כללי

 

בכיר פלסטיני קורא לוותר על זכות השיבה

 

יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, מינה לאחרונה את נשיא אוניברסיטת "אל-קדס" הפלסטינית, פרופסור סרי נוסיבה, לאחראי ב"אורינט האוס" על הקשרים עם המשלחות הזרות. בכך קיבל לידיו נוסיבה חלק מן הסמכויות שהיו נתונות בידי פייצל חוסיני טרם מותו.

 

בראיונות שהעניק לאחר מינויו לתקשורת הישראלית, והבינלאומית - וחשוב מכל, לתקשורת הפלסטינית - קבע נוסיבה כי התביעה הפלסטינית לזכות שיבה לפליטים הפלסטינים לתחומי מדינת ישראל סותרת את ההסכמה הפלסטינית לפתרון של שתי מדינות וכי על הפלסטינים להסתפק בשיבת פליטים למדינה הפלסטינית העתידית. נוסיבה הוא הבכיר הפלסטיני הראשון המביע עמדה זו בפומבי בתקשורת הפלסטינית

 

בראיון שהעניק לאחרונה ליומון אל-איאם, הסביר נוסיבה כי באופן אישי הוא עדיין רואה את המדינה הדו-לאומית כפתרון ההומאני האידיאלי, אך ההנהגה הפלסטינית היא זו שויתרה על רעיון זה משעה שקבלה את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. לדבריו, הוא מקבל על עצמו את דין ההנהגה ותומך ומגן על עמדה זו, המחייבת, לדעתו, הסתפקות בשיבת פליטים למדינה הפלסטינית העתידית. נוסיבה גם מתח ביקורת מרומזת על ההנהגה הפלסטינית על כך שאין היא מציגה בפני דעת הקהל את האמת בנוגע לזכות השיבה.

 

גם בנושא הפיצויים, הציג נוסיבה עמדה מתונה וקבע כי הפיצויים צריכים להיות משולמים באופן קולקטיבי ולא כפיצויים אישיים.

 

הביטוי הראשון לעמדתו של נוסיבה בסוגיית הפליטים ניתן במאמר שהתפרסם ביומון הפלסטיני "אל-קדס", ובאתר האינטרנט www.amin.org בספטמבר, 2001. במאמר זה, התייחס נוסיבה לשיבת הפליטים כאל מכשול בפני השגת הסכם:

 

"...ברור שמי שסבור, בצד הישראלי, שניתן להתגבר על המשבר באופן אסטרטגי באמצעות חיסול קיומו של העם הפלסטיני על אדמת פלסטין ההיסטורית איננו אדם הגיוני; אבל ברור גם שמי שסבור, בצד הפלסטיני, שניתן להגיע לשלום המקווה באמצעות חיסול קיומו של העם היהודי על אדמה זו, גם כן איננו אדם הגיוני. שני העמים קיימים ורוב הסיכויים שהם ימשיכו להתקיים...

 

ההגיון אומר שהפתרון המשותף לבעיות הישראלית והפלסטינית... טמון בהגעה לשלום שיפריד בין שני העמים. התיאוריה בדבר הקמת שתי מדינות שכנות היא תיאוריה טובה, במידה ופתרון זה אפשרי מבחינה גיאוגרפית-דמוגרפית... ואולם, אם התיאוריה טובה, מדוע מימושה נכשל? האם משום שהצד השני אינו מאמין בשלום? האם משום שהצד השני אינו הגיוני?"

 

בהמשך המאמר מונה נוסיבה שלושה "מכשולים" עיקריים לכישלון המו"מ: "העם הפלסטיני דבק באדמה הכבושה משנת 1967 כמסגרת גיאוגרפית, פוליטית, ומוראלית מקובלת להקמת המדינה הפלסטינית, ולכן ניסיונה של ישראל לצמצם את המסגרת הזו, בדרך זו או אחרת... יוביל בודאות לכישלון המו"מ."

 

לדברי נוסיבה, "המכשול השני, מן הצד הישראלי, טמון בדבקותה של ישראל בסירובה ל"עקרון השיבה" או לקבלת גלי פליטים באדמותיה, לבתיהם ולאדמותיהם המקוריים והדבר יוביל, גם כן, לכישלון המו"מ".

 

המכשול השלישי הוא בעיית ירושלים, "שאף אחד משני הצדדים אינו מוכן לוותר עליה ומשמעות הדבר הוא כי הפתרון האפשרי, אם קיים כזה..., הוא בשותפות בריבונות עליה, בדומה למה שניסה הנשיא האמריקאי, קלינטון, לעשות בסוף ימיו".[1]

 

כחודש לאחר מכן, אמר נוסיבה דברים ברורים עוד יותר בראיון לשבועון הערבי-ישראלי "אל-צנארה". לדבריו, "כאשר הוסכם באוסלו להקים שתי מדינות היה ברור, לי לפחות, ששתי מדינות אלו הן מדינה פלסטינית לפלסטינים ומדינה ישראלית לישראלים. אין ספק שהשבת מיליוני הפליטים לישראל תשלול את [זכות] קיומה של מדינת ישראל. לפיכך, על פי דעתי ועל פי הפרשנות שאני נותן לעקרון ההסכמה על שתי מדינות - ישראל לא תקבל את הפליטים האלה. אם אנו מדברים על מדינה לפלסטינים, היא יכולה להוות מדינה של כל הפלסטינים כלומר, תינתן זכות לכל פליט, אם הוא רוצה בכך, לשוב למדינתו הפלסטינית.

 

הדבר אינו פוטר אותנו מטיפול בסוגיית הפיצויים... אני לא מדבר על פיצויים אישיים או אינדיבידואליים, אלא על פיצויים לעם [הפלסטיני] בכללותו. אלו אינם פיצויים חומריים (כגון אדמה חלופית או משהו דומה) אלא פיצויים קיומיים [כך במקור], כלומר, פיצוי הפליטים שגלו וחיו במחנות הפליטים, בגלות ובתנאים קשים ומציאת דרכים לחיים של כבוד עבורם בעתיד הרחק מהטרגדיות ומן המכאובים... אני סבור שהמדינה הפלסטינית צריכה להוות מפלט ומדינה עבור כל הפלסטינים. יש להעניק לפלסטינים, היכן שימצאו, את הזכות לבחור בין שיבה לבין הישארות. אך ביסודו של עניין, עלינו ליצור את העתיד האפשרי הזה ולא להתעלם מאופיו של הפתרון האפשרי הלגיטימי מבחינה בינלאומית המוצע לנו. כלומר, עלינו להיות ברורים מהי עמדתנו ולאן פנינו מועדות."[2]

 

כמה ימים לאחר מכן, העניק נוסיבה ראיון נוסף ליומון הפלסטיני "אל-איאם", ובו נשאל על ביקורת שהוטחה בו בעקבות העמדות שביטא. "האם זוהי באמת עמדתך", שאל "אל-איאם" ונוסיבה השיב: "הדרך בה אני מבין, ויתכן שאני טועה, את העמדה הפלסטינית הקוראת להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 והדרך בה אני מבין את אופי המו"מ שהתנהל מאז תחילת תהליך השלום - היא שהעמדה הפלסטינית מתמקדת בהקמת מדינה פלסטינית ופתרון בעיית הפלסטינים באופן צודק, אך מבלי לתבוע הוספת ארבעה מליון פליטים פלסטינים לתוך ישראל. ככה אני מבין את זה.

 

לא מצאתי בהצהרותיהם של המנהיגים הפלסטינים ושל המנהיגים הישראליים שניהלו עמם מו"מ משהו המלמד על כך שהפלסטינים תבעו או תובעים הקמת מדינה פלסטינית והשבת ארבעה מליון פליטים או יותר. על פי הבנתי, קיימת דרישה לפתרון בעיית הפליטים באופן צודק ובהתאם להחלטה 194, אבל כפי שאני מבין את העמדה הרשמית [הפלסטינית] בעיית הפליטים תטופל באופן כזה שיושבו [רק] מי שניתן יהיה להשיבם לישראל. שמענו שישראל דיברה במו"מ האחרון על מספר מוגבל ולא על ארבעה מליון, מעבר לכך, מתנהלים דיונים בנוגע לפיצויים הפוליטיים והכלכליים.

 

אם הבנתי את העמדה [הישראלית] נכונה, אני סבור שהכתובת להתמודד עמה הוא צוות ההנהגה של המו"מ ולא סרי נוסיבה. אם העמדה היא להשיב ארבעה מליון פליטים לצד הקמת מדינה, אני רוצה שהדבר יאמר בברור, משום שכאשר יאמר הדבר, אני אבין שאנו לא נביא פתרון באמצעות תהליך המו"מ, כפי שאחדים מאתנו מקווים. מדוע? משום שאני יודע מראש שעמדת ישראל המוצקה היא שהיא מוכנה לנהל מו"מ עם אש"ף ולהסכים למדינה פלסטינית - דבר שהוא עובדה - אך היא איננה מוכנה להסכים להשבת ארבעה מליון פליטים לתוך גבולותיה, משום שהשבתם של ארבעה מליון פליטים או השבת כל מי שזכאי לשיבה לתוך גבולותיה [של ישראל] משמעותה האמיתית היא שמדינה זו כבר לא תהיה ישראל והיא תהפוך למדינה פלסטינית או ערבית שניה. אני משוכנע שהישראלים לא יסכימו להקים שתי מדינות פלסטיניות, האחת בגדה המערבית וברצועת עזה והשניה במקומה של ישראל.

 

כדי שאהיה ברור, ברצוני להגיד כי זו איננה עמדתי, אלא הדרך בה אני מבין את העמדה הרשמית. מבחינה אישית היו לי כמה רעיונות שהעליתי בעבר לפיהם הפלסטינים יכולים לאמץ אסטרטגיה המבוססת על שלוש סיסמאות: הישרדות, שיבה, ושוויון. באותה תקופה, אמרתי שבמקום לקרוא להקים מדינה לצד מדינה, יכולים הפלסטינים לאמץ אסטרטגיה של מאבק למען השבת הפליטים באופן מעשי למולדתם ושוויון בינם לבין הישראלים; המשמעות האמיתית, בסופו של דבר, היתה הקמת מדינה דו-לאומית באזור פלסטין ההיסטורית. אלא שקריאה זו לא זכתה להיענות מצד הפלסטינים מצד אחד ומצד שני, היא לא זכתה להיענות כלשהי מצד הישראלים, משום שהישראלים יודעים היטב שהדבר מסוכן בהרבה עבורם מן האופציה האחרת.

 

אנו סובלים כיום מחוסר בהירות בנוגע להשקפת שני הצדדים, בנוגע למה שאנו רוצים. אין לי כל בעיה אם זה שההנהגה הפלסטינית תקום ותאמר שמה שהיא רוצה ביסודו של דבר זה לא מדינה אלא  שיבת פליטים, אבל אני רוצה שעמדה זו תהיה ברורה. אם המטרה במו"מ היא הקמת מדינה והסדרת הסכסוך בינינו לבין הישראלים בהיבטו ההיסטורי על בסיס שתי מדינות, אם זה אכן מה שעומד על הפרק, כפי שאני מבין, העמדה הזו צריכה להיות ברורה גם לישראלים משום שהם כבר החלו להטיל ספק בכך. הישראלים אומרים שהפלסטינים רוצים מדינה בגבולות 1967 ומדינה נוספת בישראל. הם משתמשים בתביעה פלסטינית זו כדי לנמק את סירובם [להקים] מדינה פלסטינית [ולנהל] מו"מ.

 

בכל מקרה, אינני במעמד של מקבל החלטות ואינני מייצג ולא אייצג איש בנושא זה, משום שהסוגיה הזו היא מעבר ליכולת הייצוג שלי. הדבר אינו מונע ממני מלהגיד את מה שאני חושב. אני סבור שטוב שיתקיים דיון כדי שהתמונה תהיה ברורה לכולם, ובכלל זה לפליטים עצמם."

 

אל-איאם שאל את נוסיבה אם משמעות דבריו היא שהוא עדיין תומך במדינה דו-לאומית. "אישית", השיב נוסיבה, "אני סבור שהעמדה האידיאלית מבחינה אנושית היא מדינה דו-לאומית, דבר שמשמעותו היא גיבוש אסטרטגית מאבק המבוססת על הישרדות, שיבה, ושוויון, שהם היסודות הקשורים לזכויות האינדיבידואליות ולא לזכויות הקולקטיביות. לעומת זאת, אני מבין כי התביעה האסטרטגית הפלסטינית להגדרה עצמית מבוססת על תביעה לזכות קולקטיבית כעם ולא על תביעה לזכות אינדיבידואלית. הקמת המדינה היא, לאמיתו של דבר, תביעה לזכות קולקטיבית, ואני מקבל את העמדה הזו, מגן עליה והולך על פיה, משום שאני מוצא בה את מה שרוצים בו מרבית הישראלים והפלסטינים ומשום שהדבר מקובל מבחינה בינלאומית. ואולם, אין משמעות הדבר שאני משתוקק לכך או שאני סבור שמבחינה הומאנית זהו הפתרון האידיאלי".[3]

בנוסף לדבריו לתקשורת הפלסטינית, הציג נוסיבה את עמדתו גם בפני AP באומרו כי "הפלסטינים שגו בהתעקשותם על זכות השיבה... הפליטים צריכים להיות מיושבים בעתיד במדינה הפלסטינית ולא באופן שיחתור תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בעיקרה... אחרת, מה משמעותו של פתרון של שתי מדינות? יתכן שלא נעשתה מספיק עבודה ברמת דעת הקהל (...) כדי לבטא בדיוק מה המשמעות האמיתית של הדבר".[4]