השגת התוצאה, גם אם הדבר יוביל  לגלישה על גלים בים הפתוח ולשיוט בלב אזור הסכנה?"[10]



[3] felesteen.news, 17.8.2021

[4] ייתכן כי הכותב מתכוון לטיל קרקע-אוויר מדגם AGM-114 Hellfire.

[8] ככל הנראה הכוונה לדיווח שפורסם ביומון הלבנוני אל-אח'באר ב-16.8 בו צוטט בכיר בתנועת חמאס אומר כי בין הניה לבין נציגי הטליבאן התקיימה פגישה בקטר כבר לפני זמן רב, עוד בראשית המשא ומתן בין הטליבאן לבין ארה"ב. לדברי הבכיר, נציגי הטליבאן סיפרו להניה בפגישה על כוונת ארה"ב לסגת מאפגניסטן וחשפו בפניו כי הם יפעלו להשתלט מחדש על המדינה, אך אמרו כי לא יחזרו על טעויותיהם מן העבר. עוד דווח כי הניה שיבח את הטליבאן על שהצליחו באמצעות הג'יהאד לאלץ אל ארה"ב לתאם עימם את נסיגתם וכי בתגובה אמרו לו נציגי הטליבאן: "מה שקרה אצלנו יכול לקרות אצלכם, [גם] אתם תאלצו את ישראל לסגת מפלסטין". נציגי הטליבאן הדגישו כי הג'יהאד למען שחרור פלסטין הוא מצווה שחלה על כל מוסלמי והבטיחו לסייע לחמאס. אל-אח'באר (לבנון), 16.8.2021

[10] felesteen.news, 19.8.2021