המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
היבטים בחיי התרבות בעיראק שלאחר סדאם
2/12/2006


היבטים בחיי התרבות בעיראק  שלאחר סדאם

 

מאת נמרוד רפאלי*

 

הוא חסר-מגן. רק עט  יש לו  ביער של רובים.

(מתייחס למשורר העיראקי עדנאן אל-סאיג, שבגלל שירתו איימו עליו להמיתו)

 

מבוא

תרבותה של אומה מגלמת מוסדות, ערכים ונורמות של התנהגות המושרשים בתולדותיה ובזיכרונה הקיבוצי. אצל העיראקים זו היסטוריה ארוכה וגאה, החוזרת לאחור עד לימי תפארתה של בבל, אחת הציביליזציות של העולם הקדמון והרחק מעבר להן, לפחות עד לאלף השלישי לפנה"ס.

 

העיראקים מרבים להזכיר לעולם שארצם היא "ערש הציביליזציה". בגבולותיה הנוכחיים שכנה העיר המסופוטמית-הדרומית הקדומה אור, מקום הולדתו של אברהם, ועיר-החומה השומרית העתיקה עוד יותר, ארך (URUK). על האדמה שעליה עתידה היתה לקום עיראק בנה המלך הבבלי הגדול חמורבי (1792-1750 לפנה"ס) את האובליסק שעליו נחרט קובץ-החוקים הקדום ביותר שנגלה עד כה; על האדמה הזאת חשפו ארכיאולוגים ספריות ולוחות כתובים בכתב-יתדות, שעליהם, בלשונות שומר ואכד, האפוס הקדום ביותר שנתגלה עד כה - אפוס גילגמש. תרבות העיראקים של ימינו - צאצאיהם של שומרים, בבלים, אשורים, ערבים, כורדים, תורכמנים, פרסים וארמנים - היא מסכת הארוגה חוטים הרבה. המחזאית העיראקית לוטפייה אל-דוליימי כותבת על ייחוד התרבות והמרחב מרובי-הפנים שהוא "עיראקי בגיאוגרפיה של הרוח ובגיאוגרפיה של העפר, המים, ההר והמדבר".

 

ההשפעה הנוודית

אולם יש לתרבות העיראקית עוד ממד והוא זה של שבטיות ואלימות, שרבה היתה השפעתו על התפתחותה. חמיד אל-האשמי מנתח בחוברת אוגוסט 2004 של כתב- העת הספרותי אל-ג'נדול את "שאלת האלימות באישיות העיראקית". בהסתמכו על מחקרי ההיסטוריון והסוציולוג העיראקי המהולל עלי אל-ורדי, מחווה אל-האשמי את דעתו ש"המושגים והערכים השבטיים המושרשים ב[מסורות] הבדוויות המשותפות השפיעו במידה ניכרת... על האישיות העיראקית בפרט ועל האישיות הערבית בכלל".

 

במאמרו מציג אל-ורדי את תורתו שלפיה התרבות הבדווית מתאפיינת בשלושה יסודות:

 (א) שבטיות; (ב) תקיפה; ו(ג) אבירות. כל אחד מהיסודות האלה מוגדר על-ידי המושג של  "אל-תע'לוב", או שליטה. הבדווי היחיד מבקש לרכוש לצדו אחרים או לשלוט בהם בכוח השבט שלו, בכוח-זרועו שלו ובתחושת העליונות שלו. הואיל ואין כללים שיגנו עליו או יכריעו בסכסוכיו עם אחרים, נזקק הבדווי לאלימות כדי לנקום על עבירות שעברו אחרים כנגדו[1]. אל-ורדי כתב גם שאחד המאפיינים המובהקים ביותר של התרבות הבדווית במדבר הוא מלחמת-תמיד - "במדבר המלחמה היא המציאות; השלום הוא תופעה חולפת".

 

באותה נימה טוען אחמד אל-אסדי, בגליון ה-6 במרס 2006 של כתב-עת הקרוי אל-ע'ד [המחר] היוצא לאור בבגדאד, שעל החברה העיראקית עובר "משבר אינטלקטואלי מבחינת הדפוסים והיחסים בין הפרט, החברה והממשל". לדעתו, המנטאליות השבטית עודה שלטת בנפשותיהם של הבריות: "אמת שעברנו מסגנון- חיים נוודי לעירוני ומן הכפר אל העיר, אבל בנפשותינו צרורים[עדיין] ערכי הכפר והנוודות". משום כך אין העיראקים מבינים כהלכה את מושג החברה האזרחית, השם את הדגש בפתיחות ובחופש.

 

קשיחות זו, הטיפוסית לאופי העיראקי, שורשיה ארוכים ועמוקים. צלאח חסן אל-סלאוי, הכותב ביומון הממשלתי אל-צבאח על האלימות המאפיינת את האישיות העיראקית, קובע כי "אין עיראקי אחד נבדל מזולתו אלא בשיעור האלימות האופיינית להתנהגותו"[2]. תלמידים בני דורי לא יוכלו לשכוח איך בלימודי ההיסטוריה נצטוו ללמוד על-פה נאום שנשא במאה השביעית אל-חג'אג'אבן יוסף אל-ת'קפי, המושל החדש של עיראק שעליו הטילה הכליפות בדמשק להשתלט על ארץ מתמרדת. הוא כינס את נכבדי העיר כופה, שהיתה אז החשובה בערי הארץ, והשמיע באוזניהם את אזהרתו האפוקליפטית:

הוי עמה של עיראק, הוי עם הצבועים.

שמי הוא אל-חג'אג' אבן יוסף ת'קפי. כאשר אסיר את צניפי תדעוני.

רואה אני ראשים שהבשילו וצריך לקוטפם, ואני אקטפם...

אין ספק שזה היה המופת שעל-פיו נהג סדאם חוסיין, אף ביתר שאת וביתר אלימות.

 

חיי התרבות במשטרו של סדאם

במשטרו של סדאם, בעצם כמו בכל המשטרים הטוטאליטריים במאה העשרים, עברה התרבות תהליך של פוליטיזציה: כל ביטויי כוח-היוצר של האדם שלא תאמו את האופן הדוגמאטי ותכופות הגחמני של המשטר דוכאו, והמחזיקים בדעות חלופיות שילמו לעתים קרובות בחייהם את מחיר עברותיהם. על הפעילות התרבותית השגיחו כמה מנאמני מפלגת הבעת', שהחליטו מה מתאים לפירסום ולהפצה ומה דינו התעלמות או החרמה. בלשונו של סיאר אל-ג'מיל, במאמר ביומון הליברלי העיראקי אל-זמאן, הריכוזיות בחיי התרבות, והפיקוח עליהם, הניבו "סגירות שוביניסטית ותרבות-תוכים דוגמאטית רשמית, שנוצקה בדפוסים מוכנים מראש לפי מפרטים מצווים מגבוה".

 

 משך 40 שנה נמצאו אפוא אנשי-הרוח העיראקים, סופרים ומשוררים ואמנים, נדחקים לשוליים ומורחקים מן הסדר החברתי והעשייה התרבותית. בתוך כך נצטוו המוני העיראקים לקבל "מנות דלות של תרבות-באושים, תעמולה מפוברקת, שירים חוצבי-להבות של עבודת-גיבורים, קרנבלים מצועצעים ואספות פוליטיות על-פי תכתיבי הנשיא והמפלגה".[3] לדברי הסופר הגולה עבאס אל-חרבי, הנמצא כיום בסידני, היה משטרו של סדאם דומה ל"פטיש אידיאולוגי שהלם בראשו של כוח-היוצר העיראקי". היתה זו גם תקופה של חומרה. אנשים זוכרים איך צפו בסדאם בטלוויזיה וראוהו מחבק אב שהרג את בנו על שברח מהשירות הצבאי ומהללו כמופת של אבהות ונאמנות למולדת.

 

12 שנות העיצומים שגזר האו"ם על עיראק בעקבות פלישתה לכווית ב-1990 גם הן תרמו את שלהן לשקיעתם של חיי התרבות בעיראק. נאדה עמראן כתבה ב-2001 על  "התמונה התרבותית בעיראק על רקע המצור", ובמאמרה הטעימה שאיש-העט העיראקי נאלץ להיאבק לא רק על מחייתו. היה מחסור בצורכי דפוס ובאפשרויות הדפסה; כך, למשל, ייבאה עיראק רק 100,000 טונה נייר בשנה, ובעת העיצומים ירדה כמות זו ל-10,000 טונה בשנה. בתוך כך מצאו הסופרים, העיתונאים והאמנים העיראקים כי יכולתם לנסוע כדי להשתתף בוועידות ובאירועי תרבות צומצמה הן על-ידי ארצות אחרות, שלעתים קרובות מנעו מהם אשרות-כניסה, והן על-ידי ארצם שלהם, שהגבילה מפגשים עם תרבויות שמחוץ לעיראק ואפשרה אותם רק למתי-מעט שלא היה ספק בנאמנותם למשטר.

 

התוצאה היתה שסופרים ואמנים עיראקים גלו מעיראק בהמונם והקימו את ת'קאפת אל-ח'ארג', ככינויה המקובל (מילולית: תרבות-החוץ), בניגוד לת'קאפת אל-דאח'ל (מילולית: תרבות-הפנים). אף ששתי התרבויות ארוגות היו מאותם חוטים ואותה תחושה של "עיראקיות" פיעמה בשתיהן, הרי במשך הזמן נעשתה תרבות-הגולים פורה יותר, ממשית יותר, ובהחלט ביקורתית יותר מן השנייה.

 

רחוב אל-מותנבי במרכזה של בגדאד היה מרכז של חנויות ספרים ובתי-קפה השוקק סופרים ואמנים. נאסרה אמנם מכירתם של הרבה סוגי ספרים, אבל מוכרי-הספרים היו מסכנים את נפשם ובעוד המנגנון של בטחון-הפנים [אל-אמן אל-ח'אץ] משגיח בשבע עיניים היו מבריחים ספרים מסוריה וירדן ומוכרים אותם בחשאי לאנשים המוכרים להם אישית. למרבה הצער הלכו הדברים מדחי אל דחי, וכיום הרחוב שומם כמעט מאדם.

 רוב חנויות-הספרים שהיו מרכז הפעילות התרבותית נבוזו או נסגרו, וכדבריו של מוחמד אל-חיאוי, בעל מכתבת אל-נהדה [חנות-הספרים "התחייה"]: "קונים אין; יש רק רוחות-רפאים". בספטמבר 2006 אמר האיש לכתב של הוושינגטון פוסט: "אנו מהלכים ונושאים את ארונות-הקבורה שלנו בידינו".

 

אשר לבידור, נפל גם ה"לילה" קורבן לאלימות, בבגדאד בפרט ובארץ בכלל. במהלך כל קורותיה של עיראק היה הלילה מוקד חיי החברה. החום המתיש בירחי הקיץ הארוך הכריח את הבריות לבלות בחבורה, לעתים עד שעה מאוחרת בלילה, במסעדות ובמועדוני-לילה, או לשוט בסירות קטנות בנהר החידקל ולהתעכב רק כדי להתענג על אחד המעדנים הגדולים של בגדאד: הדגים הטריים הצלויים המכונים "מסגוף". כיום אין לך דבר שאין שעתו בחום היום הלוהט: מחתונות עד הלוויות, מעריכת קניות ועד השתתפות באירוע של תרבות. עיתונאי אחד הכתיר לא מכבר את מאמרו בכותרת "אין לילה בבגדאד".[4]

 

התחייה התרבותית שלאחר סדאם

נפילת משטרו של סדאם באפריל 2003 הביאה עמה חיוניות תרבותית ללא תקדים, למרות גודש מעשי האלימות והטרור, שלעתים קרובות כוונו נגד אלה המבקשים להוציא את עיראק ממנהרת העבר האפלה. למען האמת, ולמרבה האירוניה, דווקא אקלים התוהו-ובוהו הקשור במוסדות מדינה חלשים או נעדרים הוא שאפשר במידה ידועה את חופש היצירה בשדה התרבות והאמנות. אף שהרבה סופרים, הוגי-דעות, מספרים, אמנים ואנשי-רוח ברחו לגולה, או נאלצו לגלות בימי משטרו של סדאם, רבים נשארו בארץ, תכופות במסתרים או לפחות לא לעיני הציבור. עכשיו, לאחר שנים של השתקה, יכולות סוף-סוף הקבוצות הפוליטיות, הלאומיות והאתניות השונות להתבטא בלי הגבלות או צנזורה, אך למרבה הצער לא לגמרי בלי פחד.

 

האכזבה מביצועי המוסדות הדמוקרטיים

בתוך החירויות שאין להן אח ודוגמה בהיסטוריה התרבותית של עיראק יש מידה גוברת של אכזבה, ולא פעם מפח-נפש מוחשי, נוכח העובדה שממשלת עיראק והכוחות הרב-לאומיים אינם מצליחים להביא לארץ קורטוב של ביטחון. בספרות העיראקית של הזמן האחרון אפשר למצוא בנקל התייחסויות לייסורים המגבילים את כוח-היוצר התרבותי ואת השאיפות הדמוקרטיות, המצטיירות יותר ויותר כאידיאלים נעלים הכתובים בדם.

 

 ג'באר יאסין מדמה את עיראק ל"קיפוד פצוע העושה דרכו אל יער הדקלים". בדרך ההיא מתאר המחבר את התמונה כתערובת של "קסדות [עשויות] פלדה משוריינת הדומות ליונים מעופפות, ג'יפים מקושטים כדינוזאורים מחרחרים של מתכת, גזעי-תמרים שרופים המסתירים כלי-רכב משוריינים שנפגעו, ועדר עזים. לא תמצא שם שום מראות זולת קונכיית החולות המתייראת מן הסערה". בהגיעו אל סוף הדרך מחפש המחבר לשווא את "נשי השכונה שתייללנה בחתונות-הדמים האלו"[5].

 

ד. ברהאן שאוי מפליג עד כדי כך שהוא מרמז כי בעוד ש"האלילים הפוליטיים" נפלו עם נפול האליל הגדול [סדאם], "אלילי-התרבות נשארים כרפאים המאיימים על נשמותינו ומוחותינו, ומאפילים על כוח-היצירה שלנו ועל חשיבתנו". הוא מצר על תחנות-הטלוויזיה העיראקיות, שרובן קשורות למפלגות או מקבלות את מימונן מארצות-חוץ כאיראן, המשאירות בצופה את ההרגשה שהוא מסתכל ב"תערוכה היסטורית של מומיות עיראקיות".

 

היבטים של תרבות ההווה

למרות הפורענויות הפוקדות את הארץ בזמן הזה, עדיין חייה של תרבות-הפנים בעיראק עשירים ומגוונים. בתוך כך, סכנת האלימות האקראית או המכוונת נגד יחידים העוסקים בפעילות תרבותית, יחד עם אספקת החשמל המוגבלת והניידות המצומצמת, גבו את שלהן מן העם העיראקי בכלל ומן הפעילים הבולטים לעין בפרט.

 

מכאן והלאה ננסה לגעת בקצרה בכמה היבטים של העושר התרבותי הזה. לא נתיימר לעסוק בביקורת ספרותית, משימה שמעולם לא התנסה בה כותב הדברים האלה. גם לא נתיימר להגיש סקירה מקיפה שהרי גישתנו לפרסומים הרואים אור בעיראק עודה מוגבלת. מה שמוצג במאמר זה שאוב במידה רבה ממעט כתבי-העת והשבועונים שנאספו בבגדאד.

 

השירה והפרוזה

מאז ומתמיד היתה יד השירה עליונה בעיראק על המחזאות ושאר צורות של ספרות. עדיפות זו משקפת מורשה של מסורת שבטית המבכרת את הספונטאניות והאלתור של המשורר הקורא את שירתו בציבור, תכופות בשבח השליט, ורואה בה את הצורה העליונה של הישג אמנותי ואת הדרך הטובה ביותר לזכות בתגמול כספי.

 

ההתמקדות בשירה כערוץ העיקרי של הביטוי התרבותי איננה נטולה חסרונות. במאמר-מערכת באל-ינבוע [המבוע], כתב-עת ספרותי עיראקי, נאחז סונור אנוור גם במילותיו של ד"ר עלי אל-ורדי (שאותו כבר ציטטנו), ששליטת המנטאליות האידיאליסטית או הפיוטית על נפשותיהם של רבים מבני המעמד המשכיל של עיראק כמוה כצעיף המונע מהם לראות דברים בצורה בריאה והגיונית,שאולי תמנע מהם להיתפס לאורח-מחשבה פשטני הרואה הכל במונחים של שלילי וחיובי, שחור או לבן. אולי כך הוא גם בעוד הרבה מקומות בעולם הערבי, אך אין זה מענייננו כרגע.

 

גם בתקופת משטרו של סדאם היו משוררי-חצר שזכו לתשלום בעין יפה למען ישירו בשבח המנהיג, שהחנפנים המרובים תיארוהו כהתגלמות התפארת, הגבורה, הנדיבות, רוחב-היד, ואפילו ראיית-הנולד הנבואית. מלחמת איראן-עיראק נקראה אל-קאדסייה - תכופות יותר קאדסיית סדאם - זכר למערכה שבה הביסו הערבים המוסלמים את קיסרות פרס הסאסאנית. המונח אום אל-מעאר?(אם המערכות כולן) שימש לתיאור עמידת-הגבורה של צבא סדאם נגד "הקואליציה של 30 הארצות" כביכול שגירשה אותו מכווית.

 

 ומלחמת 2003 הפכה להיות אום אל-חואסום [אם הנחישות]. סביב הנושאים המרכזיים האלה נתרקמה שירה-בהזמנה להנציח את מיתוס הקרבות האפיים של סדאם, ומשטרו נזקק לתחבולה המשותפת להרבה משטרים טוטאליטריים של הפיכת סיפורי תוקפנות ותבוסה לאפוסים נשגבים. אולם מצד שני המשיכו במשטרו של סדאם לכתוב שירה בכמה צורות אחרות, רשמיות פחות, שכן יכלה השירה להשתמש בדימויים שנעלמו מעינו החדה של הצנזור.

 

בדומה לכל שאר צורות העשייה האינטלקטואלית והאמנותית בעיראק כיום, גם השירה שקועה בחרדת האלימות. דוגמה לכך היא שיר בעילום-שם שנדפס בעמוד א' של כתב-העת הספרותי אל-ינבוע תחת הכותרת: "היכן אכתוב את שמך?" השיר החזק, המשקף כמדומה את כמיהתו של המשורר ליציבות, מתורגם כאן במלואו:

היכן אכתוב את שמך?

את אותיות שמך כתבתי בחול, ובא הגשם ושטפן.

וכתבתין על הכבישים, ובאו רגליים ומחו אותן.

ובאוויר כתבתין, ובא הרוח ונפח בהן להפיצן.

ואחר-כך כתבתין בפני אנשים, ואבדו ממני.

כלחנים כתבתין, ועפו-ופרחו ממני.

ושוב כתבתין בימים, אך השנים מחקון.

האכתבן במעמקים למען תוספנה לפעום בעורקים?

אתמהה: היכן את שמך אכתוב??

 

השירה והמלחמה

יש גם שירה המשקפת את המצב הטראגי השורר בבירתה של עיראק, בגדאד. ב"אפוס פיוטי", כדבר המחבר, תחת הכותרת "האל יולי", מדבר עות'מאן פארס על הריגה, "גוויות על גבי גוויות". והוא כותב: בגדאד "היא שרפה, אשפה בחוצות, פגרים זרועים על גלי דומן, שחור מכסה את הכל; בגדאד, אחת היפות בערי העולם, זאבים ונחשים אוכלים אותה; יולי! הוציאני מארון-קבורתיו מתכריכי; בגדאד מגואלת בדם ודמעות, ואני אסע ואוסיף לנסוע ביערות הנחשים"[6].

 

תחיית השירה החוסיינית

בעיראק, ובייחוד בערים השיעיות, נג'ף וכרבלה, יש צורה מיוחדת של שירה הקרויה שירה חוסיינית, על שמו של האמאם חוסיין שרציחתו בכרבלה במאה השביעית ציינה את הקרע ההיסטורי בין שני הענפים הראשיים של האסלאם, הסונה והשיעה. לעתים קרובות ידועה שירה זו כשירת נחמה או ניחומים האמורה להעלות את זכר מותו של חוסיין, ולעתים קרובות היא מלאה רגשובתוך כך היא מאדירה את המיתוס של זו המכונה מהפכת חוסיין בעד הצדק האנושי.

והרי לנו שיר חוסייני טיפוסי:

קולך הוא הפנס אל שמי הכל-יכול

קולך הוא ברית אהבה

קולך משחר קורות-העתים הוא קורא

הכי יש גיבור אשר ינהג

את ספינת אהובי אל הג'ודי [הר בעיראק המקודש לשיעים]

קולך בבאר לא יוטבע

מחבר הסיפורים הקצרים ד"ר לואי חמזה כותב על ה"גדר", שהיא כביכול משל על מאבק האדם עם הטבע ועם תופעות הקיום, המוות, ועל גאות החיים ושפלם, כאומר שהאדם ברא גדרות כדי להגביל את גודל העולם שסביבו בזמן שבו היתה שאלת הגודל נושא לפלפולים אין-קץ[7].

 

התיאטרון

"עין על התיאטרון העיראקי", זו כותרתו של מאמר שכתב רסול אל-סגיר, היושב כיום בהולנד. המאמר מנתח את ההיסטוריה והקשיים של הקמת תיאטרון פורח בעיראק. במשך ארבעים שנה, כותב אל-סגיר, אנסו את התיאטרון לשרת קומץ אנשים בחלונות הגבוהים. מאחר שמאז ומתמיד "נולד [התיאטרון] בן-חורין במקומות ציבוריים ותחת כיפת השמיים" לא היה מנוס מכך שייכפה על התיאטרון "מאבק של ממש עם סוהריו הפוליטיים הנבערים, ששלטו בכל חלונותיו והתירו רק אוויר בקיצוב לריאותיו של התיאטרון" אך-ורק כדי להעמיד פנים כאילו יש קיום לחיי-תרבות.

 

בתקופת משטרו של סדאם נוצל התיאטרון כשופר של יחסי-ציבור לגיוסם והנחייתם של ההמונים בצורה שתבטיח את נאמנותם למנהיג. הכותב מזהיר את שליטיה החדשים של עיראק שלא יפלו לתוך המלכודת הישנה שכן התיאטרון הוא "ישות תזזיתית שלא הפוליטיקה ולא הדת ולא הדתיים אינם יכולים ללכוד אותה. זו ציפור האוהבת לעוף". בעידן שלאחר סדאם מתחיל התיאטרון לעסוק במאבקם של הבריות לחיים טובים יותר ולחברה פתוחה ודמוקרטית יותר.

 

מחזות מן הזמן האחרון על בימות עיראק

בחסות המחלקה לקולנוע ולתיאטרון במשרד-התרבות הציגה להקת-השחקנים הלאומית את המחזה "היום שלאחר השביעי", שכתב מתבאל וע'זי וביצעו אחדים מטובי השחקנים של עיראק דוגמת סאמי עבד אל-חמיד, לילה מוחמד ופיצל ג'ואל. המחזה עוסק בגבר עיראקי שהשתתף ברוב המלחמות שניהל סדאם חוסיין ויצא בלא פגע, אולם מתברר לו שהוא חולה סרטן ונותרו לו רק שבעה ימים לחיות. ושם מתחיל המאבק שלו, שהוא גם מאבק פנימי וגם מאבק נגד אחרים, שכן אין הוא מסוגל להשלים בשקט עם גורלו. הרעיון שביצירה, לדברי המחבר, הוא שהארץ צריכה לבנות את עצמה על יסודות איתנים בטרם תפליג בשינויים ובגירוש הכובש. זהו נושא שבו יש לדון בשקט ובמנוחת-הדעת בלי קריאות הידד וסיסמות קולניות[8].

 

אחת ההפקות התיאטרוניות המעניינות ביותר של הזמן האחרון היתה המחזה הקרוי "נשי לורקה", השואב מכמה וכמה נושאים של המחזה הספרדי פדריקו גארסייה לורקה. מי שכתבה את המחזה והפיקתו, עואטף נעים - שהיא גם אחת מחמש השחקניות שבלהקה - נחשבת שחקנית-הבימה הראשונה-במעלה בעיראק. נעים מציירת לה בדמיונה קבוצת נשים מנשיו של גארסייה לורקה - הגיבורותשל "חתונת הדמים", "ירמה", "בית ברנרדה אלבה" ו"מריאנה פינדה" - שהתאספו יחדיו בשעת ארוחת-ערב עקובה-מדם בביתה של אלבה - "בית האפוף אבל-תמיד לא רק בגלל מותו של הבעל אלא בגלל רצונה האנוכי העריץ של ברנרדה אלבה, ההופך את חייהן של חמש בנותיה במחזה המקורי של לורקה לבית-כלא אפל שבו החלונות סגורים, הווילונות אסופים, האוויר מעופש וצבע האבלות השחור שליט בכל".

 

בדברה על המחזה אמרה נעים, "בחרתי ביצירתו של לורקה בגלל דאגתו לחופש האישה והדגש שהוא שם בהגנתו על חירותן. אני שואפת לשאת את קולה של האישה ולהבליט את המשמעות של נוכחותה". המחזה מוצג יום שלם מדי-פעם ובלי פרסומת מרובה כדי להתחמק מהתנקשויות או מעשי-אלימות נגד השחקנים או הקהל[9].

 

המבקר של היומון אל-מדעה, פאדל ת'אמר, מוצא כי האופי היחיד-במינו של נשי גארסייה לורקה יורד לטמיון בגרסה החדשה, כי הדיאלוג גולש למונולוג אבסורדי למעשה, המזכיר את "מחכים לגודו" של בקט. אבל בסוף גם גורס המבקר כי שליטתה של ירמה באה לאשר את התפקיד הנצחי של העריצות ואת רציפותה של השניות תליין/קורבן בהיסטוריה האנושית[10].

 

הליגה העיראקית לזכויות האדם בשיתוף עם המרכז-לחברה-האזרחית-העיראקית העלה בעיר דיואנייה מחזה בשם "חלומות תמימים". זוהי קומדיה על אישה בכפר החייבת להתמודד עם סוגיות חינוכיות, חברתיות ופוליטיות למיניהן. עליה להתייצב מול שירותים ציבוריים דלים דוגמת היעדר מים לשתייה ותברואה והמחסור הגמור בחשמל. בסך-הכל העלתה הליגה 12 מחזות תיאטרון,שכולם עוסקים בסבלות העיראקים ובדרישתם לקורת-גג ומזון הוגנים[11].

 

להקת-השחקנים-הלאומית העלתה בתיאטרון הלאומי את המחזה "מה אם?" שמחברו ומפיקו קאסם אל-סומרי ושחקניו צדיק עבאס, שהרזד שאכר, צדיק מרזוק וחאתם עודה. המחזה בודק את המלחמה - לא כגיא-הריגה בלבד אלא כניגודה של שירה. המשורר הוא הגיבור לא בגלל תפוקתו היצירתית אלא בגלל מה שהשירה מייצגת: התרוממות הרוח והתקווה המהדהדת. בלשונו של המחבר:"זהו מאבק בין הנטייה להרס המתגלמת במלחמות והשאיפה לחיים ובנייה שמגלם המשורר"[12].

 

להקת-השחקנים-הלאומית עתידה גם להציג מחזה בשם "רומולוס הגדול", מאת המחזאי השווייצי פרידריך דירנמאט. הבמאי חאתם עודה, שמילא תפקיד גם במחזה הקודם, "תכריכים ופלירטוטים", רואה "ניסיון של מעצמות גדולות לחולל שינויים גדולים בגיאוגרפיה של המרחב והזמן ולשרטט מפה חדשה של העולם... [אך סבור כי יש] סתירה בין המטרה הזאת ובין המציאות כי ביסוד המטרות האלה מונחים הרבה משתנים נעלמים".

 

להקת-השלום-הבינלאומי למחול דראמטי העלתה חיזיון מודרניסטי נסיוני "אל-לילה אל-ת'אנייה" (הלילה השני). החיזיון נועד גם לביצוע בתיאטרון הלאומי. לדברי הבימאית, סרמאד עלאא אל-דין, כוללת הלהקה עשרה רקדנים שכל אחד מהם משתדל למצוא את הסגנון שלו/ה במחול דרמטי שמתמזג בשפת הגוף כדי לתת ביטוי ממשי לסבלות היחיד ולמשברים הפנימיים והחיצוניים  שלו/ה[13].

 

אגודת-התקווה-העיראקית מתכוננת להעלות מחזה בשם "חקוקנא" (זכויותינו), העוסק בזכויות האישה, חירותה ושוויונה עם הגבר. המחזה עוסק גם בזכויות הילדים ובדרכי גידול הילדים, וכן בהשבחת החברה בכללה[14].

 

בפברואר 2006 נרצח בעיראק כתב של רשת הטלוויזיה "אל-ערבייה", אתוור בהג'ת, ומעשה זה הוא הנושא במחזה בשם "אתוור: עיני האמת". הדיאלוג כתוב בחרוזים ולא בפרוזה, ובתפקיד הראשי של אתוור משחקת סטודנטית במכון-לאמנויות- היפות-לבנות בבגדאד[15].

 

המחלקה לחינוך הנוער במשרד-התרבות גם היא פעילה בהעלאת מחזות לקהלים צעירים. הפסטיבל הראשון נערך בבגדאד ב-20 באפריל. כראיה לסכנה הנשקפת לאמנים נרצחו ביריות שניים מן השחקנים שאמורים היו למלא את התפקידים הראשיים באחדים מן המחזות לבני-הנעורים, פואד ראדחי וחיידר ג'ואד[16].

 

מעודדים את תלמידי בתי-הספר להשתתף בהצגות המתאימות לגילם. מן המחזות שהוצגו: "תוצאות השקר", "שולחן האהבה", "כבד את דודתך התמרה", "הסוס והארנב" ו"הברווז והחדשות הקשות"[17].

 

קולנוע

בתי-הקולנוע הם אחת מצורות הבידור הפופולאריות ביותר לרוב-רובם של העיראקים. מאז-ומתמיד צפו העיראקים בסרטים מצריים או הוליוודיים, בפרט סרטי-פעולה, עם כותרות-משנה בערבית. בשנתיים או בשלוש השנים האחרונות נסגרו בתי-הקולנוע ברוב ערי עיראק משלוש סיבות: בראש-וראשונה, הפחד מפני מעשה-טרור במקום מלא מפה לפה; שנית, היעדר אספקת חשמל תקינה;ושלישית, הלחצים האסלאמיסטיים נגד רוב צורות הבידור, לרבות סרטים ונגינה. כדבריו של מי שהיה בעל בית-קולנוע, נעשה הקולנוע "היסטוריה וזיכרונות בלבד".

 

באירוע נוסטלגי, שהוגדר כ"בריחה ממציאות קודרת אל הקולנוע של 'התקופה היפה'", חגגה קבוצה קטנה של שוחרי-קולנוע ופקידי-ממשלה את האירוע שנקרא בפיהם "הפסטיבל הראשון של סרטים עיראקיים", שבו הוצגו קליפים מסרטים ישנים שיוצרו בעיראק. מתוך 99 הסרטים שהופקו בעיראק נשמדו 12 כליל באנדרלמוסיה שלאחר הכיבוש ב-2003 ועוד רבים ניזוקו. אחד הסרטים ששרדו הוא הראשון שהופק על-ידי אולפן עיראקי. הסרט נקרא "פתנה וחוסן" [חן ויופי]. המעניין בסרט הוא שלושת האנשים שהפיקוהו: אחד מוסלמי, אחד נוצרי ואחד יהודי[18].

 

פונון תשכילייה [האמנויות הפלסטיות]

היו בעיראק אמנים רבים שקנו להם מוניטין הן מבית והן מחוץ. אולם ספק אם יוכלו ציירים עיראקים לצפות להשיג במולדתם ממון תמורת ערך, ואין זה מפתיע שרבים מהם מחפשים הזדמנויות להציג את יצירתם מחוץ לעיראק. בתערוכה אחת כזאת, שנערכה בגלריה-רימון (Pomegranate( בניו-יורק-העיר ביוני 2006 ונקראה "האמנות העיראקית כיום", הציגו תשעה אמנים עיראקים מיצירותיהם. אחת האמירות שנתלוו להצגת יצירתם, זו של מוחמד אל-שמאראעי, עוררה את תשומת- לבו של כותב הדברים האלה בשל היקפה וייחודה כאחד:

 

שוב לא מצאתי עניין בנופים של ואן-גוך כי שלא מדעת נמשכה נשמתי לעולם החדש הזה של גלובליזציה שהוטח בנו. הציפונו בריקודים, הארד-רוק, ארוחות של מזון מהיר, דוא"לים, טילים חכמים, נשק להשמדה המונית, איידס, מחלת הפרה המשוגעת, מפות גנטיות, שיבוט, ראשי-קרב גרעיניים, וטרור. לעתים קרובות נזון תהליך היצירה מתגובה מביכה-והולכת על מאפיינים אלה של הגלובליזציה.

 

עוד אחד ממשתתפי התערוכה, ח'ידר עלי, מצהיר כי תמונתו הקרויה "דפאתר" (מחברות) מבטאת "קצת מן האבל שלי על הספרייה הלאומית של עיראק שנרצחה בידי המונגולים, המוני-אספסוף ופעילי-טרור שאין להשתלט עליהם. מחברותי הן עדות לתקופה של פורענות שניקבה ככברה את גופה של תרבותנו ואת הישגי הציביליזציה שלנו". אבל ה"מחברות" קנו להן בעיראק משמעות מעשית וסמלית גדולה הרבה יותר. בגלל המחסור בצבעים ובבדים בימי משטרו של סדאם נאלצו האמנים לצייר על דפאתר. כדברי אמן עיראקי אחד, כל דף בדפאתר האלו הוא "זעקת-שבר המצרפת בתוכה את הכאב, הזעם, התחינה, האכזריות הגסה, ההתבוננות הנאצלת והמחאה נגד ההרגשה שהקיץ הקץ על מצבו של האדם"[19].

 

גלריית-הרימון נתמכת בחלקה על-ידי קרן-עודד-הלחמי לאמנויות, מלכ"ר מיסודו של פסל עיראקי-ישראלי-אמריקאי בשם עודד הלחמי.

בחסותו של משרד-התרבות נערכה השנה בבגדאד בימים 10-2 במאי תערוכה שהציגה קאליגרפיה ערבית ויצירות קישוט אסלאמיות. אחד המשתתפים בתערוכה היה בית-האופנה-העיראקי, שהעמיד תצוגה של אופנה אסלאמית הנוצרת מאריגים המעוטרים בקאליגרפיה ערבית[20].

 

ראויה לציון גם עבודתו של מוניר אחמד, המתמחה בשילוב אל"ף-בי"ת ערבי (צורה של קאליגרפיה) ביצירתו. תערוכתו התקיימה בעיר נאצרייה (עיר בטוחה-ביחס), המתפארת במספר אמנים כקאד'מ אל-ח'טאט, נאצר אל-סבאעי, כאמל אל-מוסאוי, טלאל עבד וחוסיין אל-שאנון. האמנות בנאצרייה מושפעת מן האמנות האשורית ומן הביצות הגדולות שבסביבתה, על נוף מרחביהן העצומים, ציפוריהן ועופות-הסוף שלהן (הסוף משמש לבניית בתים לשוכני הביצה).[21]

 

משרד-התרבות ארגן תערוכת תצלומים תחת הכותרת "שאיפות לשלום", שבה הוצגה עבודתם של שלושת הצלמים הראשונים-במעלה של עיראק: סעד נועמה, אחמד עבדאללה ועבאס אל-ונדי. התצלומים, רובם בצבע, שיקפו את אהבת החיים של העיראקים למרות "האתגרים הפוליטיים המכים בארץ הנאמנה הזאת"[22].

 

קריקטורות

הקריקטורה היא צורת אמנות נוספת שבה הצטיינו העיראקים, ושכיחות הן תצוגות של קריקטורות. אגודת-הקריקטוריסטים ארגנה את התערוכה המקיפה הראשונה ובה 25 משתתפים, שייצגו מגוון של גילים, סגנונות וצורות טכניות, בסך-הכל 100 יצירות מ"עבודתם המאגית". הקריקטוריסטים שאבו מ"מחשבות אנוש שזוקקו מן המציאות היומיומית" של עיראק, לרבות אירועים ונסיבות "חמים" של הזמן הזה, התנאים השליליים והשחיתות הנרחבת הפושה בכל מוסדות הממשלה.[23]

 

תערוכת פוסטרים

במרס 2006, בפעם הראשונה בעיראק, הציגו 10 אמנים 40 פוסטרים תחת כיפת השמיים ליד משרד-התרבות במרכזה של בגדאד. האמנים סבורים שיצירותיהם "משקפות בעוצמה רבה את לשון הרחוב". פתיחת התערוכה התעכבה שעתיים בגלל פגזי מרגמה שנפלו בקרבת מקום. בכל-זאת נפתחה התערוכה משום ש"האמנות חזקה מן האלימות". אחת מן האמנים, ראנה עדנאן, הציגה יצירה בשם "הדרך לחיים", שלדבריה "היא ביטוי לאופטימיות שלה לגבי האפשרויות שתקום עיראק טובה יותר וחופשית יותר"[24].

 

בית-ספר למוזיקה ולבאלט

בית-הספר למוזיקה ולבאלט נפתח בבגדאד ב-.1969 בדומה לשאר מוסדות-תרבות נבוז באפריל 2003, והמראות ששימשו לאימוניהן של הרקדניות נופצו כולן. בכל-זאת החזירו שוחרי הבאלט והמוזיקה רבות מן התלמידות לשעבר, לרבות הרבה בנות-עשרה הבאות לשיעורי הבאלט. 200 תלמיד לומדים כאן כיום באלט או מוזיקה קלאסית. רבים מן הסטודנטים למוזיקה מקווים לנגן באחד הימים בתזמורת- הסימפונית-הלאומית של עיראק[25].

 

התרבות והנשים

הגיעו אלינו לפחות שלושה כתבי-עת שהוקדשו בשלמותם לסוגיות הנוגעות לנשים ולמשפחה. הראשון בהם הוא אל-צדקה (האישה תמת-הדרך). כתב-העת הזה, המופיע בנג'ף, מרכז הלמדנות ובתי-המדרש השיעיים, מציג את עצמו ככתב-עת דתי, חברתי וחינוכי "לנשים [הנכתב] אך ורק לנשים". הגיליון האחרון שהגיע אלינו מוקדש ברובו למות נכדו של מוחמד, חוסיין, במאה השביעית, שהיה הניצוץ שהצית את הסכסוך בין הסונים והשיעה - סכסוך הן על דוקטרינה דתית והן על לגיטימיות ירושתו של הנביא מוחמד. בעיני השיעי חוסיין הוא איש גיבור, טוב וצדיק, שנפל קורבן לבגידה, מעל ופריצות. ככתב-עת דתי, מציין אל-צדקה רק את התאריך המוסלמי - מוחרם 1427 - החופף את חודש פברואר 2006.

 

במאמר תחת הכותרת "בלב העניין" נדרש ע'ופראן דיכאן עבאס, מן הפקולטה למשפטים שליד אוניברסיטת כופה, לסוגיה של ילדים שנולדו בעלי-מום. הכותב מסביר שלעתים קרובות אפשר למנוע את הבעיה אם נוהג הזוג הנשוי על-פי "תרבות-הנישואים" [ת'קאפת אל-זואג'] שעליה ציוו הנביא מוחמד ואמאמים מאוחרים יותר. המחבר יועץ לחתן שקודם למימוש הנישואים יבקש את אללה שיברך את הזיווג ויגונן עליו מן השטן המשחית.

 

באריכות רבה מתעכב המחבר על העצה שנתן הנביא לחתנו, הוא הכליף הרביעי לאסלאם, האמאם עלי בן אבי-טאלב, על מצוות עשה ולא-תעשה הקשורות בזיווג. כך, למשל, אל לו לגבר להביט בערוותה של אישה, שכן אם ייוולד בן יהיה עיוור מבטן ומלידה. אל לו לגבר לקרוא בקוראן בעת ההזדווגות כי אש גיהנום עלולה לשרוף את בני-הזוג. הנביא מזהיר את עלי שלא יזדווג בשעות אחר-הצהריים, שכן אם ייוולד בן יהיה פוזל [אהוול], והשטן אך ישמח על כך. כנגד זה, בן שנהרה בליל-שבת חזקה עליו שיהיה נואם, ובן שנהרה בערב-שבת חזקה עליו שיעשה לו שם. לקוראות נאמר שעליהן לאכול אבטיח משום שהוא מסייע לתשוקה.

באותו גיליון עומדת פאטימה רחים נאצר על ההתעטפות ברעלה [חג'אב] והיא אומרת שאללה לא ציווה זאת כעונש, "כהבנתם של בעלי מוח חולה", אלא כדרך "לכבד את צניעותה וכבודה של אישה".

 

כתב-העת השני הוא הירחון אל-נון. ירחון זה, שעורכו הוא הסופר הנודע מיסאלון אל-דמלוג'י, יוצא מטעם התאחדות-הנשים-העצמאיות של עיראק. "נון", האות הערבית "נ", היא האות הראשונה במלה הערבית "נסאא" או "נשים". הגיליון מס. 12, שראה אור בפברואר 2006, מתמקד בעיקר במצבן הקשה של הנשים בעיראק ובדרכים לשיפורו. יש בו גם ראיונות עם אמהות שאיבדואת ילדיהן במלחמתו של סדאם או במעשי-האלימות והטרור של הימים האלה.

 

כתב-עת שלישי בסוגה זו הוא מונט'מת בנת אל-רפידיין [האירגון של בנות ארץ-הנהריים], שייעודו המוצהר לאפשר לנשים להתבטא "בלי לחצים והגבלות". הוא גם מבקש לעודד את הנשים לגלות פעילות בתחומי החברה, התרבות והפוליטיקה, בהתאם לחתירה לתמורה דמוקרטית בחברה אזרחית חופשית.

הארגון מארגן סדנות-הכשרה ומוציא לאור חוברות על סוגיות הנוגעות לנשים. חוברת אחת של "בנת אל-רפידיין" מקיפה קשת רחבה של נושאים כגון בריאות הנפש, האישה הכפרית, החברה האזרחית ופינת המשפחה[26].

 

הסופר והמשורר מוחמד ג'וואד אל-ע'באן, הכותב ביומון העיראקי אל-זמאן על המאבקים לשחרור האישה, מגנה את "ההגבלות הקשות והמסורות המחמירות" שבגללן היתה האישה כפופה דורות על דורות למערכת שלמה של איסורים מלידתה ועד מותה. קצת מן ההגבלות האלו מונעות ממנה להשתתף בדיון שאותו עשויים לנהל הגברים במשפחה, לרבות אביה, בעלה, אחיה או בנה. עמדה זו מושרשת בפסוק אחד מן הקוראן האומר למעשה שאם נודע לגבר כי בת נולדה לו "יישארו פניו שחורים ולבו עליו דווי"[27].

 

תרבות והומור - מיתה וקבורה

השבועון עתיר-האיורים אל-שבכה אל-עראקייה [הרשת העיראקית] מביא בגיליון ה-20 בפברואר שלו כתבת-תחקיר מעניינת על בית-הקברות בן 1000 השנים בנג'ף, שיש סבורים שהוא בית-הקברות הגדול ביותר בעולם, אם לא הקדום ביותר. הוא נודע בשם ואדי אל-סלאם [עמק השלום], והוא מקום מנוחתם האחרונה של מוסלמים שיעים מכל רחבי תבל. גודלו ועיצובו של הקבר משקפים כאן את מצבה הכספי של משפחת הנפטר. בית-הקברות שוכן ליד מקום קבורתו של האמאם עלי. אצל השיעים מקובל לחשוב כי "אין איש סובל גלגול-מחילות כל עוד [מקום המנוחה] שוכן בסמוך לקברו של עלי".

 

סיפורים רבים קשורים בקבורתם של מוסלמים מאמינים. מנהג שכיח הוא שתבוא אמו של נפטר לבקר בקבר בנה בשבוע שלאחר הקבורה משום שראתה אותו חי בחלומותיה, כשהוא מפציר בה שתבוא ותוציאו מן הקבר. כל הנימוקים שבעולם לא ישכנעו אותה שהיה זה חלום בלבד. לעתים קרובות צריכים הקברנים להוציא את הגופה מן הקבר כדי לשכנעה שבנה "שבע מוות" [שבע מאותאן].

 

הואיל ועומדים אנו בתחומו של הומור שחור, הרי פרסם אותו כתב-עת מאמר על המגפה של חטיפת ילדים, שהצמיחה לשון-מלכים מיוחדת. לדברי כתב-העת יש כנופיות המסתמכות על מידע-פנים שמספק "פ'לאס" (רחרחן), אדם היודע מה מצבם הכספי של הקורבנות הפוטנציאליים. ומובן שקיימים גם המתווכים המתנדבים, "מתוך אהבת אללה" לתווך בין החוטפים למשפחת הקורבן.במקרה אחד דרש המתווך וקיבל, תמורת שירותיו, מחשב שיעזור לו בלימודיו בבית-מדרש דתי.

 

אנטשימיות: "חפש את היהודים"

להבדיל מעיתונים וכתבי-עת סעודיים, מצריים וסוריים, המפרסמים לעתים קרובות השמצות אנטישמיות מגונות וארסיות מאין כמותן, הרי שווה-הערך העיראקי במשטרו של סדאם התמקד פחות בסוגיה. היה, כמובן, שיעור ניכר של ארס אנטי- ציוני אבל יש קו דק החוצץ בין אנטישמיות, שהיא גזענית בנעימתה, לבין אנטי- ציונות, שהיא פוליטית ולעתים קרובות משרתת מטרות פוליטיות. בכללו של דבר נמשכה אותה שניות בעיתונות העיראקית לאחר שהופל משטרו של סדאם, ולכן מאמר זה בעיתון שמימונו בא לו מן הממשלה צורם במידת-מה והוא יוצא-דופן ביותר.

 

באל-שבכה אל-עראקייה מיום 13 במרס 2006 מופיעה כתבה תחת הכותרת "חפש את היהודים", רמז לביטוי הצרפתי הנודע "חפש את האישה". המאמר דן בקריקטורות של הנביא מוחמד שנתפרסמו בדנמרק, עובר לנושא הריסתם של מקדשי בודהא באפגאניסתן על-ידי משטר הטליבאן בשנת 2001, ומסיים בהריסתו של מסגד אל-עסכרי השיעי בן אלף השנים בסמארה בפברואר 2006, שנתנה את האות לגל נרחב של אלימות עדתית. המחבר, נאצר אל-זוביירי, הדן בתקרית הזאת האחרונה, קורא לסבלנות, חוכמה ואמונה כדי למנוע שפיכות-דמים נוספת. הוא מזהיר מפני המבקשים להצית מריבה-מבית [פתנה] בקרב המוסלמים למטרותיהם המרושעות שלהם. המחבר אינו טוען ואינו רומז שבמידה כלשהי יש ליהודים יד בשלושת המעשים של חבלה תרבותית; ובכל-זאת הוא מסיים את מאמרו בברכה: "יברך אללה את מי שאמר 'חפש את היהודים'".

 

סכנת אי-הסובלנות

בנפול משטרו של סדאם השתחררה כמות עצומה של אנרגיה אינטלקטואלית ואמנותית שדוכאה או עוותה משך קרוב לארבעה עשורים. הדיכוי היה חילוני ופוליטי בטבעו. עכשיו מסתמנת סכנה של דיכוי מסוג אחר שיבוצע על-ידי מיליציות דתיות, שסובלנותן כלפי התרבות הליברלית והחילונית מסתיימת אצלן בקצה לוע הרובה.

 

"סופרים בלי גבולות" הוא ארגון אינטלקטואלי שמרכזו בברלין אך בראשו עומד הסופר העיראקי, עיאד אל-זמילי. במכתב אל ראש-ממשלתה החדש של עיראק, נורי אל-מאליכי, הביע הארגון את החשש שחרב של חיסול קיבוצי מונפת על ראשיהם של עיתונאים, פרופסורים, סופרים ואמנים עיראקים. במכתבו אל ראש-הממשלה אמר ארגון ה"סופרים בלי גבולות" כי 150 פרופסורים ומדענים ו-115 אנשי תקשורת נרצחו במעשי טרור ואלימות עדתית. כתוצאה מכך, מזהיר המכתב אל ראש- הממשלה, תימשך במלוא התנופה יציאתם של אנשי האינטיליגנציה מעיראק, תוך דלדול חיי התרבות בארץ.[28]

 

במקרה אחד מסוים הוזמן המשורר העיראקי עדנאן אל-סאייג לקרוא מיצירותיו בפסטיבל-משוררים מיוחד שנקרא אל-מרבד, בבצרה. בתוך השאר אנו קוראים בשירו את השורות הבאות:

 

סכיזופרניה

בארץ מולדתי / הפחד כובלני ומפצלני: / אדם כותב / והאחר - מאחרי וילון חלוני - /

צופה בי / ואולם / אלוהי / הוא אחד / לא קתולי / לא פרוטסטנט / לא סוני / לא שיעי

הוא גורש מן הכנס ואיימו עליו שיומת. אחד מחבריו, עבד אל-רזאק אל-רביעי, עתיד היה לתארו כ"חסר-הגנה - רק עט יש לו ביער של רובים".

 

קריאה לחילון

אף שהתרבות האנטי-חילונית גוברת בעיראק, יש לקריאה לחילון שורשים עמוקים במסורת החילונית-ביחס של החברה העיראקית מרובת-העדות. בגיליון מאי 2006 של השבועון האלקטרוני הליברלי אפכאר [מחשבות] מובא מאמרו של ד"ר עבד אל-ח'אלק חוסיין, מנתח-בדימוס וסופר ליברלי פורה, המתגורר באנגליה. במאמר זה, תחת הכותרת "שתיקת המשכיל היא פשע", כותב ד"ר חוסיין:

הליברלים הערבים עומדים במערכה אינטלקטואלית עזה נגד הנחשלות, המרמה, הנחשול הצלפי [שלוחה של האסלאם הווהאבי הקיצוני], ועריצותו של האסלאם הפוליטי. במהלך מאבקם צפויים הם [הליברלים הערבים] להטרדה, מצור, גירוש, ואפילו חיסול פיזי מידי כוחות אסלאמיסטיים [הפועלים] יחד עם ממשלות רודניות... ממשלות ערביות רודניות הן האחראיות להתפשטות האסלאם הקיצוני.

 

ד"ר חוסיין משווה אותן ממשלות ערביות המבקשות לחתור תחת הדמוקרטיה העיראקית המתהווה לספינה יורדת-ימים הנושאת 100 מלחים ש-99 מהם בני שבט אחד ואילו המלח המאה הוא בן לשבט עוין. 99 המלחים מתפללים לאללה שיטביע את הספינה ובלבד שייספה המלח בן השבט העוין.

 

סוף דבר

תחיית הפעילות התרבותית בעיראק שופכת אור על זרם חזק של תמיכה בתרבות, בחילוניות, בזכויות האישה, ובהתנגדות לטרור ולאלימות.

כמו שהיה בעבר בימי סדאם, רבים מן הסופרים, האמנים והמשוררים העיראקים מקבלים משכורת חודשית ממשרד-התרבות. לפי שעה לפחות נראה כי תשלומי המשכורות האלו אינם כרוכים בשום תנאים באשר לעבודתם היצירתית של המקבלים. אין לדעת עד מתי יימשך הדבר, והרבה מאד יהיה תלוי בטיב הממשלה שתכריע את הכף לבסוף.

 

אמת שהעיתונות חופשית-ביחס, אבל העורכים נוקטים צנזורה-עצמית כשמדובר במתיחת ביקורת על אישים ככוהן-הדת הקיצוני הצעיר מוקתדא אל-צדר, שלא יהסס לשסות את המיליציה שלו בכל עיתונאי שיעז למתוח עליו ביקורת. ידוע שגם מיליציות אחרות אוכפות את החוק בגרסתן שלהן, כולל צעדים מרחיקי-לכת נגד אנשים ומוסדות, במיוחד אם הם דוגלים בחילוניות.

 

נספח

פירוט כתבי-העת העיראקיים

כשאנו סוקרים את הנוף התרבותי בעיראק בתקופה שלאחר סדאם משתוממים אנו למראה הגיוון, האיכות, ההיקף התרבותי והחומרה האנאליטית של העיתונים, התקופונים וכתבי-העת המקצועיים שצצו בשפע מאז קריסת המשטר. עיקר מטרתה של סקירה זו להמחיש במידת-מה לקורא הלא-ערבי אי-אלה היבטים בחיי התרבות העיראקיים שאולי אינם נהירים לו. בשום-פנים אין זו סקירה מקפת אך אולי די בה להצביע על מעט מן המתרחש בעיראק היום.

 

אל-אדיב אל-עיראקי (המשכיל העיראקי)

כתב-עת זה יוצא על-ידי ההסתדרות הכללית של הסופרים העיראקים, והוא עוסק בספרות מודרנית. כתב-העת מטפל בתחומים שונים, החל במחזות ועד לפרוזה ושירה בנות-זמננו.

 

אל-נבאא (חדשה)

תחת הכותרת "פיברוקן של עובדות על ההיסטוריה המפוברקת שלנו", עוסק כתב-העת בדרשן הטלביזיוני השייך יוסף אל-קרדאוי [שהוא סוני] בחינת דוגמה קיצונית לסילוף האמת.

 

מסופוטמיה

התקופון מסופוטמיה, היוצא על-ידי המרכז-ללימודים-לאומיים-עיראקיים, מוקדש להחייאתן וקידומן של הזהות והתרבות העיראקיות. העורך הוא המחזאי והסופר סלים מטר.

 

גילגמש (אנגלית)

גילגמש הוא רבעון ובו מאמרים מתורגמים מערבית לאנגלית. הוא יוצא על-ידי בית-ההוצאה המכובד דאר אל-מאמון בבגדאד ועורכו המשורר והסופר העיראקי סוהייל נג'ם. את המאמר המרכזי כותב האנתרופולוג העיראקי, חמיד אל-האשמי, ועניינו בסוציולוג וההיסטוריון העיראקי המנוח עלי אל-ורדי. מאמר-המערכת עוסק בדמוקרטיה ובנופלים בלא יודעים על מזבחה בעיראק.נאמר בו שהעיראקים גמרו אומר לצעוד בנתיב הדמוקרטיה חרף המכשולים המרובים ולמרות הדם הנשפך כמים, כי זו הדרך היחידה לחיים של תרבות. הגיליון מחזיק כ-10 מאמרים על שירה, פרוזה ואמנות. מאמר אחד חוקר את השם "בגדאד" בלשונות הקדומות, ומובא גם מחזה קצר מאת צבאח אל-ענברי.

 

קדאיה אסלאמייה מועאצרה (סוגיות אסלאמיות של זמננו)

הגליון הכפול (מס. 31-32, חורף-אביב 2006) של כתב-העת סוגיות אסלאמיות של זמננו יצא על-ידי המרכז-ללימודי-פילוסופיה-של-הדת בבגדאד. הנושא המרכזי בגיליון הוא "חיים משותפים בסביבה של שוני וגיוון" ויצירת ריבוי-פנים בדת ובתרבות. הרעיון החוזר-ונשנה בכתב-העת הוא הצורך של חברה מוסלמית להתאים עצמה לעולם משתנה.

 

אל-ח'שבה (הבימה)

כתב-העת הזה מתמקד בסוגיות הקשורות לתיאטרון. בגיליון הראשון של כתב-העת, 16 במאי 2006, מובע צער במאמר-מערכת על התנאים ה"טראגיים" המונעים משחקני קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה עיראקים למצוא עבודה בתחומם ומאלצים אותם לבזבז את זמנם בלהט השמש בחיפוש תעסוקה כדי למלא את צורכי-היסוד של משפחותיהם. מאמר-המערכת מפליג בשבחו של כוכב-תיאטרון עיראקי מפורסם, ג'עפר אל-סעדי, שנפטר לא מכבר. אל-סעדי "חי בימי פריחתו של התיאטרון ובימי חורבנו. הוא היה מן הראשונים שפרשו בתקופת המשטר הקודם לבל תאבד להם הנאת התיאטרון בנשמותיהם ולבל ייאלצו להתמקח על תרבותם ואמנותם".

 

פוטוגרפייה (כתב-עת לצילום)

הגיליון שאין עליו תאריך מביא מאמר מלווה צילומים מאת הצלם אחסאן אל-ג'יזאני. במקום לקונן על שוד המוזיאון הלאומי והספרייה הלאומית באפריל 2003 ועל חפצי-אמנות עיראקיים שבזזו ארכיאולוגים מערביים משך דורות על דורות, משתמש אל-ג'יזאני במצלמתו כדי לשחזר את העבר. מצלמתו הוליכה אותו אל הלובר בפאריז ואל בתי-הנכות בברלין ובלונדון שבהם מוצגים חפצי-אמנות כה רבים. הוא התרשם ממספרם של תלמידי בתי-הספר שביקרו בבתי-הנכות ונהגו כבוד רב בחפצי-האמנות, ובתוך כך זכר שבימי ילדותו שלו בעיראק לא הרבו כלל להקדיש תשומת-לב ל"שמות ולסמלים של הציביליזציה שלנו" מפני שהממשלות שקמו בזו אחר זו נטו יותר לתלות את תצלומיהם של ראשי-מדינה מאשר תמונות של הציביליזציה העיראקית[29].

 

בגדאד (צרפתית)

לאחר הפסקה של שלוש שנים חידש בית-מאמון להוצאת-ספרים-ולתרגום את הוצאת השבועון בגדאד בצרפתית. הגיליון מס. 346 מוקדש לתערוכת עבודות של ציירים עיראקים בפאריז ולשיתוף-הפעולה בין מוסדות החינוך של שתי הארצות.

גיליון ינואר 2006 של שבועון נוסף לנשים, בושרה [בשורות טובות], הרואה אור בעיר השיעית השנייה לקדושה, כרבלה, מביא שני מאמרים העוסקים במנהגים שנויים במחלוקת: המנהג, המקובל בכמה אזורים של פקיסטן, להעלות נערה צעירה כ"פיצוי" [סוארה] ביישוב סכסוכים שבטיים, והרציחות המכונות "הריגות להגנת כבוד המשפחה". המחברים טוענים בתוקף שאף אחדמשני המנהגים אין לו סימוכים בקוראן ואין לו בסיס בשריעה [המשפט האסלאמי]. בעל המאמר על הריגות להגנת כבוד המשפחה, אימאן עבד אל-רחים, גורס שהמנהג הוא שבטי במקורו, וטוען כי העונש על ניאוף חייב לחול במידה שווה על גברים ונשים כאחד.

 

אל-כאות'ר [השפע]

השבועון הזה מציג את עצמו כשבועון תרבותי היוצא בנג'ף על-ידי קרן דתית שיעית בשם "קרן אהל אל-בית להשכלה כללית". שמו של השבועון לקוח מפרק 102 בקוראן, והוא קשור לשפע ילדים.

מאמר אחד בגיליון ינואר 2006 עוסק ברעב בעיראק ומסיים בדברים בוטים: "המשטר הקודם מילא את פיותיהם של העיראקים מוך כדי שלא ידברו; כיום פקידי [הממשל] הוציאו את המוך הזה מפיותינו ונתנוהו באוזניהם כדי שלא ישמעו את קובלנותינו".

 

אל-שרארה [הניצוץ]

זהו כתב-עת העוסק בחינוך ובפוליטיקה ויוצא בנג'ף על-ידי המפלגה הקומוניסטית העיראקית. לדברי העורך שמו של כתב-העת הוא תרגום המלה הרוסית איסקרה, שהיה שמו של העיתון המרקסיסטי החשאי הראשון שהקים לנין ב-.1900 בפנים העטיפה מתנוססת הסיסמה הקומוניסטית, "פועלי כל הארצות התאחדו". גיליון ינואר 2006 מרחיב את הדיבור על עקרונות המרקסיזם, אך אינו מצהיר במפורש שהם חלים על עיראק. עם זאת, יש בו מאמר נגד ההפרטה.

המפלגה הקומוניסטית העיראקית פועלת כחוק בעיראק והמזכיר-הכללי שלה, מג'יד חמיד מוסא, הוא חבר הפרלמנט.

 

אל-בייראע' [צורה דיבורית של "אל-בייראק", שמובנו הדגל]

ירחון המופיע בנג'ף ומוקדש לתרבות העממית. גיליון פברואר 2006 מוקדש כולו למשוררים, אך יש בו גם שיר קצר נגד עישון מאת משורר עלום-שם:

עישנתי את סיגרייתי הראשונה ורווח לי מכאבי

עישנתי את סיגרייתי השנייה וריפאתי את פצעי

עישנתי את השלישית שלי ולא עלה עשן

הסיגריות סופן שעישנו את נשמתי.

 

כתבי-עת בחסות איראנית

יש גם כמה כתבי-עת המוקדשים אך ורק לסוגיות דתיות ותיאולוגיות. אל-בצירה [מבט חודר] הוא ירחון אסלאמי לחינוך. קרוב לוודאי שהוא מקבל תמיכה מאיראן שכן גיליון ה-25 בנובמבר 2005 מביא בהבלטה תצלום של קבוצת סטודנטיות ונאמר בו כי הצטיינו בלימודיהן וזכו בשל כך בטיול-בית-ספר לרפובליקה האסלאמית של איראן.

בדומה לזה מוצג אל-נבאא אל-עזים [חדשות מרעישות] כירחון המוקדש להפצת האסלאם. ההדפס על העטיפה נראה פרסי יותר מערבי בסגנונו. משתמע מכאן שבדומה ל"אל-בצירה" מקבל גם הוא את מימונו מאיראן.

 

עיתוני אינטרנט

יש רבים, אך שניים מתוכם מתבלטים.

 

אל-כאתב אל-עראקי

אתר זה "מוקדש לדו-שיח חינוכי ותרבותי מכל נקודות-ההשקפה שאינן מטיפות לאלימות או לטרור". קורא ערבי ימצא שפע מאמרים על שירה, פרוזה, וספרות בכלל. באתר יש חלק בשפה האנגלית.

 

אל"ף י"א

בעיקרו של דבר זה עיתון-אינטרנט לשירה ואמנות. הוא מביא תערובת של מאמרים עיראקיים, ערביים ומתורגמים כמו גם ראיונות עם משוררים ואמנים נחשבים.

 

*ד"ר נמרוד רפאלי הוא חוקר במכון ממר"י

 



[1] עלי אל-ורדי, למחאת אג'תמאעיה פי תאריך עראק אל-חדית', לונדון, דאר פופאן, 1992.

[2] אל-צבאח (יומון), 29 באוגוסט 2006.

[3] אל-זמאן (יומון), 13 באוקטובר 2006.

[4] מעאד פיאד, אל-שרק אל-אווסט (יומון), לונדון, 4 באוגוסט 2006.

[5] אל-חיאת, 28 במרס 2006.

[6] אלפיאא, 6 ביוני 2006.

[7] עלי חסן אל-פואז ב-  www.saudinet.net/printarticle.php?id 13206.htm

[8] אל-מאדה (בגדאד), 5 בפברואר 2006.

[9] אל-שרק אל-אווסט (לונדון), 17 במאי 2006.

[10] אל-מאדה, 23 במאי 2006.

[11] אל-מאדה, 6 באפריל 2006.

[12] אל-מאדה, 28 בינואר ו-20 בפברואר 2006.

[13] אל-מאדה, 22 בינואר 2006.

[14] אל-מאדה, 14 בפברואר 2006.

[15] אל-מאדה, 19 במרס 2006.

[16] אל-מאדה, 30 במרס 2006.

[17] אל-מאדה, 3 בינואר 2006.

[18] אל-שרק אל-אווסט, 4 ביולי 2006.

[19] אל-חיאת, 23 ביוני 2006.

[20] הרפובליקה העיראקית, משרד התרבות. http://cultureiraq.org/newsfrom.php?id=233

[21] אל-מאדה, 3 במאי 2006.

[22] אל-מאדה, 1 בפברואר 2006.

[23] אל-מאדה, 21 בינואר 2006.

[24] www.annabaa.org 30 במרס 2006.

[25] דיווח סוכנות רויטר שפורסם ביומון הפלסטיני אל-חיאת אל-ג'דידה, 26 באפריל 2006.

[26] www.bentalrafedain.com/bohoth/makalat_b/makalat063.htm

[27] אל-זמאן, 9 ביוני 2006.

[28] המכתב נתפרסם באלאף מס. 1829, 25 במאי 2006.

[29]  www.foto-master.com