כללי

 

כותבת מצרית מבכה את היכחדותה של הקהילה היהודית במצרים ומברכת בשנה טובה את היהודים הבודדים שנותרו בה

 

פאטמה נאעות, משוררת, סופרת ומתרגמת מצרית, פרסמה ב-13.9.18 ביומון אל-מצרי אל-יום, מאמר תחת הכותרת "יהודי מצרים המצריים" בו שיבחה את תרומתם הרבה של קהילת יהודי מצרים למדינתם, ביכתה את עזיבתם לאחר הקמת מדינת ישראל כתוצאה מבריונות כלפיהם, ואף בירכה את מעט היהודים שנותרו במצרים בברכת שנה טובה לרגל ראש השנה היהודי. במאמרה התנצלה נאעות בפני אותם יהודים אשר, לדבריה, היו נאמנים למצרים ותרמו רבות לתרבותה ולכלכלתה, אך למרות זאת נאלצו לעזבה לאחר הקמת מדינת ישראל משום שנרדפו בתוך מצרים על ידי "בריונים הלוקים בבורות ועיוורון". נאעות הלינה על כך שרבים מהמצרים אינם מבינים שיהודים אלה הם אזרחים מצרים לא פחות מהם ושאמונתו הדתית של האדם אינה קשורה לאזרחותו.

 

פאטמה נאעות[1]

  

 

להלן תרגום קטעים ממאמר זה:[2]

 

"האם יש פגם בניסוח כותרת המאמר הזה [יהודי מצרים המצריים]? בוודאי! הכותרת כמעט חושפת כשל לשוני, שכן יש בה אימות של דבר וודאי ויידוע של דבר ידוע, כאילו היינו אומרים: 'איכרי מצרים המצריים', או 'הפרפר של הגן אשר בגן', או 'החדר של הבית אשר בתוך הבית'. כל הביטויים הפגומים הללו מתארים את אותו הדבר פעמיים, וזה לא מקובל בשפה... לכן, אני מתנצלת על הכותרת של המאמר. היא לא מכוונת למומחים ללשון ולהיסטוריה, אלא לצעירים שאינם יודעים שיש יהודים שהם אזרחים מצריים מקוריים שאין להם שום קשר למדינת ישראל, זולת יחס של התכחשות [אליה], כמו זה שיש לכולנו המצריים כלפי הישות הציונית הכובשת.

 

אדרבא, יהודי מצרים שילמו את המחיר הכבד ביותר בשל הקמת מדינת ישראל - הם נרדפו והוגלו ממולדתם, גורשו בכוח מבתיהם, ומוסדותיהם ומפעליהם הועלו באש. הם חוו מיני אסונות, עד שכמעט נכחדו לחלוטין מעל אדמת מצרים. הכותרת הפגומה [של המאמר]... מכוונת למי שאינם יודעים שהאמונה הדתית אינה מתנגשת עם הזהות ועם האזרחות, ושאמונתו הדתית של האזרח אינה מפחיתה מזכויותיו כאזרח.  

 

בהקשר זה, אני חייבת להציג נתון פוליטי פשוט למי שאינו מכירו. אדם זכאי לקבל אזרחות במדינה כלשהי לפי אחד מהחוקים הבאים: 1. חוק האדמה אשר מעניק לאדם אזרחות מתוקף ארץ הולדתו, בלי קשר לאזרחות של הוריו 2. חוק הדם אשר מעניק לאדם את אזרחות אביו ברגע הולדתו 3. חוק ההגירה אשר לפיו האדם מקבל את האזרחות של המדינה אליה היגר, אם הוא עומד בקריטריונים של [חוקי] ההגירה ואם מדינת היעד מסכימה לתת לו אזרחות 4. [ליהודים יש את] חוק זכות השבות אשר חל על כל יהודי בעולם, תהא אשר תהא אזרחותו או ארץ הולדתו. בתוקף חוק זה, היהודי יכול להשיג דרכון ישראלי מיד עם כניסתו אל אדמת פלסטין הכבושה. וכאן עלינו לחשוב רגע.  

  

מדוע היהודים המצרים הגרים היום בינינו על אדמת מצרים, ולהם אזרחות מצרית בלבד, ויתרו על האזרחות הישראלית שמעניקה להם פריבילגיות בלתי מוגבלות והעדיפו להישאר במצרים? אין צורך בחכמה או בפרשנות כדי להשיב על כך. [הם עשו זאת] משום שהם מצרים נאמנים שמחזיקים במצריות שלהם כפי שהם מחזיקים באמונתם הדתית. זה הרעיון שמאמרי דן בו: הכבוד להשתייך למצרים הוא המשמעות היחידה של האזרחות המצרית עבורי.  

 

באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת, עמד ד"ר טה חוסיין בראש מגזין ספרותי איכותי בשם 'הסופר המצרי' אשר עסק בטיפוח הקורא המצרי מבחינה ספרותית, פילוסופית, פוליטית וחברתית. מי ייסד ומימן את המגזין הזה? שבעה מיהודי מצרים. כפי שהם הביאו לשגשוגה של מצרים בתחום התרבות, כך עשו [גם] בתחומי התעשייה והכלכלה, כאשר הקימו מוסדות להשבחת קרקעות, כמו חברת המניות בע"מ של אל-בוחירה, ופעלו לתיעוש משק הכותנה המצרי, אשר היה מספר 1 בעולם. כך גם [הקימו יהודי מצרים] חברות יהלומים ומוצרי טקסטיל כמו סיקורל ועדס-ריבולי-בנציון, וכן הקימו חנויות כלבו כמו עמר אפנדי ואחרים. [החברות הללו], היו ברמה גבוהה, כך שנסיכות העולם היו באות למצרים כדי לקנות בגדים ויהלומים מחנויותיהם של היהודים המצרים...     

 

הגברת המצרייה, מאגדה הארון, ראשת הקהילה היהודית בקהיר, סיפרה לי בעצב: 'כאשר הייתי ילדה ואבי היה מלווה אותי לבית הכנסת לתפילה, לא מצאתי מקום ישיבה אחד פנוי, [ואילו] היום נותרנו ארבעה בלבד'. מספר היהודים במצרים עמד על 11 אלף איש עד שנת 1948.[3]

 

מצער שחצי מבוגרי האוניברסיטה במצרים חושבים שכל יהודי הוא בהכרח ציוני או אפילו ישראלי, מצער שרבים מאתנו לא מבדילים בין היהדות כאמונה דתית לבין הציונות כפשיזם פוליטי. 

 

יהודי מצרים הנכבדים, אשר אהבו את מצרים בכל מאודם ואחר כך נרדפו בשנאה ובאלימות ע"י בריוני הבורות והעיוורון עד אשר נאלצו לעזוב את מצרים אשר נולדו וגדלו בה, אהבוה, תרמו [לה] והביאו לשגשוגה. הם לא הכירו מולדת אחרת מלבדה. לרגל חגכם שחל אתמול [הכוונה לראש השנה היהודי] אני שולחת לכם את אהבתי ואת התנצלותי. גם אם נשארתם ארבעה בלבד, הרי שההיסטוריה לא תשכח את עמדותיכם הלאומיות וגם מצרים לא תשכח אותן. יבוא יום, בקרוב, ומצב החינוך בארצי ישתפר, ואז יבינו הילדים המצרים בבתי הספר כמה אהבו יהודי מצרים את המולדת שלהם יותר ממיליוני [מצרים] אשר לא מכירים בערכה. מי ייתן ואללה יקלל את מי שערבב בין האמונה הדתית וזכויות האזרחות."