כותבים ערבים בעקבות הפיגוע בברצלונה: נחוץ מאבק נחוש בטרור ובתרבות המעניקה לו הכשר
בתגובה לפיגוע הדריסה שביצעה בברצלונה ב-17.8 חולית דאעש שחבריה מוסלמים ממוצא מרוקאי, התפרסמו בעיתונות הערבית כמה מאמרים שקראו לעולם הערבי להציב את המאבק בתפיסה הקיצונית בראש מעייניו, לחדול מכל הצדקה של הפיגועים ולנקוט צעדים להפסקת החינוך לשנאה בחברות הערביות. ר'סאן שרבל, עורך היומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט, היוצא לאור בלונדון, טען במאמר חריף במיוחד כי הצגת הפיגועים כתגובה לעוול שגורם המערב למדינות ערב והאסלאם, היא אמתלה שנועדה להסתיר תשוקה להרג וכי העולם הערבי עודו דבק בעבר במקום בעתיד. שרבל קרא לבחון באופן רציונלי את הגורמים לתרבות שיוצרת שנאה כלפי העולם ומולידה רוצחים.
פהד אל-ח'יטאן, בעל טור בכיר ביומון הירדני אל-ר'ד, הזהיר כי פיגועי הטרור מלבים את השנאה במערב כלפי העולם הערבי והאסלאמי וקרא לעולם הערבי לצאת בתקיפות נגד הטרור ולהפסיק לייחס קדושה לפסקי הלכה באמצעותם מצדיקים הטרוריסטים את פעולותיהם.
להלן תרגום קטעים נבחרים ממאמריהם של ר'סאן שרבל ופהד אל-ח'יטאן:
עורך אל-שרק אל-אוסט: מדוע מפתה אותנו להתנגש בעולם במקום לחיות אתו ובו?
ר'סאן שרבל, עורך היומון אל-שרק אל-אוסט, כתב: "בכל פעם שנשמע פיצוץ בעיר כלשהי בעולם, חוזר אותו מחזה. אני יוצא לאולם העריכה [של העיתון] ורואה את המבטים ננעצים בידיעות הדחופות שרצות על המסכים ושומע את עמיתי ממלמלים: 'רק שהמבצע לא יהיה ערבי', 'רק שהמבצע לא יהיה מוסלמי', 'איננו זקוקים לעוד [מפגעים]'. אני שומע אותם ושותף לתחינותיהם. אבל חיש האמת טופחת על פנינו. אין זה סוד שהמתקפה על העולם הפכה להיות למומחיות איומה בלעדית שלנו.
אני יודע היטב שהאיש שדרס את התיירים במקום זה או אחר, אינו מייצג את ארץ מוצאו ולא את העדה שהוא משתייך אליה, שהוא לא קיבל אישור מהמוסדות לבצע את פשעו, שהוא היה מבוקש בארצו עוד טרם צורף לרשימות המבוקשים הבינלאומיות ושהוא מהווה איום על מקום הולדתו יותר מאשר על הזירה הרחוקה בה בוצע הפשע.
אני יודע שהקנאות אינה מונופול של בני אזור או עדה או מדינה מסוימים... אך עלינו להודות בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאנו שיאני התוקפנות נגד העולם ושאנו תפסנו מקום שלא ניתן לגבור עליו בספר השיאים של גינס....
מראה התיירים המדממים למוות בשל מעשה שביצע מישהו מעולמנו, מביך אותי מאוד. איני יודע מדוע אני חש חובה להתנצל בפני משפחה של אדם מסין, שבמקרה היה בברצלונה, או בפני יפני שחשב לנפוש בניס, או בפני גרמני שביקר בלוקסור.
זה מזעזע. מי נתן לנו את הזכות לפגוע במדינות ובערים? מי נתן לנו את הזכות לרצוח צעירים שחוגגים את החיים באיסטנבול? מי נתן לנו את הזכות לרצוח את השוהים במגדלי התאומים בניו יורק? השימוש בעושק שנעשה כלפינו במקום כזה או אחר כצידוק, הוא רק כיסוי שנועד להסתיר תאווה עמוקה להרוג את האחר השונה, ורצון עמוק למחוק את מי שמאפייניו או אמונותיו אינם עולים בקנה אחד עם אלו שלנו. גם אם נניח שנעשה לנו עוול, האם נטפל בו באמצעות גרימת עוול חמור יותר לחפים מפשע? הטענה שהעולם שונא אותנו איננה נכונה. לא ניתן להכחיש שלעיתים המערב ביצע מעשים רעים מסוימים בתגובה על מעשינו הרעים, אך לבטח זה לא מגיע לרמת מסיבות ההרג שאנו מארגנים במקומות שונים ורחוקים. מי שמכיר את המערב, יודע שהחוק שם הוא ריבון ובעדיפות עליונה ונהנים ממנו אפילו אלה המטיפים לשנאה. רבים יודעים שהקהילות הערביות והאסלאמיות באירופה נהנות מחופש שפעמים רבות אינן זוכות לו בארצות מוצאן.
מדוע אנו תוקפים את העולם? האם מאחר שהוא בחר להתקדם לעבר העתיד, בעוד אנו דבקים בעבר? האם מאחר שהוא המציא את המטוס בו אנו טסים ואת המכוניות בהן אנו נוהגים ואת התרופה לסרטן בה אנו משתמשים בבתי החולים שלנו? מה הסיבה לשנאה הזו כלפי המערב, שאנו משתוקקים לראות את ילדינו ונכדינו מסיימים את הלימודים באוניברסיטאות בו?
מדוע אנו תוקפים את העולם? האם מכיוון שנכשלנו בבניית מדינות מודרניות, בפיתוחן, ביצירת מקומות עבודה, באבטחת חירויות ובביסוס שלטון החוק? האם אנו רואים בהתקדמות האחר תבוסה שלנו ואיום על קיומנו? האם הפתרון הוא להתפוצץ בו [במערב], או לצאת מהמנהרות שהיינו מרוצים מהשהות הארוכה במחשכיהן? האם נכון הדבר שאנו חשים אימה נוכח מגוון הצבעים, ההזדמנויות והאפשרויות, ואנו חוששים ל[גורלו של] עולם חד גוני שאנו שוגים באשליה שהוא ערבות לקיומנו ולהמשך זהותנו הרחק מכל השפעה...? האם נכון שאנו נתקפים בעתה בכל פעם שאנו שומעים את פעמוני העידן [המודרני] מצלצלים? פעמוני העידן המדעי, הטכנולוגי, הרפואי, הרעיוני, התרבותי החינוכי והמוסיקלי.
מדוע אנו תוקפים את העולם? מאיפה הבאנו את המטען העצום הזה של שנאה? מדוע מפתה אותנו להתנגש בצורה מבעיתה בעולם במקום לחיות אתו ובו? מדוע אנו מעדיפים את הפיצוץ על פני הדיאלוג? את המוות על פני ההשפעה ההדדית והפשרה? את ההריסות על פני מגורים בבתים משותפים? את העפר על פני פלורליזם, ואת הפניית העורף על פני היד המושטת? ואת תואר הרוצח או ההרוג על פני דיאלוג והכרה הדדית עם האחר?
לא נוכל להמשיך לתקוף את העולם. מדיניות זו תביא להרס החברות שלנו לפני שתביא להרס בית קפה, מוזיאון או מגדל, בעולם של האחרים. הרוצחים שנודדים [בעולם] הורגים את ארצות מוצאם, כשהם משלים עצמם שהם הורגים את האחרים. מדינות אלו [במערב] שנראות שבירות, מסוגלות לחיות לצד הסכנה, מאחר שהן מדינות ומוסדות שעושים טעויות ומתקנים אותן, שבוחנים מחדש [את תפיסותיהם] ומספקים חלופות.
הגיע הזמן שהמלחמה על הקיצוניות תהיה בראש סדר העדיפויות שלנו. יש לסגור את מילון הקיצוניות בבית, בשכונה, בבית הספר ובתכניות הלימוד השונות. יש להפסיק את שידורי השנאה בערוצי הטלוויזיה וברשתות החברתיות. עלינו לשאול עצמנו מהי התרבות שיוצרת את הנטייה לתקוף את העולם. ללא התמודדות רציונלית אמיצה, אנו נטבע עוד ועוד ברפש ובדם ונוליד עוד ועוד רוצחים נודדים."[1]
כותב ירדני: עודנו מהססים לנדות את הטרור, יהיה עלינו להוכיח לעולם שאנו עושים זאת
פהד אל-ח'יטאן, כותב בכיר ביומון הירדני אל-ר'ד, כתב: "אלפי אנשים בכל רחבי העולם נפגעו מפשעיו [של דאעש], חלקם נהרגו או נפצעו, אחרים איבדו קרוב משפחה או חבר, וכמוהם מאות אלפי אנשים מקרב תושבי הערים [בעולם], שחוו את הניסיון המר וראו את עריהם פצועות ומדממות. האנשים הללו לעולם לא יסלחו ולא ימחלו [לדאעש על כך]. הם אלה שעתידים לגבש את תדמיתנו בעיני העולם. ייתכן שלא נחוש בנזק בטווח הקצר, אך בעתיד הקרוב נהיה עדים לתמורות בחשיבה של פלח רחב של דעת הקהל המערבי.
ניצני השנאה הופיעו בעוצמה ונגלו בדמות עליית הימין הקיצוני בכל בחירות באירופה, שנאת זרים ובפרט ערבים ומוסלמים ונידוי הפליטים. הליברלים ואנשי השמאל במערב נאבקים בתופעות הללו, אלא שעם כל פיגוע טרור נוסף דועך קולם ונגלים אצלם סימני ייאוש ותסכול.
הנרטיב של השיח הרווח שלנו לפיו [הטרוריסטים הם] מיעוט יוצא דופן שאינו מייצג אותנו, לא יחזיק מעמד זמן רב. יהיה עלינו להוכיח לעולם שרובנו אכן מנדים את הטרור. נכון לעכשיו, אנחנו עדיין מהססים. אחרי כל משפט של גינוי זהיר מצדנו בא 'אבל'. רבים בינינו עודם מחפשים תירוץ לרוצחים ולהצדקת פשעיהם. אנו עדיין מייחסים קדושה לפסקי הלכה שהטרוריסטים שואבים מהם [את ההכשר למעשיהם]. אין לנו עוד אפשרות לתמרן ולנהוג בתכסיסי התחמקות, עלינו לקבל החלטה נחרצת, שאם לא כן, לא יהיה זה הגיוני לשאול: מדוע שונאים אותנו? שכן מאגר השנאה שלנו מספיק כדי להפוך אותנו לאומה מנודה בכל העולם."[2]
