המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותבים פלסטינים: התקפות ההנהגה על הנורמליזציה עם ישראל מזיקות לענייננו
9/11/2020

כותבים פלסטינים: התקפות ההנהגה על הנורמליזציה עם ישראל מזיקות לענייננו

 

על רקע נרמול היחסים בין סודאן לבין ישראל, בכירים פלסטינים ממשיכים להטיח דברים קשים במנהיגי מדינות ערב שנרמלו את יחסיהן עם ישראל ולהזהיר מדינות אחרות מפני כוונה לעשות כן.[1] כך למשל, ב-24.10.2020 אמר חבר הוועד המרכזי של פת"ח, עבאס זכי, כי אם סעודיה תנרמל את יחסיה עם ישראל, "לא תהיה יותר כעבה ולא יהיה יותר מסגד הנביא [באל-מדינה], ועתידה יהיה אפל." בעקבות פרסום הדברים החריפים הללו, מיהר דוברו של הנשיא מחמוד עבאס להבהיר, כי הם אינם מייצגים את העמדה הרשמית של ההנהגה הפלסטינית.[2]

 

התגובות הקשות של ההנהגה הפלסטינית לתהליכי הנורמליזציה של מדינות ערביות עם ישראל, כמו אלו של עבאס זכי, נתקלות לאחרונה בביקורת מצד כותבים פלסטינים.[3] כך למשל, זיאד אבו זיאד, עבד אל-מג'יד סוילם ונביל עמרו, פרסמו מאמרים שבהם טענו כי שיח הקללות, הגידופים והאיומים מוביל ליצירת עוינות בין הפלסטינים לבין מדינות ערב ואף מעודד את תהליך הנורמליזציה עם ישראל. לדבריהם, במקום לתקוף את הערבים, על הפלסטינים להתמקד בסיום הפילוג בתוכם ולחדש את פעילותם של המוסדות הדמוקרטיים הפלסטיניים באמצעות קיום בחירות, כדרך להשגת מטרתם: הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967, שבירתה ירושלים.

 

מעמד החתימה על ההסכמים בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין[4]

 

להלן תרגום קטעים משלושת המאמרים הנ"ל:

 

שר פלסטיני לשעבר: קרון הנורמליזציה לא יעצור; אנחנו מפסידים את העמים הערבים

חבר המועצה המחוקקת והשר לענייני ירושלים לשעבר ברש"פ, זיאד אבו זיאד, מתח במספר הזדמנויות ביקורת על ההתקפות הפלסטיניות החריפות על מדינות ערב המנרמלות יחסיהן עם ישראל.[5] במאמר שפרסם לאחרונה ביומון אל-קודס טען אבו זיאד כי המשך השיח הבוטה של ההנהגה הפלסטינית נגד מדינות ערב הוא שגיאה מדינית חמורה, וכי הפלסטינים מקדמים את הנורמליזציה עם ישראל במו ידיהם. הוא כתב: "עקבתי כמו אחרים אחר התגובות הפלסטיניות הרשמיות על הנורמליזציה הפומבית הראשונה בין איחוד האמירויות לישראל ואחר התגובות, שבאו בהמשך [לנורמליזציה] עם בחריין ואחר כך עם סודאן. אני מתרשם כי אנו נעים במעגל אחד של תגובה [פלסטינית לנורמליזציה], שניתן לומר כי תוצאותיה שליליות והיא לא תוביל לשום שינוי חיובי בעמדותיהן של המדינות, שנוסעות בקרון הנורמליזציה, שהוא בבחינת רכב משוריין שארה"ב נוהגת בו, ישראל שולטת במכ"ם שלו והוא אוסף נוסעים בדרך, תחת איום בשיטת המקל והגזר. הקרון הזה לא יעצור, אדרבא, על פי כל הסימנים יצטרפו אליו נוסעים ערביים נוספים, דבר שיוביל בסופו של דבר להיעלמות מוחלטת של הגורם [המדיני] הערבי, שנהג להסתתר מאחורי עלה התאנה ששמו יוזמת השלום הערבית. 

 

אל מול הקרון המשתולל הזה אנו משתמשים רק בשיטת השיח ההתקפי, שמאופיינת בהטלת דופי והשמצות עד כדי [הטחת] קללות כלפי האחים [הערבים]. עלינו לשאול את עצמנו בכנות ובאומץ איזו תועלת ואלו רווחים ניתן להפיק משיטה זו? מאז ערב ההכרזה של הנשיא האמריקני טראמפ על מה שכינינו בצדק 'סטירת המאה' [קרי, עסקת המאה], הכנסנו ללקסיקון הדיפלומטי הבינלאומי רשימת קללות, שלא היו מקובלות ולא הוחלפו בין מדינות העולם, קללות ש[רק] לעתים רחוקות אנו שומעים אותן בתגרות רחוב. כעת אנו מקללים את המשטרים באיחוד האמירויות, בבחריין ובסודאן ו[בהמשך נקלל] את [המשטרים] שיצטרפו אליהם בעתיד ומתעלמים מכך שהקללות הללו משפיעות באופן שלילי על העמים ולא עוצרות אצל השליטים. [אנו מתעלמים מכך] שעלולים להיות אנשים מגמתיים מושחתים, שישתמשו בקללות הללו כדי להסית את העמים הערביים האחרים נגדנו ונגד בני עמנו במדינות הללו. בסופו של דבר אנו עלולים למצוא עצמנו בצד אחד ואת העמים הערביים האחרים בצד השני כשקרון הנורמליזציה ימשיך את דרכו בנחת. מה שמפחיד בנושא הנורמליזציה ובאופן התמודדותנו עמה הוא שאנו מפסידים את העמים הערביים ודוחפים אותם אל חיק משטריהם ושמצב זה של קריסה יהווה גשר ומעבר, שדרכו תיכנס ישראל לא רק כדי לספח חלקים מהגדה ומירושלים, אלא כדי לבלוע הכול ולספח הכול, כשהערבים – שאותם הפכנו לאויבים – מריעים, מרוממים ומשמיעים קולות צהלולים לידידתם החדשה-ישנה, ישראל...

 

[במקום השיח ההתקפי כלפי הערבים,] אני קורא להנהגה הפלסטינית לנקוט בצעדים הבאים: ראשית, ולפני כל דבר [אחר], להפריד מבחינת התשתית ותחומי העיסוק בין אש"פ, שהוא ההנהגה [המדינית], הזהות והכתובת [הלאומית] לבין הרש"פ, שהיא הזרוע המנהלית של אש"פ. יש לצמצם את הפעילות המדינית ל[מסגרת] אש"פ ואת [הפעילות] המנהלית הפנימית ל[מסגרת] ממשלת הרש"פ, ללא קשר למחלוקת האם אנחנו מדינה או רשות. [על הנשיא מחמוד עבאס] לפרסם מיד צו [לעריכת] בחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות, לקבוע להן מועדים על פי החוק ולנקוט בצעדים המעשיים לעריכתן..."[6]

 

עיתונאי פלסטיני: מדינות ערב שנרמלו את יחסיהן עם ישראל מדגישות את המשך תמיכתן בנו 

העיתונאי עבד אל-מג'יד סוילם, בעל טור ביומון אל-איאם, טען כי המדינות הערביות שנרמלו לאחרונה את יחסיהן עם ישראל מאמינות בכנות כי המהלך יאפשר להן לקדם גם את האינטרסים של הפלסטינים, בדומה למצרים ולירדן, שמקיימות יחסים של "שלום קר" עם ישראל וממשיכות להפעיל עליה לחצים מדיניים כדי לקדם את פתרון שתי המדינות. הוא כתב: "עלינו להכיר בכך ש'העולם' אינו מביט בתהליך הנורמליזציה דרך המשקפת שלנו, ואינו רואה אותו כפי שאנחנו רואים אותו... ברגעים מסוימים נדמה היה כאילו כל מי שתומך בתהליך הנורמליזציה מתייצב בהכרח נגד האינטרסים הלאומיים שלנו וכאילו המשך תהליך הנורמליזציה יביא לריסוק זכויותינו הלאומיות ולפירוק מוחלט של כל מפעלנו הלאומי. אם ניפול בפח הזה, נמצא את עצמנו, בהכרח, מבודדים מבחינה פוליטית, משום שתמיכה במסלול הנורמליזציה בקרב מדינות חשובות ובעלות השפעה בעולם אינה קשורה ככל הנראה, ברוב המכריע של המקרים, לנסיגה בתמיכה בזכויותינו הלאומיות, לנקיטת עמדות חדשות המפחיתות בערכן של זכויות אלה, או הפוגעות בהיקף התמיכה שהעם הפלסטיני מקבל ממדינות אלה...

 

מנרמלי היחסים החדשים [כלומר, איחוד האמירויות, בחריין וסודאן], ואפילו הנלהבים הנמרצים ביותר שבהם, אינם חדלים 'להדגיש' את המשך תמיכתם בזכויות הלאומיות הפלסטיניות ואת 'המאמץ' [שיעשו] למען הפיכת תהליך הנורמליזציה לגורם שיתרום למימוש זכויות אלה ולקידום פתרון מדיני שיביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית בגבולות הארבעה ביוני [1967]. יתרה מזו, הם אפילו 'מדגישים את מחויבותם' ליוזמת השלום הערבית... הערבים הקרובים אלינו ביותר הם הירדנים, והמדינה שאין לנו שום ברירה אלא לקיים עמה יחסים מעולים היא מצרים, ולשתי האחיות הללו, הגדולה והקטנה, יש יחסים 'נורמליים' עם ישראל. מדובר באחת מן השתיים: יחסים מוקפאים, כמו במקרה הירדני במשך שנים מאז הנורמליזציה עם ישראל, או בנורמליזציה 'קרה', כמו במקרה המצרי, במשך עשרות שנים. עלינו להעניק לעמים הערביים הזדמנות להגדיר את מהות הנורמליזציה שתתבסס דה פקטו, ו[במקביל] להקים ולבנות את האמצעים המתאימים כדי להתנגד לה...

 

התגובה שלנו צריכה להיות בשטח ולא בתקשורת וברשתות החברתיות, והיא צריכה להלום את [מידת] הסכנה והאתגר [העומדים בפנינו]. [עלינו להגיב] באמצעות איחוד העמדה הפלסטינית, סיום הפילוג, בנייה מחדש של המנגנון השלטוני ואיחוד המוסדות הפוליטיים המייצגים את עמנו. [כמו כן,] עלינו לחדש את ההתנגדות העממית הסוחפת ולהתלכד מחדש עם עמי האומה [הערבית], ארגוניה, מפלגותיה וכוחותיה [הפוליטיים], ללא יוצאים מהכלל..."[7]

 

שר פלסטיני לשעבר: כאוס ההתבטאויות נגד הערבים הורס את אמינותנו

חבר המועצה המחוקקת והשר לעניינים פרלמנטריים לשעבר ברש"פ, נביל עמרו, טען כי ריבוי ההתבטאויות נגד מדינות ערב מצד מנהיגים פלסטיניים גורם לנזק תדמיתי ומדיני אדיר וקרא לחדול מכך. הוא כתב: "מאז שרכבת הנורמליזציה יצאה מתחנות [איחוד] האמירויות, בחריין וסודאן ולמרות שמסלולה היה צפוי, תגובת הדרג המדיני הפלסטיני נראתה כאילו מדובר באירוע מפתיע ומזעזע... לאחר שההפתעה עשתה את שלה וגרמה לכך שרבים מנכבדי הדרג המדיני [הפלסטיני] הסתבכו בהתבטאויות רגשניות המלֻוות באיומים, שב [השיח להתנהל ב]שפה רציונלית... [זה לא קרה] בזכות התפכחות עקב מידע מנוגד או הבהרות [מצד שלושת המדינות האלה] המחייבות שינוי בעמדה ובטון, אלא כתוצאה מהנחיות ברורות מטעם הנשיא מחמוד עבאס – שפרשת כווית אינה עוזבת אותו[8] – לנצור את לשונם שלוחת הרסן...

 

בפוליטיקה יש שני גורמים שלא ניתן להפריד ביניהם: העמדה והשפה [המביעה אותה]. ואולם נראה כי ההפרדה ביניהן היא המצאה פלסטינית מובהקת ויש דוגמה לכך שהיא ייחודית לדרג [המדיני] הפלסטיני. אין אירוע שעובר מבלי שעשרות [דוברים] יתבטאו בעניינו, כאשר כל אחד מהם מתיימר לדבר בשם כל העם הפלסטיני. [ואז], כשהדברים מעוררים תגובות שליליות, מופיעה הודעה רשמית על כך שפלוני מבטא רק את דעתו האישית ולא את עמדת הרש"פ או ההנהגה [הפלסטינית], למרות שהדובר הוא חבר מכובד בשני הגופים הללו... אין פסול בכך שדעת הקהל הפלסטינית תהיה עתירת השקפות, פרשנויות ועמדות מגוונות, וזה אף רצוי והכרחי, אך זוהי בושה וחרפה כשיש כאוס של התבטאויות רשמיות כאלו, שהן המאפיין המובהק של השיח המדיני הפלסטיני בדרג הרשמי. מדובר ברווח הניתן חינם ליריבי העם הפלסטיני [ומחזק מאת] טיעוניהם, שכן אין דבר הפוער סדקים הרסניים במבנה הנרטיב הפלסטיני ובאמינות המדיניות המתבססת עליו יותר מזה..."[9]

 



[4] https://english.alarabiya.net, 15.9.2020

[6] אל-קודס (מזרח ירושלים), 25.10.2020

[7] אל-איאם (רש"פ), 26.10.2020

[8] רמז לגיבוי שהעניק יאסר ערפאת לסדאם חוסיין בזמן הפלישה העיראקית לכווית ולהשלכות השליליות שהיו לכך על היחסים בין כווית לבין הפלסטינים.

[9] אל-קודס (מזרח ירושלים), 28.10.2020