המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על סגירת שבועון ירדני בעקבות מאמר על יחסיו האינטימיים של הנביא
28/1/2003

                               


על סגירת השבועון הירדני אל-הלאל בעקבות מאמר על יחסיו האינטימיים של הנביא

ב- 16.1.2003 הורה התובע הכללי של בית המשפט לבטחון המדינה בירדן, מחמוד עבידאת על סגירת השבועון הירדני העצמאי, "אל-הלאל" עד להודעה חדשה עקב מאמר שפורסם בעיתון תחת שם העט "בלקאסם אחמד". כן, הורה לעצור לחקירה את העורך הראשי, נאצר קמש, העורך האחראי, רומאן חדאד ואת מחבר המאמר, מהנד מביצ'ין לתקופה של 15 ימים.[1]

 

 המאמר פורסם בגליון האחרון של השבועון תחת הכותרת: "עאישה בבית הנביא: אללה שמר עליה מפני התקרבות הזבובים אל גופה"[2] ועסק ביחסיו האינטימיים של הנביא מחמד עם אשתו האהובה עאישה ושאר נשותיו. המאמר הכיל מסורות על הנביא מחמד העוסקות בסוגיית יחסי האישות במסגרת חיי הנישואין; כך למשל, ציטט מחבר המאמר מסורת הרומזת לכך שלנביא היתה "השראה" במיטה רק עם עאישה בשל היותה האישה היחידה שהיתה בתולה עם נישואיה לו. מסורת נוספת המיוחסת לנביא במאמר מספרת כי בהתחלה לא היה לו כוח גברא, אולם בעקבות התערבות אלוהית נהיה לו כוח גברא כמו לארבעים גברים. כותב המאמר מציע כי הסיבה לכך היא נישואיו לעלמה צעירה [עאישה] לעומת נישואיו הראשונים לח'דיג'ה שהיתה מבוגרת. סוגיות נוספות בהן עסק מחבר המאמר ואשר עוררו מחלוקות הן הטענות שעאישה "נטרה טינה מבחינה מינית" לנשותיו האחרות של מחמד וכי היא ספגה ביקורת נוקבת בשל תפקידה במלחמות האחים בשנים האחרונות של תקופת הח'ליפים ישרי הדרך.[3]   

 

שלושת העיתונאים  הואשמו ב"פרסום ידיעה שיש בה כדי לפגוע בתדמיתה, בשמה הטוב ובכבודה של המדינה, בפגיעה בכבודם של פרטים, ובערעור המצב החברתי באמצעות הפצת דברי הסתה, פרסום ידיעות ושמועות כוזבות והוצאת דיבה על הנביאים. [4] פסק הדין התאפשר לאחר שבאוקטובר 2001 תוקן סעיף 150 בחוק העונשין הירדני אשר קבע כי מותר לאסור עיתונאים ולסגור עיתונים. 

 

יש לציין כי צעד חמור זה של פגיעה בחופש הביטוי ננקט במקביל ליוזמתו הדמוקרטית של  המלך, עבדאללה השני שנקראה "ירדן תחילה". תחת סיסמא זו הקים המלך "ועדה לאומית" שהורכבה מגורמים התומכים במונרכיה ומגורמי אופוזיציה  שמטרתה היתה לדון בסוגיות פנימיות ובראשן, המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי בירדן. הועדה הגישה למלך ב- 18.12.2002 אמנה  אותה גיבשה במשך חודשיים ובה היא קוראת לממשלה, בין השאר, לתרגם את האמנה לערכים של צדק חברתי, שיוויון, שלטון החוק, הנצחת הדמוקרטיה ועקרון האזרחות.[5] מהלך זה אינו מפתיע לגמרי לאור נסיונה של המונרכיה הירדנית בעבר ללכת על הקו הדק שבין פתיחות המערכת הפוליטית מחד לבין שלילת חירויות הפרט מאידך.[6]

 

הסיבות לסגירת העיתון ולמעצר

היומון הלונדוני, אל-קדס אל-ערבי מדווח כי ראשי "אל-הלאל" הגיעו להסכמה עם הזרם האסלאמי באמצעות  שיח' אבראהים זיד אל-כילאני ממפלגת "חזית הפעולה האסלאמית", לפיה "אל-הלאל" יתנצל על החומר שפורסם. כמו כן, פוטרו שישה מהעובדים.[7] אולם, למרות צעדים אלה, החליטו השלטונות הירדניים להגיש תביעה נגד העיתון  בשם האינטרס הציבורי על מנת למנוע מלחמת אחים ומשבר ביחסים בין המדינה לבין האיסלאמיסטים. היומון הלונדוני מדווח כי יש הסבורים שפעולת הסגירה היא ביטוי לחיסול חשבונות בין מוקדי הכוח בתוך ירדן.[8] 

    

תגובות הגורמים המעורבים

א. תגובת העיתון והמועצה העליונה לתקשורת

העורך הראשי של "אל-הלאל",נאצר קמש תמה על המהומה שהתעוררה כתוצאה מפרסום המאמר ואמר כי "הנושא המדובר הוא סוגיה רעיונית ותרבותית... והוא כבר עלה בעבר." באתר של השבועון עצמו התפרסמה ידיעה תמציתית המדווחת על סגירת העיתון ועל פסיקת השופט.[9]

 

ראש המועצה העליונה לתקשורת, אבראהים עז אל-דין אמר כי המאמר שפרסם השבועון מהווה הפרה של קווי היסוד של האומה הזו ופוגע במאמצים שמשקיעה  המועצה בפעולתה נגד יישום סעיף 150 בחוק בעונשין.[10]

ב. גורמים איסלאמיסטים

"ועדת חכמי ההלכה האסלאמית" השייכת ל"מפלגת חזית הפעולה האסלאמית" גבשה פסק הלכה בעקבות פרסום המאמר ולפיו: "מי שפגע במעמדו של הנביא...או הטיל דופי באישיותו או בשליחותו [ייחשב] לכופר בדת האסלאם..." [11]  המאמר פגע בנביא באופן אישי ותיאר אותו באופן שאינו הולם את מעמדו המכובד ואת מעמדן של 'אמהות המאמינים' [נשות הנביא].. על כן, דרשה הועדה מבית הדין השרעי, להכריע [בסוגיית] הפשע המגונה הזה."[12]   

 

הדובר הרשמי של חזית הפעולה האסלאמית, שיח' ג'מיל אבו בכר דרש להעניש את העיתונאים במלוא חומרת הדין.[13] בנוסף, אמר אבו בכר ש"הסוגייה אינה קשורה בחופש העיתונות, אלא לפגיעה באסלאם ובהוצאת דיבה נגד הנביא ונשותיו... על כן, האחים המוסלמים ימשיכו לרדוף את העיתון בבתי המשפט אם התיק ייסגר וידרשו התנצלות."[14]  

 

מועצת הארגונים האסלאמיים פרסמה גילוי דעת אותו הפנתה למלך. בפתח גילוי הדעת סוקר הארגון את המאמר שהתפרסם ולאחר מכן כותב: "... זה חלק ממה שהופיע בעיתון 'אל-הלאל' אותו מוציא לאור אחמד סלאמה אשר המלך חסין בן טלאל, עליו השלום, הרעיף עליו שבחים. כך גמל אותו אדם לבית ההאשמי על ידי פגיעה באביהם הקדמון, אליו הם קושרים את ייחוסם ובאשתו..." בנוסף, כתב הארגון בגילוי הדעת כי "הוצאת הדיבה נגד הנביאים, השליחים ובני ביתם...אינה יכולה לבוא מטעם מי שיש בליבו [ולו] גרגר של  אמונה". לטענתם, "יש להעניש על הוצאת דיבה בהתאם לשריעה...ואם החוק ה[ירדני] אינו מאפשר [ענישה כזו] אזי סמכויותיו המנהליות של ראש הממשלה מתירות לו להעניש את מי שהעז [לצאת נגד] האישיות הנעלה ביותר שהופיעה עלי אדמות..."[15] 

 

האסלאמיסט הפלסטיני ובעל הטור ביומון הירדני, "אל-דסתור", יאסר אל-זעאתרה אשר שימש גם כעורך ירחון החמאס, "פלסטין אל-מסלמה, כתב: "...[אל-הלאל] נקט בצעד תמוה כאשר פרסם מאמר דל ואוילי עד מאוד...שם מחבר המאמר-אם הוא אמיתי- אינו מעיד על כך שהוא ירדני, אולם [עובדה זו] אינה פוטרת את העיתון ואת בעליו מאחריות לפרסום המאמר. מחבר המאמר מודה כי הוא הסתמך על 'המורשת המיתולוגית האסלאמית', כלומר, על אגדות. איננו מבינים כיצד ניתן לעשות שימוש בסוגיות דתיות ובתולדות חייו של הנביא ונשותיו מתוך אגדות או ספרים שאינם מהימנים.

 

הדת הזו [האסלאם] התאפיינה במסורות מדויקות שאין כדוגמתן בהיסטוריה. אלה אשר חפצים להשחית את פניו של האסלאם, [ואת פניהם] של נביאיו ו'אמהות המאמינים' [נשות הנביא] ובני לוויתו של הנביא פונים למסורות שמקורותיהן מפוקפקים כדי להגשים את מטרתם ולהסית. הספרים הקדומים מלאים במסורות לקויות מה שמאפשר לבעלי הכוונות הרעות ולחולי נפש לקרוא באופן נתעב [טקסטים] של דת מפוארת ושל תולדות החיים המפוארות ביותר בהיסטוריה, אפילו על פי עדותם של מי שאינם מוסלמים...

 

במערב, ישנם חוקים האוסרים על [פרסום]  דברי הבל נגד ישו; בשעה שחוקי העיתונות בעולם השלישי אוסרים על פרסום [של כל ידיעה] העשויה לפגוע בשליטים ובצבא, על אחת כמה וכמה שיש חשיבות  למניעת [פרסומים] שפוגעים בנביאים. מה שנכתב בשבועון [אל-הלאל] הוא בבחינת עבירה וראוי  שהעיתון יתנצל על כך משום ש[הדברים] פוגעים בכל מוסלמי במדינה הזו בפרט, ובעולם בכלל.

 

איננו נגד חופש הדעה והמחשבה, אולם אנחנו נגד פגיעה במה שקדוש לציבור המוסלמים, לא כל שכן, כאשר הפרסום אינו מכיל תוכן רעיוני או פוליטי מלבד ההנאה מהשחתת הדימויים החיוביים של התודעה הקולקטיבית...

 

זהו אחד מסוגי ספרות ה'פורנו' אותה היו מי שניסו להפיץ במצרים וב[מדינות] אחרות... אללה חסך זאת מאיתנו, בירדן עד שהופיע כותב המאמר. אנו מקווים כי יהיה זה ה[מאמר] האחרון בתחום הפעולה האוילי הזה"[16]

                       

ג. ארגוני זכויות אדם

 מנגד, יצאו מספר ארגונים הלוחמים למען חופש הביטוי נגד הצעדים שננקטו על ידי השלטונות הירדניים: ועדת החירויות הציבוריות באיגוד העיתונאים הירדני הדגישה כי היא אינה מתנגדת לאג'תהאד [הפעלת שיקול דעת בתחום הדתי] אולם, הוא צריך להיעשות מטעם מומחים בדבר. בנוסף, הועדה הצהירה כי היא מתנגדת למעצר של כל עיתונאי או סגירה של כל עיתון מבלי שתתפרסם  על כך החלטה [רשמית] של הממשלה. [17]  

 

הארגון הערבי להגנה על חופש הביטוי והעיתונות גינה בתוקף את החלטת התביעה הכללית. העומד בראש הארגון, הסורי, נזאר ניוף שעזב את דמשק לאחר ששוחרר מהכלא בלחץ נשיא צרפת דרש מהשלטונות לשנות את החלטתם: "ההאשמות של התביעה הצבאית הכללית בירדן כלפי שלושת העיתונאים מעוררות גיחוך. אם היינו בוחנים אותן לעומק היינו מגלים כי הן כוללות למעשה, יותר האשמות כלפי הנביא מחמד מאשר כלפי העיתונאים. זאת מפני שמה שפורסם.. לא היה אלא מסורות שהתייחסו לסוגיה המינית במסגרת קשרים זוגיים, מה שמתואר כסוגיה תרבותית וחינוכית ולא כסוגיה מסיתה... האשמות התביעה הכללית מוכיחות פעם נוספת שהנביא מחמד השתייך לעתיד [כבר] לפני חמש עשרה מאות בעוד שאלה שטוענים לאפוטרופסות על האסלאם... שייכים לעבר..."[18]

 

הארגון הבלתי ממשלתי הירדני, "המרכז להגנה על העיתונאים ועל חירויותיהם", קרא לבטל מיד את החלטתו של התובע הכללי. המרכז הדגיש כי "הוא רואה בצעד זה פגיעה בחופש הביטוי והתקשורת שאינה משרתת את הדמוקרטיזציה..." הוא תיאר את סגירת השבועון כ"תקדים מסוכן שאין להסכים לו משום שהוא מאיים על מוסדות התקשורת ואינו עולה בקנה אחד עם הקריאה לפתח את המגזר הזה ולהשקיע בו..." המרכז הביע את פליאתו מכך ש"מקצת הגופים המשתייכים לחברה האזרחית תמכו בהחלטת השופט הצבאי" והצביע על כך ש"עיתונים מכל העולם עושים טעויות מקצועיות, אולם דבר זה אינו [מהווה] תירוץ כדי להפליל את העיתונות ולהתאכזר אליה. השיפור באיכותה של העיתונות לא יתרחש אם אנשי התקשורת יושלכו לכלא ועיתוניהם יסגרו. [העיתונות תשופר] רק באמצעות הדרכה ממושכת ושימוש בעקרונות המוסריים של המקצוע. העיתונות החופשית והעצמאית היא הבסיס לחברה דמוקרטית והיא לא תתקיים ללא כיבוד חופש הביטוי ודעתו של האחר... הפגיעה באנשי התקשורת ובעיתונים אינה עולה בקנה אחד עם חזונו של המלך..."[19] 

       


[1]התביעה הצבאית דחתה פעמיים את בקשת איגוד העיתונאים לשחררם בערבות- אלקדס אל-ערבי (לונדון), 23.1.2003. 

[2]על פי המסורת המיוחסת לעמר בן אל-ח'טאב אללה שמר על גופה של עאישה  משום שהזבובים באים מסביבה מזוהמת.

[3]הכוונה היא לארבעת הח'ליפים שבאו לאחר הנביא מחמד: אבו בכר, עמר, עת'מאן ועלי. אל-הלאל (ירדן), 13.1.2003.

[5]צות אל-חק ואל-חריה (ישראל), 17.1.2003, נראה כי המלך הקים ועדה זו לאור מתחים פנימיים בממלכה ובראשם, האירועים במעאן והבחירות הקרבות לפרלמנט. עם זאת, אין להתעלם מכך שייתכן והמלך רצה ליצור אחדות פנימית מחשש להשפעה של אירועים חיצוניים כגון: המלחמה נגד עראק והאינתיפאדה  על יציבותה של הממלכה.

[6]צעד דומה ננקט על ידי המלך חוסיין לאחר מהומות הלחם בממלכה ב-1989 אז כוננה ועדה שכללה 60 חברים. הועדה גיבשה את ה"אמנה הלאומית" אשר החילה עקרונות מנחים לפעילות פוליטית והתחייבות לכיבוד שלטון החוק ולהגנה על זכויות אדם. מנגד לא היסס המלך חסין לעצור אנשי אופוזיציה. יש לציין, כי להחלטה הנוכחית של המלך עבדאללה השני קדמו צעדים נוספים כגון  משפטה של חברת הפרלמנט לשעבר, תוג'אן פיצל בגין מאמר שפרסמה באינטרנט ובו יצאה נגד ראש הממשלה. היא נשפטה ל-18 חודשי מאסר אך המלך חנן אותה.     

[7]זאת על פי תזכיר ששלח ליומון הלונדוני המוציא לאור של השבועון, אחמד סלאמה שנחשב למקורב לממשל. בסופו של דבר נשלח גם הוא למעצר, אך שוחרר בערבות בידי ראש איגוד העיתונאים, טארק אל-מומני. 

[8]אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 18.1.2003.

[10] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 20.1.2003.

[12]אל-חיאת (לונדון), 23.1.2003. יש לציין, כי  זו הפעם הראשונה בה האיסלמיסטים מכריזים על שלושה עיתונאים בבת אחת ככופרים באמצעות פתוא- אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 25.1.2003.

[14]אל-חיאת (לונדון), 18.1.2003.

[15]אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 20.1.2003

[16]אל-דסתור (ירדן), 18.1.2003.

[18]אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 20.1.2003, www.cdfj.org/new/sub11.asp?id=296

[19]אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 20.1.2003