המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ביקורת במצרים על חדירת האחים המוסלמים למערכת החינוך
16/1/2007

 

     ביקורת במצרים על חדירת האחים המוסלמים למערכת החינוך

 

בכמה תחקירים שפורסמו לאחרונה בעיתונות המצרית, נחשפה חדירתם של גורמים בתנועת 'האחים המוסלמים' למערכת החינוך המצרית, והשפעתם הישירה על תוכניות הלימוד. בעל טור מצרי קופטי, סאמח פוזי, מחה נגד תכניות לימוד אלה וטען כי הן מעוותות את התודעה ההיסטורית של התלמידים, תוך מחיקת מקומם של המצרים הנוצרים [הקופטים] ועידוד חוסר סבלנות דתית.  

 

להלן קטעים ממאמריו של סאמח פוזי ומאחד התחקירים העיתונאיים:

 

בספר הלימוד הפך המסגד לזירת הכנה למלחמה

במאמר בשבועון משרד התרבות המצרי 'אל-קאהרה', כתב סאמח פוזי:  

"ספרי הלימוד מחנכים את התלמיד לראות בדת את מולדתו, כאשר למצרים עצמה אין ערך וכל ערכה נובע מהשתייכותה הדתית לדאר אל-אסלאם [דהיינו, השטח הנתון תחת שלטון מוסלמי]. [לדוגמא] שיר בשם 'ארצי' [בלאדי] המופיע בספר 'החינוך הדתי האסלאמי' לכיתה ה', מטיף לתלמידים לכרוך יחדיו את הדת עם המולדת, כאילו [שמצרים] אינה מקום של פלורליזם דתי ותרבותי... [אחד מבתי השיר אומר]: 'הדת השלמה ביותר היא האסלאם'... בשיעור אחר [בספר הלימוד] מונה מחבר הספר את הסיבות לחשיבות המסגד. המעיין בסיבות [המוצגות] נוכח לדעת כיצד הפך המסגד בספר הלימוד ממקום פולחן - שכבודו במקומו מונח - לזירת גיוס והכנה למלחמה. בהתאם לספר הלימוד הדתי האסלאמי לכיתה ג', המסגד הוא: 'בית ספר בו לומדים המוסלמים על ענייני הדת והעולם שלהם... זהו המקום בו עתידים להתאסף חייליו של אללה לפני ביצוע כל פעולה חשובה...'

 

ספר הלימוד מעקר את הסכסוך הערבי-ישראלי מכל ההיבטים האסטרטגיים, הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים שלו, והופך אותו לסכסוך דתי בין מוסלמים ליהודים...הוא הופך את ניצחון אוקטובר 1973 לניצחון שהשיגו המוסלמים [ולא המצרים בכללותם] על היהודים. היכן מקומם של השותפים הקופטים במולדת? מדוע אנו מעניקים לכל דבר צביון דתי? [אנו מעניקים צביון דתי] למציאות ולמוסדות, ואפילו את ההיסטוריה אנו מפרשים מחדש מפרספקטיבה דתית. האם לא היה זה ניצחון לאומי שכל מצרי מתפאר בו?...

 

ספר 'החינוך הדתי האסלאמי' לכיתה ה' אומר: 'באשר לביצורי קו בר-לב, אללה הנחיל לנו ניצחון על היהודים, כפי שהנחיל לנביא ניצחון על היהודים באל-מדינה כשמוטט את ביצוריהם על ראשיהם'. מלחמת [אוקטובר 1973] היתה, אם כן, מלחמה דתית, וזה מה שהספר מבקש מן הילד ללמוד. בהתאם לרשום בשולי הספר, תכליתו [לערוך לתלמיד] היכרות עם הכבוד שבמסירת הנפש [האסתשהאד] למען אללה, להזהיר מפני היהודים ובוגדנותם וליצור אנאלוגיה בין עמדותיהם של היהודים בעבר ובהווה. 

 

[בשיעור אחר] ממשיך הספר להעניק צביון דתי לסכסוך הערבי-ישראלי [תחת הכותרת] 'נשיאת שמו של אללה תנחיל ניצחון למאמינים', ובו אומר אב בתגובה להריסת העיירה ימית: 'כך היהודים נוהגים בכל מקום שהם נוטשים כדי שאנשיו לא ייהנו ממנו, בדיוק כפי שנהגו [אנשי השבט היהודי] בני נצ'יר בבתים שהם נטשו באל-מדינה'...

 

מדוע מתכחש הספר לנוכחות הנוצרית-ערבית בסכסוך עם ישראל? האם רוצה הוא לומר לנוצרים שזו אינה עוד מולדתם, שהיסטוריה זו אינה עוד ההיסטוריה שלהם ושעתיד זה אינו שייך להם? אם כך הדבר, התוצאה הטבעית תהא הגירה מאסיבית של נוצרים ערבים למדינות המערב, כאשר בחלוף הזמן האזור הערבי יהיה נקי מרבגוניותו הדתית, הסובלנות הדתית תיעלם והעדות המוסלמיות השונות ייגררו להילחם זו בזו. האם דחיית האחר אינה אלא הקדמה טבעית לדחיית העצמי ולפילוג?"[1]

 

 דמיון רב בין חומר הלימוד לתפיסות חמאס וחזבאללה

במאמר נוסף, שפרסם באתר האינטרנט הליבראלי www.metransparent.com, הפנה פוזי איגרת פומבית אל שר החינוך המצרי, בה הוא מתריע כי טרם הסתיימה המערכה לניקוי תכניות הלימוד מן התכנים הקיצוניים שהסתננו אליהן: 

 

"שר החינוך הקודם, ד"ר חסין כאמל בהאא' אל-דין, פתח במערכה עזה במטרה לשנות את תכניות הלימוד לאחר שהסתננו אליהן [תכנים של] קיצוניות, דחיית האחר וחשיבה מונוליתית. המערכה כללה העברתם של כ-1600 מורים למשרות מנהלתיות, לאחר שהוכחה מעורבותם בהפצת תרבות של קיצוניות. ההנחה הייתה שמערכה זו הסתיימה, אך היא ככל הנראה נמשכת...

 

קריאה מדוקדקת של חומר הלימוד הניתן לילד הצעיר תגלה דמיון רב בין חומר זה לבין התפיסות של ארגוני האסלאם הפוליטי, וזאת לא רק במצרים אלא באזור הערבי כולו. האם [התפיסות המופיעות בספרי הלימוד] אינן התפיסות של חזבאללה בלבנון ותנועת חמאס בפלסטין? זהו עיוות ברור של ההיסטוריה. מלחמת אוקטובר לא הייתה מלחמה דתית, והמצרים לא נלחמו נגד היהודים אלא נגד מפעל הגמוניה ישראלי...

 

מדוע מוגש לתלמיד המצרי המוסלמי חומר לימוד המעוות את תודעתו ההיסטורית? [חומר זה] מקרב אותו מבחינה רעיונית אל התזות של ארגוני האסלאם הפוליטי יותר מאשר אל תפיסתה של המדינה המצרית עצמה, אשר משקיעה מאמצים ומשאבים דיפלומטיים לא מבוטלים כדי לממש תכנית שלום באזור המזרח התיכון. החינוך הרשמי נחטף, אם כן, לטובת ארגוני הסגירות והקיצוניות".[2]

 

שבועון מצרי: האסלאם הפוליטי השתלט על מערכת החינוך

בעיתונות המצרית פורסמו מספר תחקירים אודות חדירת ארגון האחים המוסלמים למערכת החינוך המצרית. כך למשל פרסם השבועון המצרי 'רוז אל-יוסף' באפריל 2006 תחקיר של ד"ר עמאד ציאם תחת הכותרת "מפת החדירה של האחים [המוסלמים] והטרוריסטים אל החינוך המצר".[3]  כמו כן, בדצמבר 2006 פרסם העיתון תחקיר נוסף תחת הכותרת "הילדים - [התוצר] המודרני של הארגונים האסורים".[4]  תחקיר נוסף פורסם בינואר 2007 על ידי השבועון הממסדי 'אוקטובר' תחת הכותרת "גני הילדים של האחים [המוסלמים]".[5]

 

להלן קטעים מתחקירו של ד"ר עמאד ציאם שפרסם 'רוז אל-יוסף':

 

"מערכת החינוך הנה המוסד דרכו מעוצבים בינתה של האומה, מצפונה, ערכיה ודרכי ההתנהגות שלה. למרות ההכרה בחשיבות מערכת החינוך והשפעתה על עתיד המולדת, הרי שהמציאות מורה על כך שמצבה הרה אסון. מערכת החינוך... אינה זוכה ליחס רציני ההולם מערכת [האחראית על] טיפוח חברתי, אלא מצדו של זרם האסלאם הפוליטי על שלל ארגוניו, אשר באופן היסטורי הציב את מערכת החינוך כמטרה והתייחס אליה כאל אחד הגורמים החשובים בפעילות הפוליטית שלו, על היבטיה השונים: התעמולתי, הארגוני והטקטי. באופן זה, קשה היה להבדיל בין הצלחותיו של האסלאם הפוליטי ליצור ולהשליט אקלים תרבותי אשר תומך בתזה הסלפית [קרי, הפונדמנטליסטית] שלו, עוין ברובו את רוח הרציונאליות והחירות ומסרב להגיון של סובלנות וקבלת האחר על בסיס של אזרחות ושוויון, לבין הצלחת זרם זה לחדור אל מערכת החינוך ולהשתלט עליה".

 

בתחקירו, טוען ציאם כי חדירת האחים המוסלמים אל מערכת החינוך נעשית בשני אופנים: "האחד הוא חדירה מתוכננת ומאורגנת מצד ארגוני האסלאם הפוליטי השונים השואפים להשתלט על השלטון הפוליטי דרך פעילות פוליטית ישירה, דהיינו אלימה, או דרך תעמולה המנוהלת ומאורגנת על ידי אלפי פעילים של ארגוני האסלאם הפוליטי בקרב ההתארגנויות הפוליטיות, האיגודים והאגודות אזרחיות. [לעומת זאת] סוג החדירה השני הוא בלתי ישיר... והוא מדרבן מגזרים רחבים בחברה לאמץ את התזות והפעילויות של זרמי האסלאם הפוליטי, מבלי להצטרף בהכרח אל הארגונים הפוליטיים שלהם. סוג חדירה זה הוא המסוכן ביותר וקשה ביותר להגבילו..."

 

לדבריו, שני סוגי חדירה אלה "הפכו בסופו של דבר את מערכת החינוך לקו הייצור הראשון של רעיונות כיתתיים, של קיצוניות ושל אי-רציונאליות".

 

האסלאם הפוליטי שולל רפורמות במערכת החינוך

לדברי סיאם לסוג החדירה הראשון המתוכנן והמאורגן היו סימנים מעידים. הסימן הראשון הוא  ש"המנהיגים הבולטים ביותר באסלאם הפוליטי, אשר מילאו תפקידים פוליטיים, הגותיים וארגוניים במגוון ארגונים וזרמים, השתייכו למערכת החינוך. יתרה מכך, חלקם אף הגיעו לתפקידים אדמיניסטרטיביים וחינוכיים חשובים במשך שנים ארוכות, שאפשרו להם ועדיין מאפשרים להם להפוך את מערכת החינוך לבסיס לבניית השפעתם הרעיונית והפוליטית..."

 

בתחקיר מונה ציאם כחמישה עשר שמות של בכירים בתנועת האחים המוסלמים, אשר מילאו תפקידים שונים במערכת החינוך המצרית, ביניהם: חסן אל-בנא, שייסד את ה-'אחים המוסלמים' ב-1928 והיה המדריך הכללי [קרי, מנהיג האחים המוסלמים] הראשון, ואשר שימש כמורה לשפה הערבית עד שנת 1946; סייד קטב, אשר לימד גם הוא את השפה הערבית ואף שימש כעוזר מפקח במשרד החינוך בשנת 48'; מחמד חסן עשמאוי, ששימש שר חינוך בממשלת אסמאעיל צדקי והגיש סיוע משרדי לתמיכה בבתי הספר של ה-'אחים המוסלמים';  מנהיג 'האחים המוסלמים' הנוכחי, מחמד מהדי עאכף, שהיה מורה לחינוך בבית ספר תיכון; מחמוד סייד סלים וסמיר אבו אל-מעאטי מארגון 'אל-גמאעה אל-אסלאמיה', שהיו אחראים לפעולות טרור רבות, ושמשו גם הם כמורים.  לדבריי ציאם, רשימה זו היא רק דוגמה לכמה מן השמות הבולטים בקרב פעילי זרם האסלאם הפוליטי, אשר משתייכים למערכת החינוך. כמותם יש עוד עשרות אלפי מורים, מנהלי בתי ספר ופקידים זוטרים הפזורים בעשרות אלפי בתי ספר בשלבי חינוך שונים מזה שנים רבות, אשר "ניתנת להם ההזדמנות להפיץ את רעיונותיהם ולהוציא תחת ידיהם מיליוני ילדים ונוער שתודעתם מורכבת מחוסר פתיחות, אי-רציונאליות ,התנשאות דתית כלפי האחר, אפלייתו ואי-קבלתו."

 

הסימן המעיד השני הוא השתלטות על בתי הספר הפרטיים: "עם הידרדרותה של מערכת החינוך באופן כללי, בניהן של משפחות רבות בקרב מעמד הביניים פנו לחינוך בבתי ספר פרטיים. זרמי האסלאם הפוליטי, מצדם, לא החמיצו את ההזדמנות להשתלט על טיפוח ועיצוב תרבותן של השכבות העשירות במעמד הביניים, אשר בניהן יהוו בעתיד את סגל הביניים של המדינה באוניברסיטאות, בפעילויות המקצועיות, במנגנוני הביטחון ובצבא. על כן, מאז סוף שנות ה-70 החלה להתעורר התעניינות [מצד החוגים האסלאמיים] בהקמת בתי ספר אסלאמיים פרטיים."

 

הסימן המעיד השלישי, על פי התחקיר היה "התייצבותם של [אנשי זרם האסלאם הפוליטי] נגד כל ניסיון לפתח את תכניות הלימודים או לערוך בהן רפורמות, באופן שיאפשר להפיץ ערכים של רציונאליות, סובלנות, אזרחות או זכויות אדם, ולצמצם את המינון של הדת [בתכניות הלימודים] או אפילו לנסח את חומרי הלימוד מחדש באופן נאור יותר..."

 

לדברי ציאם, "אלו הם הסימנים החשובים ביותר המבטאים את היקף החדירה של זרמי האסלאם הפוליטי אל מערכת החינוך. הדבר הגיע לידי כך [שרוב] העצורים מקרב פעילי האסלאם הפוליטי - אשר הואשמו או נעצרו בשל השתייכות לארגונים [שהוצאו מחוץ לחוק] או בשל ביצוע מעשי אלימות וטרור - הם מורים." 

 

 


[1]  אל-קאהרה (מצרים), 9.1.2007. 

[3]   רוז אל-יוסף  (מצרים), 22-28.4.2006.

[4] רוז אל-יוסף (מצרים), 23-29.12.2006.

[5] אוקטובר (מצרים), 14.1.2007.