כללי

עיתונאי סעודי: דחיית "עסקת המאה" עלולה להיכנס לרשימת ההחמצות של הפלסטינים; הסכם שלום מקפח עדיף על לא כלום

 

בין סעודיה לפלסטינים שוררת בחודשים האחרונים מתיחות שמקורה, בין היתר, בדיווחים על מעורבות סעודית פעילה בתכנון ובקידום "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני,  וככל הנראה גם בדיווחים המתרבים לאחרונה לפיהם יחסי סעודיה וישראל מתקדמים לעבר נורמליזציה. בנוסף, זועמת  סעודיה על הקשרים הקרובים של תנועת חמאס עם איראן, חזבאללה וקטר  - אויבותיה הגדולות של סעודיה, דבר שמצא ביטוי במאמרים קשים שהתפרסמו לאחרונה בסעודיה נגד התנועה.[1]

 

נוכח מתיחות זאת, פרסם מוחמד אאל אל-שיח', בעל טור ביומון הסעודי אל-ג'זירה, שני מאמרים בהם  מתח ביקורת קשה על הפלסטינים: במאמר הראשון יצא אאל אל-שיח' נגד דרישת הפלסטינים ותומכיהם, לראות בעניין הפלסטיני ראשון במעלה, וטען כי ביטחונה הלאומי של סעודיה – הנתונה במלחמת "להיות או לחדול" מול החות'ים, בעלי בריתה של איראן - חשוב לה יותר מהנושא הפלסטיני. במאמר השני מתח אאל-אל-שיח' ביקורת קשה על הפלסטינים שלדבריו דחו את 'עסקת המאה' של טראמפ מבלי לבחון אותה ברצינות ובצורה עניינית ואובייקטיבית. אאל אל-שיח' הוסיף וטען כי לאור מצבם הנוכחי והנסיבות הקיימות עדיף לפלסטינים להיות ריאליים ולקבל הסכם שלום שמקפח את זכויותיהם, מאשר לא כלום, ואף הזהיר אותם כי בגלל רגשנותם והאימפולסיביות שלהם, הם עלולים להחמיץ הזדמנות נוספת לפתרון בעייתם.

 

יצוין כי גם בכתבה שפורסמה ב-5.4  ביומון הסעודי הממסדי אל-וטן ועסקה בעמדתה של סעודיה כלפי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני נכתב כי " 'הפתרון ההגיוני' ולא 'הפתרון הצודק' בלבד הוא השפה בה מדברים כיום."[2]קריאה דומה  השמיע לאחרונה גם גמאל עבד אל-גואד, חוקר במרכז אל-אהראם למחקרים מדיניים ואסטרטגיים ומרצה למדע המדינה באוניברסיטת קהיר, במאמר שפרסם ביומון הממסדי אל-אהראם, שבו קרא לפלסטינים להכיר במאזן הכוחות הקיים עם ישראל ולחתום עמה על ההסכם הטוב ביותר שיוכלו להשיג, הגם שאינו צודק מבחינתם.[3]

 

מוחמד אאל אל-שיח' [4]

 

להלן תרגום קטעים משני מאמריו של אאל אל-שיח':

 

הביטחון הלאומי הסעודי קודם לשחרור פלסטין

במאמרו הראשון שפורסם ב- .28.1.2018  כתב אאל אל-שיח': "איני סבור שיש ולוּ סעודי פטריוט אחד שאינו עומד לצד ממשלתו במלחמתנו נגד המהפכנים בתימן [קרי, החות'ים]. מלחמה זו נכפתה עלינו ומכיוון שמדובר במלחמה של להיות או לחדול, אין זה חשוב גם אם תימשך שנים רבות עד אשר יושגו מטרותיה, יהיה המחיר אשר יהיה. אנו עומדים מול [סכנת] התפשטות של המפלצת הפרסית. כל זלזול מצדנו בעימות זה מהווה הפקרה בעליל של ביטחוננו הלאומי.

 

הפלסטינים וכמה ערבים מ[מדינות] הצפון[5] תוהים מדוע [הסעודים], מציבים את עוינותם לאויב הפרסי לפני [עוינותם] לאויב הציוני? שכן, העניין הפלסטיני היא העניין הראשון [במעלה] בקרב הערבים. אני אומר בצורה ישירה: אם המשמעות של שחרור פלסטין היא הפקרת הביטחון הלאומי שלנו ולו במעט, אזי לא ניתן לתת לה קדימות על חשבון הביטחון הלאומי [שלנו]. דברים אלה הם עובדה ולא נסטה מהם כהוא זה, בין אם הפלסטינים וכמה ערבים מ[מדינות] הצפון יכעסו [בגינם] ובין אם לאו...

 

תרבות העריצות בקרב הפלסטינים, ובקרב מה שנותר משרידי הערבים [הדוגלים] בפאן ערביות שעומדים לצדם, מציבה את העניין הפלסטיני כראשון [במעלה] בקרב הערבים מבלי להתחשב בניגודי האינטרסים בינינו לבינם. אינני יכול להסכים לרציונל הזה, משום שזהו דבר בלתי ענייני ובלתי הגיוני... כן, העניין הפלסטיני הוא הראשון [במעלה] כל עוד הוא, על פרטיו הקטנים, אינו מתנגש עם הביטחון והאינטרס הלאומי. ואולם, אם הוא מתנגש עם האינטרס [הלאומי] אזי האינטרס של ארצי הוא הקודם.

 

מי שיקרא את ההיסטוריה של הסכסוך עם ישראל, ימצא בבירור כי רבים ניסו להצדיק את תכניותיהם המדיניות בטענה שהן יקצרו את הדרך לשחרור פלסטין, בלא שיש להן קשר כלשהו לפלסטין. עבד אל-נאצר טען זאת כאשר הכניס את כוחותיו לתימן בעודו חושק במדינותינו. סדאם [חוסיין] טען זאת כאשר פלש לכווית וכבש אותה. וכעת האיתוללות הפרסים טוענים זאת, בעוד שהם אינם מעזים לירות ולו כדור אחד לעבר ישראל. איני סבור שהפוליטיקאים הפלסטינים, כולל אלה המעמידים פני מוסלמים אדוקים [הכוונה לחמאס], הגיעו לרמה כל כך גבוהה של טמטום והיסח הדעת, שהם אינם מסוגלים להבין שהעניין הצודק שלהם הפך רק לעילה למלחמה ולתירוץ למימוש אג'נדות אחרות.

 

אנו כסעודים, רואים בעניין שלנו, שאנו נלחמים למענן בתימן, עניין צודק. אנו [סבורים] כי החות'ים ובעלי בריתם בתוך [תימן] ומחוצה לה הם, כלי שרת בידי איראן... המנוצלים למפעל ההתפשטות האסטרטגי שלה. נכון שיש קורבנות מקרב העם התימני במלחמה זו שאין להם כל קשר לאיראן, אבל מלחמה היא תמיד מטונפת ונופלים בגללה קורבנות שאין להם כל קשר אליה... כל התרשלות מצדנו, יהיו צידוקיה אשר יהיו, תהווה ניצחון לאויב הפרסי הנתעב אשר אינו מהסס לנקוט שום אמצעי להשגת מטרת ההתפשטות שלו... לפיכך שומה עלינו כעם וכממשלה לעמוד בדרכו בכל [האמצעים] שברשותנו.

 

האור הנראה בקצה המנהרה של  המלחמה הזו, הוא שהישארות המפלצת הזו [קרי, איראן כשחקן] פעיל בסכסוכים האזוריים בתימן, עיראק, סוריה ולבנון היא בלתי אפשרית. גם אם היא [איראן] השיגה כמה ניצחונות פה ושם, הרי שיש התקוממות סוחפת בתוכה, שהגחלת שלה עדיין יוקדת מתחת לאפר.  האיתוללות לא יוכלו להשתלט עליה אלא אם יוותרו על ההרפתקאות הפזיזות שלהם באזור... " [6]

 

סירובם של הפלסטינים ל'עסקת המאה' ייכנס לרשימת ההחמצות שלהם

במאמרו השני מה-2.2.2018, כתב אאל אל-שיח': "נראה כי הפלסטינים, בעיקר אלה המעמידים פני מוסלמים אדוקים [הכוונה לחמאס] התמכרו למחאות, להפגנות ולהצהרות הרברבניות וכן לשריפת דגלי ארה"ב ותמונות נשיאיה.[7] כרגיל, [הפלסטינים] לא השיגו דבר מכל הרעש והצעקות הללו זולת כישלון נוסף [במציאת] פתרון לבעייתם.

 

הכרתה של ארה"ב בירושלים כבירת ישראל על ידי נשיא ארה"ב, טראמפ, עוררה את כעסם של הפלסטינים, מה שבא לידי ביטוי בהפגנות ובמחאות בכל השטחים הפלסטינים ובמרבית מדינות ערב. כקודמתיהן, גם [הפגנות אלה] הסתיימו ללא שינוי בעמדת ארה"ב. אדרבא, הפגנות אלה גרמו לנשיא ארה"ב לצמצם את הסיוע האמריקאי לאונר"א... כלומר, מי ששילם את המחיר על הרגשות הסוערים והאימפולסיביים הללו היו הפליטים הפלסטינים בלבד.

אין חולק על כך שהעניין הפלסטיני הוא צודק לפי כל קנה מידה. היוותרותו ללא פתרון היא הוכחה ברורה לקיפוח ולעושק ולמעשים הבלתי אנושיים שנלווים לעמדותיה של הקהילה המערבית בכלל ושל ארה"ב בפרט. אלא שהאמת, שלא ניתן להתעלם ממנה היא... שרוב קלפי הפתרון נמצאים בידי המעצמה האמריקאית, בין אם נרצה או לא[8] וכן שישראל לעולם לא תשעה לפלסטינים ולא למחאותיהם כל עוד ארה"ב תעמוד לצדה. העולם הערבי, וייתכן גם שהלא ערבי עשוי לתמוך [בפלסטינים] ברמת השיח התקשורתי הפומבי, אולם יהיה זה טיפשי מצד הפלסטינים ומצד תומכיהם הפאן ערביים והערבים המעמידים פני מוסלמים אדוקים, לחשוב כי מי שתומך בהם תקשורתית יקריב את האינטרסים שלו אצל ארה"ב ויתמוך בפועל בעניין הפלסטיני. כמו כן, פתרון העניין [הפלסטיני] יתחיל ויגמר אך ורק במסדרונות הבית הלבן. על כן, כל הרעש והיללות של הפלסטינים שבאו בעקבות הצהרתו המפורסמת של טראמפ [המכירה ב]ירושלים כבירת הישות הציונית לא ישנו דבר במציאות שבשטח...

 

מדיניות מתבססת בסופו של דבר על ריאליזם, על הסתכלות לעבר העתיד ועל הבנה של איזה  מנופי לחץ יש בידיך ואיזה בידי יריבך. פוליטיקאי נבון ובעל שיקול דעת מגבש את עמדותיו על בסיס המשוואות הענייניות הללו ולא על סמך רגשות סוערים. אם נסכים לגבי עיקרון זה, נגלה כי מספר מנופי [הלחץ] שבידי ישראל אשר גורמים לארה"ב לתמוך בה ולעמוד לצדה כפול ומכופל ממספרם של אלה שבידי הפלסטינים.

 

לפיכך, ישראל לא רוצה לכונן שום שלום עם הפלסטינים כל עוד הדבר לא תואם את האינטרסים שלה. ומנגד, כל [הסכם] שלום - גם אם הוא מקפח את זכויות הפלסטינים - עדיף [להם] על לא כלום.

 

באשר לרטוריקה הרועשת של נושאי דגל ההתנגדות [קרי, חמאס], [בצורת] התגרות ומאבק מזוין- הרי שהפלסטינים כבר ניסו זאת מאז 1948 ועד היום ולא השיגו דבר מכך, בשעה שהישראלים קצרו מכך רווחים רבים, אשר ייתכן שאפילו לא עלו על דעתם.

 

הנשיא טראמפ נופף במה שכינה 'עסקת המאה' לפתרון הבעיה הפלסטינית, אלא שהפלסטינים על כל פלגיהם, ללא יוצא מן הכלל, דחו אותה מבלי שקראו אותה כראוי, [כלומר] באופן מציאותי וענייני. [הם לא בחנו] מה יש בידיהם לעומת מה שיש לישראלים. כך למשל, עניין ירושלים המזרחית כלל לא הופיע בהכרה האמריקאית [בירושלים כבירת ישראל], ובניין השגרירות האמריקאית יהיה במערב ירושלים והעולם כולו מכיר בכך שירושלים המזרחית תהיה בירת המדינה הפלסטינית המובטחת. על כן, יש כאן מרחב תמרון - גם אם קטן - להשגת הבנות עם האמריקאים, במקום החרם עליו הכריזו הפלסטינים... אין לי ספק כי העסקה של טראמפ תיכלל ברשימת ההזדמנויות שהפלסטינים החמיצו, כהרגלם. "[9]