המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותבים פלסטינים יוצאים נגד ה-BDS ונגד החרמת סרט של במאי לבנוני שצילם בעבר בישראל
23/1/2018


כותבים פלסטינים יוצאים נגד תנועת החרם על ישראל (BDS) ונגד עיריית רמאללה שהחרימה סרט של במאי לבנוני שצילם בעבר בישראל

 

הקדמה

על רקע האיסור שהטילה עיריית רמאללה על הקרנת הסרט "תיק מספר 23", העוסק בסכסוך משפטי בין לבנוני ממוצא נוצרי לפליט פלסטיני, ושאותו ביים הבמאי הלבנוני זיאד דווירי, ב-23.10.17 בפסטיבל "ימי קולנוע" שהתקיים ברמאללה.

 

הקרנת הסרט נאסרה בעקבות מחאה נרחבת בקרב הציבור הפלסטיני וקריאות להחרמתו ברשתות החברתיות,  בטענה כי הבמאי מקיים קשרי נורמליזציה עם ישראל, וזאת משום שבשנת 2012 צילם את סרטו הקודם "ההלם" ( The Attack)[1] בישראל.[2] המוחים אף יצרו בטוויטר את ההאשטאג "#לא יוקרן", והרחיבו את מחאתם גם לאוניברסיטאות.[3]

 

בעקבות זאת, פרסמה תנועת החרם (BDS Arabic) הודעה המביעה הזדהות עם המתנגדים להקרנת הסרט, שבה נכתב: "כדי למנוע מהבמאי להפיק תועלת מהקרנת סרטו בפלסטין הכבושה ולהפיץ את הנורמליזציה במולדת הערבית, קורא הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי נגד ישראל להנהלה ולשותפי פסטיבל "ימי קולנוע" לעצור את הקרנת הסרט 'תיק מספר 23'... זאת, עד לגיבוש קריטריון חדש לחרם ולמאבק בנורמליזציה, שיטפל בבעיה כגון זו בהתייעצות עם החברה, ובכלל זה עם אישי תרבות בולטים."[4]

 

בעקבות לחץ זה החליטה עיריית רמאללה לאסור את הקרנת הסרט בפסטיבל.[5] משרד התרבות הפלסטיני פרסם תגובה דיפלומטית, המביעה מצד אחד, תמיכה בחופש הביטוי, ומנגד, מגלה הבנה לעמדתה של תנועת החרם.

 

הנהלת הפסטיבל מצידה הביעה צער על ההחלטה וטענה כי היא פוגעת בזכות לחופש הביטוי.[6] הבמאי זיאד דווירי עצמו הגיב להחלטה להחרים את סרטו בסרטון שפרסם בחשבון הטוויטר שלו, שבו אמר כי בעבר החליט להתעלם מההאשמות נגדו בדבר נורמליזציה, אך כעת הוא מגיב משום שאסור לפקפק בפטריוטיות של השחקן כאמל אל-באשא, פלסטיני שהיה עצור בכלא הישראלי. אל-באשא הגיב גם הוא ואמר כי מדובר בנקמה אישית נגד דווירי והכריז כי הוא עצמו מחרים את תנועת החרם.[7] גם מנהל פסטיבל הסרטים של ונציה גינה את ההחלטה לאסור את הקרנת הסרט באיגרת שהעביר לרש"פ.[8]

 

ההזמנה להחרמת סרטו של דווירי[9]



איסור הקרנת סרטו של דווירי עורר ויכוח גם בקרב כותבים פלסטינים. רוב עמדות הכותבים היו דו משמעיות: מחד, הם הדגישו את חשיבותה של תנועת החרם למאבק הפלסטיני, אך מנגד מחו על כך שהיא מכפיפה את התרבות והאמנות לקריטריונים של נורמליזציה. הם גם מתחו ביקורת על צנזור הסרט בידי הממסד התרבותי הפלסטיני ועיריית רמאללה.

 

להלן תרגום עיקרי ממאמריהם של הכותבים הנ"ל:

 

כותב פלסטיני בביקורת על תנועת החרם ועיריית רמאללה: כללי החרם לא חלים על סרטו של דווירי

מוהנד עבד אל-חמיד, בעל טור ביומון הפלסטיני אל-איאם, הדגיש את חשיבותה של תנועת החרם נגד ישראל, אך טען כי כלליה אינם חלים על סרטו של דווירי וכי ישנם כללי חרם מחמירים מדי, שאף פוגעים במהות החרם. לטענתו, על תנועת החרם להיאבק במהלכי נורמליזציה משמעותיים יותר כמו אלו של משטרים ערבים עם ישראל, ולא להעניש את הבמאי דווירי על כך שסרטו הקודם 'ההלם' צולם בה. הוא כתב: "לפני הכל, אין מנוס מלהדגיש את חשיבות המאבק [בישראל] בחזית החרם... ואין ספק כי כל הישג וכל התרחבות של החרם שבאה לצד מאבק העם הפלסטיני על האדמה, ובכל הפורומים הבינ"ל והאזוריים, מעניקים תקווה ואמונה באפשרות לכפות על מדינת הכיבוש לסגת [מהאדמות הפלסטיניות]...העובדה שיש פלורליזם, חילוקי דעות ועמדות קיצוניות ואחרות מתונות בקרב 170 הגופים שקראו את הקריאה ההיסטורית הראשונה להחרמת ישראל, היא דבר טבעי. בעוד שהקריטריונים שגיבשה ועדת החרם[10] הם קריטריונים נכונים וענייניים, הרי שההיבט הביצועי של חזית החרם רצוף טעויות שיש לעמוד עליהן מכיוון שהן מזיקות לרעיון החרם ולמהותו. בהקשר זה, יש כמה דוגמאות של יישום החרם באופן בלתי ראוי יצירתי, כגון גירושה של העיתונאית הישראלית עמירה הס מאוניברסיטת ביר זית, מניעת [ההיסטוריון] אילן פפה מהשתתפות בהרצאה, התנגדות לחברי כנסת ערבים, מניעת מרצה תוניסאי מלהשלים את הרצאתו באוניברסיטה האמריקנית בג'נין וראיית כל מי שמגיע לפלסטין [קרי: לישראל] במסגרת פעילויות תרבות, לא רק מקרב הערבים אלא אף מקרב הפלסטינים, כמי שמקיים נורמליזציה עם הכיבוש.

 

יש מי שמציבים תנאים וקריטריונים מחמירים, כמו למשל דרישה מישראלי, שרוצה להיות ידיד או בעל ברית של העם הפלסטיני, לעזוב את הארץ ולהתנער לחלוטין מהרעיון הציוני, או כמו התנגדות לכניסה של פלסטינים בעלי אזרחויות אחרות לפלסטין דרך גשר [אלנבי], או שדה התעופה בלוד. אלו [שדורשים זאת], נכנסים לפרטים שמסבים נזק לסוגיה צודקת [קרי: התביעה לחרם על ישראל]...

 

מניעת [הקרנת] הסרט 'תיק מספר 23' כלולה במסגרת צעדים חסרי השפעה, שכן לרעיון שבו עוסק הסרט אין שום קשר לנורמליזציה, ומניעת הקרנתו באה כעונש לבמאי אשר קיים קשרי נורמליזציה [עם הכיבוש] לפני חמש שנים בסרט [אחר שלו] 'ההלם'. ההחלטה למנוע [את הקרנת הסרט] התעלמה מהעובדה ששחקן פלסטיני [שמשחק] בסרט זה קיבל את פרס השחקן הטוב ביותר [בפסטיבל ונציה] ומהעובדה כי הסרט עוסק בנושאים של קורבנות שמולידים קורבנות, בברבריות של עתות מלחמה שעליה לא מדברים ובשגיאותיו של הקורבן [שגם] אותן לא ניתן להצדיק.

 

ועדת החרם רצתה למנוע אפשרות של הישנות [פעילות נורמליזציה כמו זו של דווירי בעבר], זאת למרות שהבמאי זיאד דווירי תירץ את טעותו הקודמת... בכך שהדרישות המקצועיות של עבודתו חייבו זאת [לצלם בישראל], וכי הוא אינו מתעסק בפוליטיקה. אלה כמובן דברים לא משכנעים, אבל עולה מהם כי דווירי אינו שוקד על הנורמליזציה כפי שעושים שוחרי הנורמליזציה שאינטרסים קושרים אותם למדינת הכיבוש.

 

יש סוג של נורמליזציה כבדת משקל, משפיעה ומזיקה ביותר, כמו הסכם אוסלו שכולל היבטים של תיאום ביטחוני ושיתוף פעולה כלכלי שנובע ממצב של תלות עצומה, כמו [זו של] מגזרי הקבלנים, הסוחרים הגדולים, הסוכנים, הסוכנויות ובעלי המיזמים שעובדים בשותפות עם עמיתיהם הישראלים או מפיצים מוצרים ישראלים בתוך פלסטין ומחוצה לה; כמו עבודתם של יותר מ-60 אלף פועלים בהתנחלויות...נורמליזציה כבדת משקל היא גם קשרים ערבים-ישראלים שהגיעו  לכדי ברית ושיתוף פעולה כלכלי, צבאי וביטחוני. יש לפרק את הנורמליזציה הפלסטינית מן הסוג הזה ולגבש מחדש תוכניות נגד, והכי חשוב – שהדבר יהיה במוקד השיח, התעמולה והפעילויות...

 

זו הפעם הראשונה בה חשתי מידה של מבוכה וחוסר מחויבות כלפי ועדת החרם שאמרה את המילה האחרונה בנושא מניעת [הקרנת] סרט, שכללי החרם אינם חלים עליו. בפעם הראשונה דבריה של ועדת החרם לא היו משכנעים...

 

עמדתה של עיריית רמאללה הייתה תמוהה כשקבעה בהודעה על ביטול הקרנתו של הסרט [שהסיבה היא] 'שמירה על שלום הציבור'. אין זה מאחריותה של העירייה לשמור על שלום הציבור, משום שמי שעושה זאת הן המפלגות, אש"ף, המשטרה, מערכת המשפט, החוק והתרבות. כמו כן, עמדתו של משרד התרבות הייתה תמוהה אף יותר כשהסתפק בשיח על עקרונות, כאילו שהוא מתווך משפטי ולא מי שעוסק בפעילויות תרבות ובסילוק כל מכשול [העומד בדרכה]".[11]

 

עורך כתב עת פלסטיני: תנועת ה-BDS  איננה אפוטרופסית של העם הפלסטיני

סלים אל-ביכ, עורך כתב העת התרבותי הפלסטיני המקוון "רומן", פלסטיני מסוריה, מתח ביקורת על הסרט שנאסר להקרנה המכיל לדבריו, תעמולה אנטי פלסטינית, אך במקביל יצא גם נגד תנועת החרם באמרו כי חרף חשיבותה למאבק הפלסטיני בישראל, אין לה זכות לקרוא לאיסור של פעילות אמנותית. הוא כתב: "על תנועת החרם להיות אחראית לכל מילה שמתפרסמת בשמה ולדעת איך להנחות את פעיליה, שהם צעירים נלהבים, קיצוניים ולעיתים מרגיזים. אחריותה של התנועה נובעת מתוקף היותה - כפעילות ציבורית ולא כארגון -  הפעולה החזקה ביותר שבאמצעותה נאבקים הפלסטינים וידידיהם בעולם בכיבוש הישראלי, במוסדותיו ובחברות הבינ"ל שתומכות בו.

 

לפיכך, האחריות הרבה ביותר מוטלת על [כתפיה] של תנועה זו בתנאי שלא תראה את עצמה כאפוטרופוס, או שופט או שוטר של העם, [מה] שיעורר את סלידת האזרחים ממנה... אין לתנועה זו [ולאחרות] זכות לקרוא לאיסור פעולה אמנותית או ספרותית כלשהי. היא רשאית לקרוא כאוות נפשה להחרמת פעילות כלשהי או ליידע את הציבור לגבי מה שייתכן שאינו יודע, אך להותיר את ההחלטה [בעניין זה] בידי החברה והאנשים ולא בידי ארגון או תנועה, ובייחוד לא [בידי] גורם ביטחוני, ממשלתי או עירוני...

 

נכון, הסרט הוא תעמולת שנאה נגד הפלסטינים, ואת זאת יש לקחת בחשבון ברמאללה עוד לפני הרקורד של הבמאי בתחום הנורמליזציה, ושתי הסיבות הללו מחייבות לבוא חשבון עם האחראים להבאת הסרט.

באשר לתנועת החרם, כולי תקווה ש[חבריה] לא יגרמו לאנשים לשנוא אותה בשל השיח הבוטה שלה, ושתבין כי היא  אינה אפוטרופוסית של הפלסטינים ולעולם לא תהיה."[12]

 

כותבת פלסטינית: הקריטריון להחרמת סרטים צריך להיות בעיקר בגלל תוכנם

אסמאא' אל-ר'ול, עיתונאית פלסטינית מרפיח המתגוררת בצרפת, מתחה גם היא ביקורת חריפה על תוכנו של הסרט, אך טענה כי הקריטריון להחרמתו צריך להתבסס בעיקרו על התוכן ולא על פרטי המסגרת שלו, כגון מוצאו או ארצות פעילותו של הבמאי. לטענתה, למרות שהחרם הוא נשקה העתידי של ההתנגדות, על מובילי קמפיין החרם לבחון את התכנים המוחרמים. היא כתבה:

 

"הביקורת שלי היא על ההודעה הזו של תנועת החרם ועל עמדתה האובייקטיבית, העדכנית והלא אסטרטגית שמשמעותה כי אילולא צולם הסרט 'ההלם' - שעל בסיסו הואשם דווירי בנורמליזציה [עם ישראל] -  בתל אביב ואילולא הסתייע [דווירי] בשחקנים ישראלים, הוא לא היה מוחרם, על-פי הקריטריונים הנוכחיים של החרם. אולם, מה לגבי תוכנו? במה יואשם אז [כאשר התוכן לא בעייתי]? כדי [להכריע] אם מדובר בנורמליזציה אם לאו, אין לבדוק רק את המקום בו בוצעה הפעולה ואת האזרחות של מבצעיה, אלא יש גם לדון בתוכנה, שכן לאמינות ולהונאה אין אזרחות ספציפית...

 

הדיון הזה הצמיח כמה הרהורים חשובים מביכים באשר לסיבות איסור [הקרנת הסרט] ולגבולות הנורמליזציה. אם איסור [ההקרנה] הוא סוג של הענשת הבמאי, אזי רבים רואים בכך בבחינת פרסום לבמאי ולסרטיו. אם הדבר נועד להגן על הציבור, הרי שיש בכך משום פיקוח על הטעם הציבורי הספרותי, הקולנועי והאמנותי, דבר שאינו מקובל אפילו על פעילי החרם עצמם, שכן כמה מהם הצהירו כי המטרה של איסור [הקרנת הסרט]  היא לעודד במאים אחרים שלא לבצע פעילות של נורמליזציה. גם כאן אנו ממלאים למעשה תפקיד של האח הגדול בכך שאיננו נותנים אמון בהבנה של היוצר, בחירותו ובפטריוטיות שלו.

 

איסור ההקרנה הפך להיות המטרה עצמה מבלי שנציג ולו הקשר אחד חזק והגיוני לאיסור [ההקרנה] של מוצר תרבותי קולנועי. אני סבורה כי ההקשר הזה חייב להיות אחיד, רציף וחזק יותר מאשר [הטיעונים] 'סרט קודם של הבמאי צולם בישראל' או 'הקרנת סרט שלא [קשור] לנורמליזציה של במאי שנירמל את היחסים [עם ישראל] בעבר, תעודד להמשיך לעשות זאת'. חייבים להיות אסטרטגיות וקריטריונים למדידת תוכן תעמולתי בפעילות אמנותית וספרותית ערבית ועולמית שמבליטה את 'הזכות' הישראלית להיפטר מן הפלסטיני...

 

לא צריך שאזרח ערבי, פלסטיני או מערבי, לא ינרמל את היחסים [שלו עם ישראל] משום שהוא חושש מזעמם של תומכי החרם ופעיליו ומהאשמותיהם, אדרבא [עליו לא לנרמל] משום שיש הקשר רעיוני, לאומי ומשפטי שהוא משוכנע לגביו. לכן, עלינו לדון תמיד ברעיונות, בזכויות ובגזל האימפריאליסטי, כל כמה שהם מובנים מאליהם.

 

עניין אחר נוגע להגדרת הנורמליזציה בפעילות אמנותית שיש להחרימה, שכן מה שקורה כאן [באומנות] לא קשור למוצרים מסחריים שדי בכך שלא נרכוש אותם כדי לנקוט עמדה. מדובר באמנות שנוגעת למצפון העולמי ונותרת בזיכרון הקולנועי. לכן, אני סבורה כי חשוב שתהיה בדיקה תמידית של [פעילות] קמפיין החרם ופעיליו נגד עשרות סרטים שיוצרים במאים מהעולם בישראל, או שיש ברקורד שלהם סרטים [בעלי אופי] של נורמליזציה. יש לדון בתוכנם, לקטלגם ולהכניסם לרשימות שיפורסמו בפלטפורמה אחת, כדי להגדיר את מסגרת [החרם] ללא קשר לקריטריונים אתניים גיאוגרפיים שמיושמים רק על ערבים או פלסטינים. באשר לסרט כמו 'ההלם', הרי שמעבר לכך שהבמאי הוא ערבי לבנוני שעבד עם ישראלי, ההתנגדות לו צריכה להיות גם בשל היותו של הסרט מטעה מאוד, מוטה, אופורטוניסטי ומסלף...

 

אני מאמינה כי נשקנו העתידי נגד הכיבוש הישראלי יתבסס על החרם הרבה יותר מכפי הוא עכשיו, וזה מה שמכאיב לו ביותר, ולכן ישראל מפעילה כוחות גדולים עם כסף רב ופרסום מקצועי כדי להיאבק בתנועת ה-BDS. אולם, זה לא אומר כלל שאי אפשר למתוח על [ה-BDS] ביקורת כשיש צורך בכך, שכן יש לה בעיות גדולות בהכפפת האומנות, המוסיקה, הקולנוע והספרות לקריטריונים של [מניעת] נורמליזציה..."[13]

 

כרזת הסרט "תיק מספר 23"[14]


 

בלוגר פלסטיני שולל הגבלת חופש המחשבה והביטוי ברש"פ; קורא להקרין את סרטו של דווירי

בדומה לכך גם עלי ח'אטר, פעיל ובלוגר מרמאללה פרסם ב-25.10.17 מאמר בפורטל פלסטיני, שבו הדגיש כי הוא נגד נורמליזציה עם ישראל ומצדד בפעילותה של תנועת החרם נגדה, אך חולק על הקריטריונים על פיהם היא קובעת מהו אקט של נורמליזציה. לדבריו, על הבמאי דווירי להתנצל בפני הערבים על סרטו הראשון שצולם בישראל, אך יש להקרין את סרטו החדש כדי לא למנוע מן הפלסטינים את חופש הביטוי והמחשבה. הוא כתב:

 

"הקמפיינים להחרמת הסרט התחילו משום שהבמאי שלו הוא גם יוצר הסרט 'ההלם' ש[הפקתו] מתויגת כאקט של נורמליזציה, דבר שהפך גם את סרטו החדש למטרה לחרם על פי הוראות תנועת החרם (BDS). ההצדקה שלהם לכך היא שאי החרמתו [של דווירי] תדרבן אחרים, במאים ושחקנים, להקל ראש בעניין הנורמליזציה... עמדה זו נכונה בבסיסה, והיא תכלית קיומה של תנועת החרם, כגון רדיפת חברות כמוHP , שצבא הכיבוש משתמש בּמוצריה בציודו הצבאי, ורדיפת חברות שיש להן אי אלו השקעות בהתנחלויות... וקריאה להחרמתן, וזה מה שקרה עם זיאד דווירי. 

 

אולם, תפקידה המשמעותי של תנועת החרם בהתנגדות לכיבוש ולחברות שתומכות בו, לא צריך להפכה למוסד שפועל באדיקות דתית– שמתיר ואוסר בהתבסס על קריטריונים אישיים שאינם נתונים לוויכוח או לשינוי. כי אז ניכנס למערבולת שממנה לא נצא בשלום, מטיחים זה בזה האשמות שידבקו בנו לעד...

בעבר ניהלנו דיון ארוך באשר לאיסור [הפצת] הרומן 'פשע ברמאללה'[15]. התירוץ בזמנו היה 'פגיעה ברגשות הציבור', לא עבר זמן רב עד שתירוץ זה החל להופיע [שוב ושוב]..., ובכלל זה כדי להצדיק הענשת עיתונאי שצילם את שיירת ראש הממשלה[16]. לאחר מכן הגיע חוק הפשעים האלקטרוניים,[17] כדי לחזק את האיסור ואת הצרת [החירויות] ולהפכם לחוקיים ו[לכאלה] שאין מקום למחות עליהם. לאחר מכן הגענו לכך שראש עיר מונע הקרנת סרט בטענה של 'שמירה על שלום הציבור'– האין זה מגוחך?

 

היכן הוועדות הטכניות והאתיות שיבחנו איזה פסול יש בסרט? אם יש בו פסול, היכן המוסדות המתמחים בחרם ובקריטריונים של החרם? הם פרסמו הודעות חסרות ערך ולא משכנעות, שאינן הולמות את גודל ועוצמת תפקידם החלוצי במצבים שכאלה. ומדוע אסר ראש הרשות האזרחית הממשלתית [את הקרנת הסרט] באמתלה ביטחונית?...

 

מה היה קורה אילו זיאד דווירי היה יוצר סרט שתוקף את ישראל ומפאר את ההתנגדות, ובהנחה שהסרט הזה היה מתאר באופן אמין ביותר את הברבריות של הכיבוש ואת ההפרות והפשעים שלו נגד עמנו הפלסטיני, האם נסכים שהוא יוקרן?....

 

אם מתנגדים לסרט התיאורטי [הנ"ל] בטענה שהבמאי שלו מנרמל את היחסים [עם ישראל], אזי זה נכון מצד אחד, אך מצד שני מתעוררת שאלה אחרת – מה צריך לעשות הבמאי, השחקן, או המפיק, או כל אדם אחר שחטא כלפי פלסטין וכלפי הסוגיה הפלסטינית, על מנת שנמחל לו על הטעות הראשונה שלו? או האם נמחל לו בכלל על הטעות הזו?...

 

עלינו להגדיר מחדש כמה מן המונחים – כמו נורמליזציה, התנגדות, חרם, מדיניות ואינטרסים לאומיים עליונים - באופן שיבטיח את האינטרסים של האנשים ושל הסוגיה [הפלסטינית]. אין פסול בכך שנחזור בנו מאי אלו עמדות שאינן משרתות את המטרות הנוכחיות או שנאמץ עמדות שלא היו מקובלות בעבר, כדי לממש אינטרסים עליונים. כל זה לא קורה בין לילה ולא יכול להימשך לעד, משום שבכל יום [שעובר] אנו מפסידים משהו בסוגיה שלנו, וזאת בשל אי השגת הסכמה בינינו לגבי כמה דברים בסיסיים... נכון שמחלוקת מועילה עד גבול מסוים, אולם אסור שהיא תהפוך למחלוקת עקרה שתוביל לקריסתה של הסוגיה שלנו.

 

על הבמאי זיאד דווירי להתנצל בפני העם הפלסטיני ובפני הערבים כולם על סרטו הראשון, ועלינו להקרין את הסרט ["תיק מספר 23"] ברמאללה ולעשות שני דברים – הראשון, לציין כי הבמאי שגה בעמדותיו ובהצהרותיו בסרטו הראשון; ושנית, להדגיש כי אין שליטה על מוחו של איש בנושאים שנתונים לדיון, לפרשנות ולהכרעה, בייחוד משום שאיננו רוצים לייצר רשות לשמירה על המוסר הציבורי [כמו בסעודיה]...

 

הבה נדמיין – מה היה קורה לו היה הסרט מוקרן ברמאללה והיו מוזמנים אליו כל המשכילים, הפעילים והבכירים מקרב העם הפלסטיני שהיו יכולים לבוא, ולאחר הסרט היה מתקיים דיון שהיה נמשך אפילו כמה ימים בנושא החרם, הנורמליזציה... והיו מתגבשות כמה דעות ומובאות ל[ידיעת] כל המשתתפים, והם אלו שיבחרו [את הדעה המועדפת]. זאת, משום שכך, בדרך זו, מתקדמים עמים ומודעותם גוברת.

 

חשוב לציין כי אני מתנגד לנורמליזציה לחלוטין... וכי תנועת החרם היא אחד מכלי הנשק החזקים ביותר שיש לעם הפלסטיני בפלסטין ומחוץ לה. עלינו לכבד את הדבר הזה, להבינו היטב, ו[לדעת ש]מחלוקת עימם [עם אנשי החרם] בנקודה אחת או יותר אינה אלא מחלוקת על הדרך ולא על המטרה המבוקשת."[18]

 



[1] הסרט "ההלם" שצולם בישראל ב-2012 עוסק ברופא ערבי ישראלי, אשר מגלה שאשתו ביצעה פיגוע בישראל.

[2] יצוין כי בספטמבר 2017 נעצר הבמאי דווירי בשדה התעופה בבירות משום שצילם ב-2012 את הסרט "ההלם" בישראל. העילה למעצר: "ביקר בפלסטין הכבושה ללא אישור ברור משלטונות לבנון". על כך ראו אל-חיאת (לונדון), 10.9.2017

[3] אל-יום אל-סאבע (מצרים), 26.10.2017

[5] אל-חיאת (לונדון), 23.10.2017

[6] https://www.facebook.com/وزارة-الثقافة-الفلسطينية-الصفحة-الرسمية, 23.10.2017

[7] אל-וטן (מצרים), 23.10.17, https://twitter.com/ZiadDoueir, 24.10.17, https://www.lebanonews.net, 26.10.17

[9] אל-יום אל-סאבע (מצרים), 26.10.2017

[10] הכוונה לוועדה הלאומית הפלסטינית לחרם שפועלת במסגרת תנועת החרם העולמית נגד ישראל – BDS, אשר הוקמה ב-2008 וטוענת כי היא הגוף הגדול ביותר במגזר האזרחי הפלסטיני. על כך ראו https://bdsmovement.net/ar/bnc 

[11] אל-איאם (רש"פ), 31.10.2017

[14] אל-חיאת (לונדון), 10.9.2017

[15] על כך שהרש"פ החרימה את הפצת הספר "פשע ברמאללה" בגדה המערבית בשל ביטויים פוגעניים שהוא מכיל לטענתה ראו דוח ממרי: ביקורת על דיכוי חופש הביטוי והכתיבה ברש"פ בעקבות איסור הפצת ספר בשל פגיעה בצניעות, 28.3.201.7

[16] הכוונה למעצרו של העיתונאי הפלסטיני ג'יהאד ברכאת ביולי 2017 לאחר שצילם את שיירת ראש הממשלה הפלסטיני בעת שהיא נבדקת במחסום צה"לי. על כך ראו https://www.alaraby.co.uk, 7.7.2017.

[17] הכוונה לחוק שנחקק ברש"פ ביולי 2017 ומגביל את פעילות העיתונאים ואת חופש הביטוי. על כך שחוק זה עורר מחלוקת ברש"פ ראו https://www.arab48.com, 13.8.2017