טרור באמריקה (7)

ד"ר מאמון פנדי: יש לגנות את הטרור בלי להוסיף "אבל" 

ד"ר מאמון פנדי, בעל טור ביומון הלונדוני, אל-שרק אל-אוסט[1], מתח ביקורת על אינטלקטואלים בעולם הערבי המגנים את הפיגועים בניו יורק אבל מוצאים להם נסיבות מקילות:

"מעשי הטרור שזעזעו את ניו יורק וושינגטון... יצרו דיכוטומיה בין העולם שלפני הפיצוצים לעולם שאחריו; דיכוטומיה בין כוחות ההרס והעושק בעולם לבין הקורבנות שמתו בשעה ששקדו על עמל יום, בהותירם מאחוריהם ילדים החולמים על עתידם ומשפחות הממתינות על שולחן ארוחת הערב; דיכוטומיה בין עולם הפשע לעולם ההקפדה [על החוק]; בין עולם המנסה לבנות לבין כוחות ההרס.

התחשק לאחדים, ובעיקר לאלו הטוענים כי הם יודעים את הסיבות [לפיגועים], להתייחס לטרגדיה במסגרת [הטענה] כי יש לה שורשים, שחלקם נובעים מן המדיניות האמריקאית. זהו סוג של חוסר בהירות, סוג של התחמקות. ביטויים כגון "אנו מגנים את הטרור, אבל" או "אנו מצטערים על מה שקרה, אבל" אינם מקובלים. או שאנו מגנים את הטרור בבהירות או שאיננו מגנים אותו; או שאנו מצטערים, או שאיננו מצטערים.

בטרגדיות אנושיות שכאלה, לא ניתן לאחוז במקל משני קצותיו. הגבול ברור בין כוחות ההומאניות לבין כוחות הטרור; בין האדם לבין הלא-אדם; בין הפושעים לבין המקפידים [על החוק]; בין אנשי ההרס לבין אנשי הבנייה. כל אחד מאתנו צריך לקבוע את עמדתו בברור ובלי כל "אבל".

מותם של אלפים ולכידתם תחת ההריסות הוא פשע שאין לו מחילה. מה שקרה בניו יורק יכול לקרות בקהיר, בעמאן, או בריאץ'. אין רחמים בליבותיהם של כוחות העושק וההרס; לבבות אלה אינם מכירים בקשרי דם או באחווה אנושית; אלו הם כוחות הפועלים אך ורק למען האינטרסים שלהם.

על פי כל הדיווחים, אל-סיד עטא ובן דודו, שניים מן הנאשמים בביצוע פעולות ההתאבדות, בילו את לילותיהם בפאבים של פלורידה! אינני יודע איזה פונדמנטליזם אסלאמי הוא זה, או לאיזה אסלאם משתייכים אלו?! ברור שמדובר בפושעים ולא במוסלמים. ככל שהם יעטפו את עצמם בגלימת האסלאם, האסלאם [האמיתי] ימשיך להיות חף מפשעם.

המבחן עכשיו ברור לכל: האם אתם משתייכים למי שרוצים שהאדם יחיה את חייו בביטחון ויעשה את עבודתו בכל מקום שהוא? או שאתם משתייכים לכוחות העושק, ההרס, והטרור? אין מקום לתשובה מן הסוג של "כן, אנו עמכם, אבל" או "אנו נגדכם, אבל".

הלבן נבדל מן השחור; בצד אחד נמצאים דרך הישר וכוחותיה ובצד השני העושק והשיגעון ותומכיהם. היכן אתם עומדים? באיזה צד של הגבול המפריד בין השניים אתם מצויים? ובלי אבל! ההרס הזה כבר איננו עניין אמריקאי. אדם הוא אדם, מבלי קשר לאזרחותו, מינו, גזעו, דתו, או שפתו. האין זה מה שהערבים תובעים מן העולם? האין זה מה שאנו תובעים מארה"ב, כאשר אנו מבקשים להגן על הערבים האמריקאים או המוסלמים האמריקאים? אנו תובעים תמיד צדק, האם איננו נדרשים לנהוג בצדק כלפי האחרים גם כן?... עלינו להיות צודקים כדי שכאשר נתבע צדק, מישהו יקשיב לנו.

יש עושק ויש עשוק; יש רוצח ויש נרצח; יש פשע ויש עונש; נכון, אלו הם מושגים של שחור ולבן, אבל במקרים מעין אלה אין צבע אחר. אין מקום ל"צדק, אבל". במקרה זה, עלינו לבחור האם אנו תומכים בעושק, מעודדים אותו להמשיך בעריצותו ומפקידים את גורלנו בידיו, או שאנו מכפיפים את החברות שלנו לכוחות הצדק ודרך הישר. זוהי הבחירה שלנו בפתחה של המאה החדשה.

יהיו ההסתייגויות של הערבים ממדיניותה של ארה"ב אשר יהיו, אין זה הזמן לבוא בטענות. לכל דבר יש זמן מתאים. אנא, דחו את ה"אבל" לזמן אחר. אנא, הצטרפו וכרתו ברית נגד כוחות העושק וההרס; אל תאפשרו ליוהרה להוביל אתכם להתכחש לאנושיות שלכם. אין משמעות הדבר שאני מכחיש את ההבדל הברור בין הטרור שמטרתו לזרוע הרס לשם הרס לבין זכויות העמים להתנגדות נגד הכובש בכל זמן ומקום.

למרות כל הצער וכל הכעס בחברה האמריקאית, נהגו הנשיא בוש, שר החוץ שלו, שר המשפטים, והסנטורים באופן מופתי, כאשר הגנו על הערבים האמריקאים ועל המוסלמים האמריקאים בשיאו של הלהט. גם התקשורת האמריקאית נשמרה שלא לעשות הכללות והיא ארחה בערוצי הטלוויזיה מוסלמים וערבים רבים כדי שיביעו את חששותיהם. כל זה מעיד על אנושיותה של החברה הזו, תהא הביקורת כלפיהם אשר תהא. בשיא הכעס והכאב, הצליחו האמריקאים, הן ההנהגה והן העם, להבחין בין הפושע לבין דתו ובינו לבין בני עמו. הדבר נזקף לזכותה של החברה הזו ולא נגדה. הלוואי וברגעי הכעס שלנו היינו מגיעים לדרגה כזו ולא היינו פוגעים באנשים בשל מעשיהם של אחרים... עמדתה של החברה האמריקאית כלפי המוסלמים והערבים שבתוכה היוותה התעלות של הרוח האנושית...

עלינו לדרוש התעלות שכזו גם מעצמנו... עלינו להתעמת עם הכוחות האלה בנחישות. לטרור ולאנשיו יש ערוץ טלוויזיה, המציג עצמו כערוץ היחיד [בעולם הערבי] המגן על חופש הביטוי; זהו הערוץ היחיד המעודד את מנהיגי הטרור להתראיין אצלו [הכוונה לערוץ "אל-ג'זירה" של קטר, שראיין את בן לאדן ומנהיגים פונדמנטליסטים רבים נוספים]... אנשי הטרור אינם בוחרים בערוץ מסוים, בשל העיניים היפות שלו, אלא משום שאנשי אותו ערוץ נשאו נשק באפגניסטן, וכיום הם יושבים בחליפות שלושה חלקים ומגישים תוכניות המקדמות את אותם הרעיונות. [הכוונה, כנראה, לאחמד מנצור, מצרי המגיש תוכנית אירוח ב"אל-ג'זירה", הידוע בקשריו עם גורמים פונדמנטליסטים]...

הרוב העצום של העמים הערביים הצטערו מאוד על הרג החפים מפשע בניו יורק, בוושינגטון, ובפנסילבניה. אלו הם הערבים; לעומת זאת, חבורת ה"אבל", הם אנשים המצטערים באופן מילולי, אבל בתוכי תוכם, הם מברכים על הטרור..."