כללי

בעלי יומון מצרי: על הערבים להגיב על הצהרת טראמפ ב"מתקפת שלום כוללת"

 

צלאח דיאב - איש עסקים מצרי, בעליו של היומון "אל-מצרי אל-יום", המשתמש בשם העט "ניוטון" - פרסם סדרה של ארבעה מאמרים בהם הוא הביע כמיהה למנהיגות בעלת חזון שתחלץ את הערבים מהמצב העגום בו הם שרויים עשרות שנים בשל קיבעון מחשבתי וטען כי נשיא מצרים לשעבר אנואר אל-סאדאת, שיזם את  מלחמת אוקטובר 1973 נגד ישראל, וחתם לאחר מכן על הסכם שלום עימה הוא דוגמא למנהיגות כזו. לדבריו, כל אדם יכול להיות בעל חזון כפי שהיה למשל איש מחקר נורבגי מן השורה, שהגה את הסכם אוסלו.

 

דיאב קרא לערבים לחשוב "באופן סאדאתי": לנצל את הזעם הבינלאומי על הצהרת טראמפ ולהגיב עליה ב"מתקפת שלום כוללת", כדי לממש שלום כולל, בבת אחת, ולא להיכנע לאידיאולוגיה הקיצונית הרואה בנורמליזציה עם ישראל, מעשה פלילי. שלום כזה לאחר שיושג, כתב דיאב, ישים קץ לכל תירוצי ההתערבות של איראן במדינות ערב וכן ישים קץ לדריכות הערבית הלגיטימית עקב התערבות זו. וכך, לאחר שיֶיעשה צדק עם הפלסטינים, יעסוק האזור בפיתוח ויקדם את עצמו בעולם הטכנולוגי המודרני.

 

צלאח דיאב[1]

 

להלן תרגום קטעים מסדרת המאמרים של צלאח דיאב בנדון:

 

דרוש אדם בעל חזון שישיב לחיים את הסכם אוסלו

במאמר הראשון דן דיאב בשבחם של מנהיגים ואנשים בעלי חזון דוגמת אלו שהגו את הסכם קמפ-דיוויד ואת הסכם אוסלו: "סאדאת הפתיע פעמיים: ההפתעה הראשונה הייתה ההתקפה הצבאית ב[אוקטובר] 1973; ההפתעה השנייה הייתה מדינית, בנובמבר 1977, כאשר החליט לצאת לישראל ולשאת נאום בכנסת.

הפתעת היציאה לישראל הייתה תולדה של חזון; חזון הוא יצירתיות, מקוריות וסוג של השראה. הוא כישרון שמביא לגילוי של דבר חדש. אדם שעובד 20-15 שעות מידי יום אינו מעניין כל עוד הוא חף מכל חזון, שכן חזון יכול בהבזק אחד לייתר עשרות שעות של עבודה רצופה ושל ישיבות אין קץ.

 

הסכם אוסלו התחיל בזכות חזון של חוקר בתחום הסוציולוגיה שאשתו עובדת עם הסגל הדיפלומטי הנורבגי. השניים ביקרו במצרים, בעזה, בתל-אביב ובירושלים. הם היו עדים לאינתיפאדה הראשונה. לאחר שבחנו את המצב  בקפידה, גילו צעיר [פלסטיני] שזורק אבן ומולו צעיר  אחר  מהצד הישראלי שיורה כדור גומי. שניהם חולקים אותם תווי פנים ושניהם חולקים אותו פחד. כאן התחיל הדמיון של הבעל [הנורבגי] לפעול והוא שאל את עצמו: 'למה שלא שנקרב בין שני הצדדים?' בייחוד מאחר שנורבגיה ידועה כמדינה ניטרלית, בשונה מארה"ב, הידועה בנטייתה [לטובת ישראל]. [הבעל] החליט לבצע את התכנית הזו בערוצים הדיפלומטים באופן חשאי ביותר, ולהפגיש נציגים מהצד הפלסטיני עם נציגים מהצד הישראלי. שני הצדדים הקפידו מאוד על שמירת הסודיות, משום שלוּ היה נודע שערפאת מקיים מו"מ עם היהודים, היה בא הקץ לשלטונו, ו[מנגד] לוּ היה נודע ש[יצחק] רבין מנהל מו"מ  עם אש"פ - שהישראלים ראו בו ארגון טרור - היה בא הקץ לסיכוי שמפלגתו תנצח בבחירות הבאות.

 

פרס היה שר החוץ ורבין ראש הממשלה ושרר ביניהם סכסוך, שכן שניהם התמודדו על ראשות מפלגת העבודה. פרס החל את שיחות [אוסלו] ללא ידיעת רבין, עד אשר התבהרו תוצאות ההרפתקה. נורבגיה החלה לתווך [בין שני הצדדים], ללא ידיעת שר החוץ שלה. היחיד שידע זאת היה סגן שר החוץ הנורבגי. שני הצדדים וכן הצד המתווך, הקפידו על כך שארה"ב לא תדע מה קורה. הפגישות התקיימו בכפרים קטנים סביב הבירה אוסלו ולבסוף הגיעו לכלל הסכם שעליו הוצהר בגן הבית הלבן בחסות הנשיא קלינטון. אחר כך הפכה הנורמליזציה לדבר שמתקבל על הדעת, ולא הייתה עוד דבר מביש. ההסכם הביא לזכייה של ערפאת, פֶּרס ורבין בפרס נובל לשלום, ולאחר מכן נתקל בקשיים. ההסכם בא כהמשך טבעי של הסכם קמפ דיויד, שבאמצעותו השיבה פלסטין לעצמה את המושב שהשאירה ריק במו"מ ב[מלון] מינה האוס בקהיר[2].

 

כעת דרוש אדם בעל חזון שישיב לחיים את הסכם אוסלו , לפני שמדינה ערבית כלשהי תסתבך ב[כינון] יחסים נחפזים עם ישראל רק כדי להיעזר בה נגד איראן."[3]

 

שום תרחיש של שלום איננו דמיוני, אך לשם הגשמתו יש לפעול בשטח 

במאמר שני בסדרה, הגיב דיאב על מאמר שפרסם יומיים קודם לכן בעיתונו עז אל-דין שכרי פשיר - איש סגל דיפלומטי לשעבר ומרצה למדעי המדינה, אשר הציג תרחיש אוטופי שבו בתגובה להודעת טראמפ  בנושא ירושלים, נוקטים המנהיגים הערבים עמדות דרמטיות, שבמסגרתן הם "טורקים את הדלת בפני  טראמפ אך לא בפני ארה"ב". כך למשל, הם מחזירים את שגריריהן מוושינגטון, דורשים מהשגרירים האמריקאים לעזוב את מדינותיהם ומאיימים לסגור את שגרירויות ארה"ב לחלוטין, אם זו אכן תעביר את שגרירותה בישראל לירושלים. אולם, בה בעת, הם משמרים את הקשרים הכלכליים והצבאיים עם ארה"ב ומחדשים את הקריאה  לישראל לשאת ולתת על נסיגה לקווי 67' תמורת שלום ונורמליזציה.

 

 בתוך כך, מקבלת פסגת ריאד שלוש החלטות מפתיעות ביותר:  להקים מסגרת לפיוס אזורי ערבי-איראני-תורכי, שתגבש הבנות להפסקת האלימות באזורי המחלוקת (סוריה, עיראק, תימן, לוב, חמאס, קטר); להרכיב משלחת שתכלול את מצרים, מרוקו, ירדן וקטר, שתכריז על נכונותה להגיע לישראל כדי להציג את תפיסת השלום הערבית, כולל הפיכת שני חלקי ירושלים לשתי בירות- של פלסטין ושל ישראל; להקים ארגון לביטחון ושלום במזה"ת שיקבע את סידורי הביטחון הדרושים לצורך הפסקת האלימות, בניית אמון וחיזוק שיתוף הפעולה בין מדינות האזור נוכח האתגרים הביטחוניים השונים ובהם המלחמה בטרור. ארגון זה יכלול את איראן ותורכיה (וגם ישראל תוזמן לחבור אליו מיד לאחר חתימת השלום). כתוצאה מכך, נרגע המצב הביטחוני במזה"ת  והאווירה בו משתפרת.  הדבר מושך את רוסיה וסין ובעקבותיהן את האיחוד האירופי לשת"פ כלכלי ואסטרטגי עם אזור המזה"ת. משנוכחת ארה"ב בכרסום מעמדה באזור, היא משנה את דרכה, כדי להגן על האינטרסים שלה. פשיר סיים את מאמרו במילים: "ואז התעוררתי מחלומי".[4]

 

במאמר התגובה שלו, טען דיאב שאין מדובר בחלום מופרך, אך כדי להגשימו יש לעשות מעשה. הוא כתב: "להערכתי, המאמר הזה שהכותב סיימו ביקיצה מחלומו, איננו חלום בלתי אפשרי, אלא הוא משקף את המצב כפי שהוא צריך להיות. כך צריכים להתנהל הדברים. מדובר בתרחיש בנוי היטב ובדמיון פורה. האם ייתכן שנלך לישון וכשנתעורר נגלה שהתרחיש הזה מתממש בפועל? האם אנחנו שואפים לפחות שנכדינו יזכו לכך? ככלל, כדי להילחם במצב בשטח, לא די לחלום וליהנות ממנעמי הדמיון." [5]

 

עשינו שלום ללא נורמליזציה. לחיצת יד לישראלי עדיין נחשבת לפשע

במאמר הבא שפורסם ב-14.12.2018 כתב ניוטון: "חזון מנצל כל מאורע והופך אותו להזדמנות. המאורע [כעת] הוא החלטתו היהירה של טראמפ [בנושא ירושלים] שכל מדינות העולם התנגדו לה. הדבר הביך את ארה"ב כפי שהביך את ישראל והעמיק את בידודה. החזון אומר שעל הערבים לבצע כעת מתקפת שלום כוללת. אין זה בלתי אפשרי, כפי שראינו באוסלו שהייתה תוצאה של חזון של אדם רגיל ביותר. יוזמת השלום של סאדאת הייתה תוצאה של חזון, אך... מוביל החזון לא צריך להיות נשיא או בעל תפקיד בכיר, שהרי חוזה אוסלו הוא עובד במרכז מחקר ותו לא, והוא הציע את יוזמת השלום הבולטת והחשובה ביותר. מדוע שלא נחשוב באופן סאדאתי, מעבר לתפיסות הצפויות, מעבר לחשיבה המסורתית, מעבר לקבוצות האינטרסים ומפיקי התועלת והרווחים מהמשך הטרגדיה הזו, מעבר לתגובה הערבית שאותה ניסינו מאז 7819  ועד היום. 

 

אני מדבר  על שלום בבת אחת ואחת ולתמיד. הניזוק הראשון והאחרון ממה שקורה כעת, אחרי הפלסטינים, הם העמים הערבים. נראה שהשליטים הערבים אינם מושפעים מכך באותה מידה, אדרבה, העניין הפלסטיני הפך להיות [מבחינתם] תירוץ לעריצות שחלקם נוקטים ותירוץ להתערבויות של איראן בסוריה, בעיראק, בתימן, בעזה ובלבנון. דרוש פתרון אחד כולל. הבעיה אינה מסתכמת במחנות הפליטים בלבד, אלא באווירה הכללית השוררת בכל מדינות ערב, ולא רק במדינות העימות. נכון, עשינו [הסכם] שלום, אך ללא נורמליזציה. לחיצת יד לישראלי כלשהו עדיין נחשבת [אצלנו] לפשע. השלום המיוחל לא יושג אלא באמצעות חזון שחוצה את כל האקסיומות המסורתיות.

 

כאשר טראמפ הכריז על החלטתו להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים וראה בירושלים בירת ישראל, הוא אמר שצעד זה יניע את תהליך השלום קדימה. 'על ראש השקרן בוער הכובע'. הבה נתפוס אותו בשקר שלו, נאחז בטענת השווא שלו, בעודו במצב של התגוננות עצמית ובעודו ניצב מול זעם בינלאומי. הבה ננצל את ההסתבכות אליה הכניס את עצמו ונתחיל לנקוט צעדים רציניים ונמרצים באמצעות חזון עמוק ויצירתי, כדי לממש את השלום, שלום כולל, בבת אחת.  

 

אם הדבר אכן יקרה, אזי יבוא הקץ לכל התירוצים להתערבויות של איראן במדינות ערב. יחד עמם יימוגו התירוצים לדריכות הערבית הלגיטימית המתנגדת להתערבויות אלה. לאחר שייעשה צדק עם [הפלסטינים], יתעניין האזור בפיתוח הראוי כדי לקדם אותנו אל המחר אשר נע במהירות רבה יותר מכל רעיונותינו."[6]

 

הותרנו את הזירה לבעלי האידיאולוגיה הקיצונית, שעבורם נורמליזציה היא פשע

במאמר האחרון בסדרה, מ- 24.12.2018, כתב ניוטון: "פרטי קמפ-דיויד וביקורו של סאדאת בישראל עתירים באלמנטים דרמטיים שניתן היה לנצלם כדי לפתור את נושא הנורמליזציה שקפא על מקומו ונעצר. ניתן היה למשל להתחיל מהרעיון ששיגר סאדאת באופן ספונטני בפרלמנט... [עד אז] הדבר האחרון שהיה צפוי הוא נסיעה שלו עצמו אל הכנסת;  אחר כך המגעים שהתנהלו אחרי הודעה זו [של סאדאת], או לפניה; התיווך של [ניקולה] צ'אושסקו, שליט רומניה דאז;  שיחתו של סאדאת עם גולדה מאיר, כאשר נפגש עמה; שיחותיו עם המנהיגים הישראלים והתוודעותו אליהם באופן מוחשי כבני אנוש ולא רק כ[דימוי של] מוצצי דם; הפרטים ששיקפו את שאיפותיו ואת תקוותיו של כל צד;  דרמת המחלוקת שלו עם הצד הישראלי בקמפ-דיויד ואיומו לעזוב [את המקום] ; התפקיד שמילא [נשיא ארה"ב ג'ימי] קרטר והתערבותו [במצב]. בכל הדברים הללו יש כדי לקרב את השלום אל הלב ואל הדעת, לו היה הדבר נעשה כאשר החמירו הבעיות, כי אז הייתה מושגת הסכמה לגבי פתרון שתי המדינות וירושלים הייתה הופכת לבירה של שתיהן.

 

[אלמנטים דרמטיים נוספים בהקשר זה]: נטישת הערבים את סאדאת; סירובו של חאפז אל-אסד להשתתף במו"מ להחזרת הגולן לאחר שסאדאת ביקשו לעשות זאת; נאומו המהדהד של סאדאת בכנסת; דבריו אודות פתרון כולל שיתחיל במדינת פלסטין; גם הפלסטינים נטשו אותו ולא הסכימו [להצטרף] למו"מ;  שיחתו המפורשת והתקיפה של סאדאת עם שר הביטחון הישראלי על הסוגיה 'הערבית-ישראלית' ולא 'המצרית-ישראלית', שכן הוא לא העלה על דעתו להשיב את סיני בלבד, אלא רצה להחזיר את כל האדמות הערביות הכבושות...

 

כל מהלכיו של סאדאת להשגת שלום היו גדושים בדרמה שלא נוצלה. כל הדברים הללו מחייבים פעולה דרמטית עצומה, שיהיה בה כדי להעביר את המסר  ואת המטרה של קמפ-דיויד לכל אזרח מצרי מן השורה. למרות שיש בינינו [לבין ישראל] הסכם שלום ויש להם שגריר אצלנו, עודנו מסתכלים בחשד ובספק על כל מגע עם המדינה הזו, עד עצם היום הזה. אפילו המגעים שמתנהלים ברמת המדינה ומנגנוניה הם חשאיים ואיננו יכולים לדבר עליהם, כאילו היו בגדר קשירת קשר או פשע. "[7]