המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
התגברות התבטאויות האנטי-אמריקאיות בעיתונות המצרית
8/9/2001

                           התגברות התבטאויות האנטי-אמריקאיות בעיתונות המצרית

 

בעקבות הוטו שהטילה ארה"ב בהצבעה במועצת הביטחון בנושא שיגור משקיפים לגדה המערבית ולרצועת עזה, גברו ההתבטאויות האנטי-אמריקאיות בעיתונות המצרית הממסדית. נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הוא המושא העיקרי להתקפות, גם  בשל קריאותיו החוזרות ונשנות לערפאת לשים קץ לאלימות.

 

התקפות אישיות נגד הנשיא בוש

כמה מבעלי הטורים תקפו באופן אישי את הנשיא האמריקאי. עורך אל-אח'באר, גלאל דוידאר, כתב תחת הכותרת "לא, יא מיסטר בוש" על הצהרותיו "הפרובוקטיביות" של הנשיא בוש שטען שוושינגטון אינה יכולה להתערב במזה"ת יותר משכבר התערבה. "בתגובה לשטות הזו, שאינה מתאימה כלל לנשיא המדינה הגדולה בעולם", כתב דוידאר, "אני אומר: לא, יא מיסטר בוש: אין זה נכון כלל שוושינגטון השקיעה את כל המאמצים כדי לדחוף את ישראל התוקפנית לדרך השלום... אני אומר לך, יא מיסטר בוש, שאתה לבדך אחראי לתדמית הרעועה הזו של ארה"ב, ששמה נקשר בחוסר אמינות וחוסר שקיפות, והפך לשם נרדף לעושק ולהתכחשות לצדק וללגיטימיות הבינלאומית. אין ספק שהמצב אליו הגיעה ארה"ב מצער. מדינה זו נוסדה לפני 250 שנה על [עקרונות] החירות , הצדק, והשוויון, והפכה כעת למי שתומכת בהרס העקרונות הללו."[1]

 

מאמר המערכת באל-אח'באר תקף במילים בוטות אף יותר את הנשיא האמריקאי: "...הנשיא, ג'ורג' בוש - שבארה"ב מתנהל ויכוח בנוגע לרמת האינטליגנציה שלו - הגיע למסקנה כי הדרך הטובה ביותר להשכנת שלום במזה"ת היא ששופך הדמים שרון יחתום על שלום עם הפלסטינים, לאחר רציחתם. כלומר, לכונן שלום של מתים!

 

ג'רג' בוש, שאינו משתעמם מלהופיע מעל מסכי הטלוויזיה ולהזיל דמעה על כל ישראלי שמוצא את מותו בפעולת מסירות נפש - שביסודו של דבר, היא פעולת התנגדות לגיטימית נגד הכובש הגוזל - אינו מפנה כל  ביקורת צינית לפעולות ההתנקשות, ההפצצות, או החדירה הישראלית [לשטחי A]...

 

בשעה שהפשעים של הנאצים החדשים בישראל מסלימים בתמיכתה הגלויה של וושינגטון, כבר לא ניתן לשתוק על הנטייה אמריקאית לטובת ממשלת הרוצחים ויונקי הדם בישראל... הערבים צריכים להסיר מעליהם את אבק חוסר המעש המשפיל ולקחת את העניינים לידיהם, כדי להתמודד עם מלחמת ההשמדה הציונית, במקום להמתין לשווא מול דלתות הבית הלבן."[2]

 

אחמד אל-גנדי, בעל טור באל-אח'באר, לגלג על הנשיא האמריקאי: "לו היה הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, מתעניין בסוגיית השלום באותה מידה בה הוא מתעניין בחיות המחמד של הבית הלבן, יתכן שהמצב באזור היה שונה...

 

סוכנויות הידיעות  מסרו לנו כי הנשיא בוש פתח את האתר החדש של הבית הלבן באינטרנט... שחלק ממנו יוחד, על פי הוראתו של הנשיא, לשני הכלבים ספוט וארני, לחתולה, אנדיה, ולפרה אופליה, שהוצגו כאישים מרכזיים בעלי מעמד מבחינת הנשיא ומשפחתו...

 

בכך יש להדגיש כמה עובדות: ראשית, הנשיא בוש רוצה להציג עצמו בפני העם האמריקאי וילדיו כבן אדם הומאני והתעניינותו בבעלי חיים מוכיחה זאת. שנית, אין הבדל, מבחינת הבית הלבן, בין בני אדם לבין כלבים, חתולים, ופרות. כולם שווים מבחינתו של הנשיא והם ראויים לכל הזכויות הנגזרות משהותם בבית הלבן... שלישית, הקשר של הנשיא לחיות הוא קשר הומאני ופוליטי. איש אינו יכול להאשימו בגזענות או באפליה בין אזרחים אמריקאים, אפילו אם המדובר בחיות. זהו שיא הצדק והדמוקרטיה האמריקאיים!! כפי שהוא מקפיד על זכויות האדם, כך הוא מקפיד על זכויות בעלי החיים...

 

אנו הערבים, גורמים עוול גדול לנשיא בוש בכך שאנו מאשימים אותו שהוא לא פועל כדי למנוע מישראל מלהמשיך בתוקפנותה נגד העם הפלסטיני או בכך שהוא נתן אור ירוק לפושע המלחמה שרון להמשיך במדיניות החיסולים... תחומי העניין של האיש [בוש] חשובים יותר ומעמיקים יותר. עיסוקו בנושא החיות הנשיאותיות אינו מאפשר לו לחשוב על מה שקורה מעבר לגבול... בנוסף, כיצד הוא יתמודד עם לובי החיות הציוני בוושינגטון אם הוא יזנח את בעלי החיים של הבית הלבן לטובת המזה"ת?

 

עלינו לנהוג בהגינות בנשיא האמריקאי... ולזקוף לזכותו את העובדה שהזנחת הטיפול האמריקאי בשלום נבעה מן הצורך לטפל בכלבים, חתולים, ופרות. הנשיא בוש, רחמנות על בעלי החיים, אבל רחמנות גם על השלום".[3]

 

האיש הטוב והאיש הרע בזירה הוושינגטונית

חלק מהתקפותיה של התקשורת המצרית הופנו, כפי שקורה לעתים קרובות, לעיתונאי האמריקאי תומס פרידמן. פרידמן הוא שנוא נפשה של התקשורת המצרית, מאז כתב לפני כמה חודשים מאמר שבו הטיל ספק בתועלת האסטרטגית שמפיקה ארה"ב מיחסיה עם מצרים. בנוסף, נתפס פרידמן בעיתונות המצרית כשופרו של הממשל האמריקאי - כל ממשל אמריקאי - וההבדלים בינו לבין ראשי הממשל עצמם, מטשטשים. כך למשל, פנתה בעלת הטור ביומון הממסדי, אל-אח'באר, נואל מצטפא, לנשיא ארה"ב: "שאללה יקלל אותך, יא בוש", ומיהרה להשלים את איחוליה: "שתלך לגיהינום יחד עם הרעיונות הגאוניים שלך, יא פרידמן".[4]

 

הסיבה המיידית למתקפת העיתונות המצרית נגד פרידמן, היא מאמר[5] בו העלה את הרעיון להקים מדינה פלסטינית בשליטת נאט"ו בגדה המערבית וברצועת עזה. למרות שבינאום התהליך המדיני הוא מטרתו המוצהרת של ערפאת, הנתמכת על ידי מצרים בכל הפורומים הבינלאומיים, נראה כי כוחות קרקע של נאט"ו בגדה המערבית, ובעיקר ברצועת עזה, אינם משרתים את האינטרס האסטרטגי המצרי. לפיכך, הרעיון - שהיה חשוד מיסודו בשל זהות הוגהו - נפסל על ידי העיתונות המצרית לאחר התלבטות בת יומיים.

 

"פעם נוספת" נכתב במאמר המערכת של אל-אהראם, "חושף העיתונאי האמריקאי, תומס פרידמן, את ציוניותו ואת נטייתו הגלויה לטובת ישראל, למרות שהוא טוען כי הוא ליברל ותומך בזכויות אדם...

 

הסתירה הזו בין הנטייה לטובת שלטונות הכיבוש הישראליים, מחד גיסא, והטענה כי הוא ליברל, מאידך גיסא, דוחפת את פרידמן להפוך את העובדות על פניהן ולזנוח את ההגיון...

ישראל איננה שונה מסרביה שהנהיגה טיהור אתני נגד המוסלמים בבוסניה ובקוסובו...; אדרבה, היא גרועה מסרביה, משום שישראל היא מדינת כיבוש, בעוד שלסרביה היו יחסים חוזיים עם בוסניה ועם קוסובו, במסגרת האיחוד היוגוסלבי.

 

שרון גם גרוע מן הדיקטטור לשעבר של סרביה, סלובודן מילושביץ... נאט"ו התערב בבוסניה ובקוסובו נגד סרביה ונגד מילושביץ, ולכן היה על פרידמן... להגיע למסקנה שנאט"ו חייבת לפתוח במתקפה נגד ישראל, כדי להכריח אותה לסגת מאדמות הגדה המערבית ורצועת עזה, אותן היא כובשת. כמו כן, היה עליו ללחוץ על המצפון המערבי כדי שישלים את משפטו של שרון כפושע מלחמה, כפי שנעשה עם מילושביץ... כאשר פרידמן סותר את עצמו, הוא מתכחש לליברליות ולהומאניות שלו, וחושף את ציוניותו ואת חורבנו כפובליציסט הטוען לניקיון כפיים!!" [6]


עורך אל-גמהוריה, סמיר רגב, הנחשב למקורבו של הנשיא מבארכ, כתב אף הוא על פרידמן ש"כמנהגו תמיד, זורע את זרעי האיבה והשנאה ומתעקש להבליט את תדמיתו השנואה על הערבים... "האח" פרידמן מציע שארה"ב וישראל יזמינו את נאט"ו לכבוש את הגדה ואת עזה ולהקים מדינה פלסטינית אותה ינהל נאט"ו, שיכול באמצעות כוחותיו הצבאיים להשתלט על האוכלוסייה [הפלסטינית]...

 

חי אללה, האין זה, על פי כל קנה מידה, קולו של הרוע; [האין אלו] דברי הבל, אנוכיות, וגזענות? זוהי קריאה למחות, במשיכת קולמוס, את רצונה של אומה שלמה, כאילו חלוקת העולם לאדונים ועבדים צריכה לשוב ולהשתלט על האנושות...?[7]

 

אם תומס פרידמן נתפש בעיתונות המצרית כהתגלמות הרוע, הרי ששגריר ארה"ב לשעבר במצרים ובישראל, אדוארד ווקר, נתפש כנקודת האור היחידה באפילה הוושינגטונית. הסיבה לכך היא שני מאמרים שפרסם ווקר, האחד בתגובה למאמרו של הסנטור מיץ' מק'קונל, שנקט ביקורת חריפה כלפי מצרים; ווקר קבע כי חשיבותה האסטרטגית של מצרים עבור ארה"ב רבה. במאמר נוסף, מתח ווקר ביקורת חריפה על מדיניות החיסולים של ממשלת ישראל. עורך רוז אל-יוסף, מחמד עבד אל-מנעם, מתאר את ווקר במונחים הרואים: "השגריר, אדוארדד ווקר ממשיך לצעוד על The Road Less Traveled, כותרת הספר הפופולרי ביותר והנמכר ביותר בארה"ב. ספר זה התפשט לעולם כולו וזכה להצלחה חסרת תקדים, רק משום שהוא משקף דרך חיים של סוג נדיר של בני אנוש, שאינם משקיטים את מצפונם בכך שהם מתנהגים כמו כבשים אנושיות, אלא עושים את הבחירות שלהם עצמם!

 

משום כך, אני רוצה שכולנו נשים לב כעת לקיומו של בכיר אמריקאי הניצב בודד בלב וושינגטון, באומץ נדיר וברמה גבוהה של מוסר וערכים, ומנהל יחד עמנו - הצד הערבי - את המערכה האכזרית נגד הלובי הישראלי ונגד הטענות הישראליות השקריות. הוא מתנגד למדיניות הסטנדרטים הכפולים ומזכיר לבני ארצו את הערכים המוסריים והפוליטיים עליהם הוקמה מדינתם...

 

מאמרו של ווקר [בנושא מדיניות החיסולים של ממשלת ישראל] מצא את דרכו ל'וושינגטון פוסט'. ואולם, אותו עיתון סרב לפרסם את מאמרו הקודם, שבו קבע כי הסיוע המצרי לוושינגטון גדול מן הסיוע האמריקאי למצרים. הלוחם הדיפלומטי הזה פנה להדפסת מאמרו והפצתו [באופן אישי] לכל חוגי קבלת ההחלטות בבירה האמריקאית. השפעתו של המאמר היתה אדירה...

 

אלו הם הקווים הכללים של המדיניות האישית שמוביל דיפלומט אמיץ המקפיד על הערכים האנושיים הנעלים. רציתי רק שנשים לב אליו ונחלוק לו את השבחים להם הוא ראוי מצד כולנו. לאחר מכן, עלינו לפעול כדי לזכות בתמיכת הפלג אליו משתייך אותו אדם, "הנמנע מללכת בדרכו של עדר הכבשים הפוליטיות בוושינגטון ובוחר דרך משל עצמו ולעצמו", בתנאי שדרך זו תהיה מרוצפת בצדק, בעקרונות, ובערכים. אלו הם מושגים שכמעט ונכחדו מן העולם בו אנו חיים."[8]

 

ארה"ב אויבת הערבים

ביומון הממסדי, אל-אח'באר, מוביל את המתקפה בעל הטור, מחמוד עבד אל-מנעם מראד. מראד, שבעברו היה חבר תנועת השלום המצרית, כבר התעמת עם התקשורת והממשל האמריקאים לפני כחצי שנה. ערב ביקורו השנתי של מבארכ בוושינגטון, טען מראד כי למזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאול, "יש מוח של ציפור"[9] ואף כינה אותו "טיפש" ו"שקרן". דבריו אלו, ומאמרים גזעניים באל-אח'בארנגד פאול, עוררו סערה בתקשורת האמריקאית והנשיא מבארכ נאלץ להנצל בפני פאול. מראד הנזוף, כתב מאמר בדבר חשיבותם האסטרטגית של יחסים ארה"ב-מצרים, ומאז התנזר מעיסוק בנושא. ואולם, נראה כי בעקבות האירועים האחרונים, החליט מראד, כי הגיעה העת לחדש את התקפותיו על הממשל האמריקאי.

 

"הסכסוך שאנו מכנים אותו הסכסוך הערבי-ישראלי הוא, לאמיתו של דבר, סכסוך ערבי נגד הקולוניאליזם המערבי, והאמריקאי בפרט", הוא כתב, "ארה"ב מתייחסת אל [הערבים] כפי שהתייחסה לעבדים בתוך היבשת האמריקאית. לשם כך, היא מסתייעת באויב הקטן יותר, וכוונתי לישראל".[10] "הסוגיה כבר איננה נוגעת לסכסוך הישראלי-ערבי. הסוגיה האמיתית היא הסכסוך הערבי-אמריקאי... על הערבים להבין כי ארה"ב איננה 'הידיד האמריקאי'... ותפקידה, בעבר, בהווה ובעתיד, הוא [להטיל] הגמוניה על העולם ובעיקר על המזה"ת ועל העולם הערבי..."[11]

 

האינטרסים האמריקאים במזה"ת

במאמר נוסף, קבע מראד כי "פסל החירות המוצב בנמל ניו יורק חייב להיהרס עקב המדיניות האמריקאית המטופשת ההולכת מדחי אל דחי בביצת הנטיה והקנאות העיוורת". הוא בישר כי "עידן ההתמוטטות האמריקאית החל". הוא התייחס לנקודה שעברה כחוט השני במרבית המאמרים שעסקו בעמדה האמריקאית: האינטרסים האמריקאים במזה"ת. "הגיע העת שבאופן רשמי ועממי, ננקוט בעמדה גלויה כלפי הצד האמריקאי", הוא הסביר, "בוש הבן יבין כי הוא מבזבז אינטרסים אמריקאים רבים בנטייה הגלויה שלו לצידה של התוקפנות הישראלית... אם ארה"ב חושבת שבמדיניותה היא מממשת אינטרסים אמריקאים בתוך ארה"ב ומחוץ לה, היא תגלה מהר מאוד שהמחיר של הנטייה הזו יקר ביותר. אדם אחראי אינו מקריב את האינטרסים של ארצו, את ידידותם של מיליוני ערבים ומוסלמים, ואת שמה הטוב של ארצו ברחבי העולם כולו, רק כדי לרצות כמה יהודים העובדים בתחומי הכספים והתקשורת בחברה האמריקאית... ארה"ב הפכה, ובצדק, לאויבת מספר אחת של העמים ובכללם, העם האמריקאי והעם הישראלי...."[12]

 

"שרי החוץ הערביים", כתב מראד במאמר נוסף, "קבעו שמה שקורה באדמות כבושות וההפרות של ישראל אינם מאיימים רק על האזור, אלא מהווים גם איום ישיר על האינטרסים האמריקאים באזור. באופן טבעי וממניעים דיפלומטיים מובנים, שרי החוץ הנכבדים נמנעו מלהסביר לנו כיצד ההפרות והפשעים של ישראל נגד הפלסטינים מאיימים... על האינטרסים האמריקאים באזורנו.

 

אין ספק שכולנו מאמינים שאילו האינטרסים האמריקאים באזורנו היו נתונים לאיום ולנזק אמיתיים, ארה"ב לא היתה מהססת לנקוט בעמדה מתאימה כדי להסיר את הסכנה מעל האינטרסים שלה... הלוואי ונוכל לשכנע את ארה"ב כי הנטייה שלה לטובת ישראל תגרום לה נזקים אמיתיים..."[13]

 

בניגוד לשרי החוץ הערביים, התנדב עורך אל-אהראם, אבראהים נאפע, לערוך רשימה מפורטת של אותם אינטרסים אמריקאיים מאוימים: "...המדיניות האמריקאית יוצרת איום אלים על האינטרסים האמריקאים. מדיניות זו גרמה לרמה חסרת תקדים של עוינות וזעם בקרב מגזרים רחבים בדעת הקהל הערבית. ספקות רבים התעוררו בנוגע לתפקיד האמריקאי ולגבי מידת יכולתה של ארה"ב למלא תפקיד של מתווך ניטראלי ונקי כפיים בין הערבים לישראלים... הקריאות להחרים סחורות אמריקאיות ברבות ממדינות ערב גברו, כמו גם האיומים הביטחוניים נגד הנוכחות האמריקאית באזור; איומים אלה קשורים קשר ישיר לנטייה האמריקאית לטובת ישראל. כמו כן, יכולים להיפגע באופן חמור הקשרים האמריקאים עם מדינות האזור, במידה והממשלה הישראלית תנקוט בצעדים אלימים כלשהם נגד הפלסטינים..."

 

בהמשך, התריע נאפע כי ארה"ב עלולה למצוא את עצמה בבידוד בינלאומי, אם תמשיך לתמוך בישראל: "הימנעותו של הממשל האמריקאי מלהתערב באופן יעיל במזה"ת מציבה ספקות בנוגע לשאלה עד כמה ראויה ארה"ב לתואר המעצמה היחידה בעולם לאחר המלחמה הקרה... את ההשפעה רוכשים באמצעות תפקיד פעיל וקונסטרוקטיבי, בעוד שהימנעות ממילוי תפקיד שכזה, תוביל את ארה"ב לבידוד בינלאומי...

 

הדרך היחידה, לדעתי, להתמודד עם העמדה הזו היא להדק את התיאום והסולידאריות הערביים ולקבץ את האמצעים הערביים לשרות העמדה הפלסטינית. לערבים נותרו גורמי כוח ואמצעי לחץ רבים לא רק על ישראל, אלא גם על ארה"ב..."[14]

 

גם בעל הטור, גלאל עארף, הצטרף וקבע כי "...ארה"ב - בטיפשותה כי רבה - מטילה את יהבה על כך שהאינטרסים האמריקאים באזור ימשיכו לשכון לבטח... אך היא מתעלמת מצו ההיסטוריה, לפיו האכזריות חוזרת תמיד לבעליה ומכך שלחוסר המעש [הערבי], ככל שיתארך, יש גבול."[15]

 

בסיוני אל-חילואני, בעל טור ביומון הממסדי, עקידתי, קרא לערבים לפתח יכולת הרתעה כלפי ישראל ארה"ב: "מדי יום חושף ג'ורג' בוש את השנאה שהוא ירש מאביו כלפי כל הערבים והמוסלמים... ג'ורג' דבליו בוש משתווה בשנאתו לערבים ולמוסלמים לשרון... האם יבינו הערבים והמוסלמים את העובדה הזו ויתייחסו לאמריקאים באופן בו יש להתייחס אליהם, או שהם ימשיכו ליהנות מחיי ההשפלה והחולשה שהביאו על עצמם, כאשר העבירו את הטיפול בענייניהם לידי האמריקאים...? הערבים לבדם, אם הם ינקטו בעמדה מאוחדת, מסוגלים להרתיע את ישראל ואת כל מי שתומך בתוקפנותה וביהירותה. האם הערבים והמוסלמים ינסו זאת, ולו פעם אחת? אני מקווה שכן."[16]

 

ואולם, לא כל כותבי המאמרים בעיתונות הממסדית המצרית היו תמימי דעים כי איומים על "האינטרסים האמריקאים" יועילו. ד"ר מחמד אסמאעיל עלי, למשל, כתב באל-אהראם, כי "אין כל טעם באיומים על האינטרסים האמריקאים ובהפעלת לחץ על ארה"ב". כדי להסביר את עמדתו, הציג ד"ר עלי סקירה "היסטורית" של הזהות האידיאולוגית בין ארה"ב הפרוטסטנטית לישראל היהודית:

 

"...בשנת 37 לספירה, הצליחו היהודים לארגן את רציחתו של השליח, יוחנן המטביל, לאחר שעוד לפני כן, רקמו מזימה  וארגנו את רציחתו של ישו המשיח. מעשה זה, הצית את אש האיבה בין הנוצרים ליהודים והכנסייה הקתולית הניפה את נס רדיפת היהודים בתור רוצחיו של ישו... באותה תקופה, היתה קבוצה של נוצרים שיצאו נגד התנהגותה של הכנסייה הקתולית וסברו כי היא חרגה מהוראות הדת הנכונות. כתוצאה מ"פילוג" זה, נוצרה תנועת "האופוזיציונרים" או "הפרוטסטנטים"... בנקודה זו, קמו שני אויבים לכנסיה [הקתולית], והיא רדפה אותם בכל מקום: היהודים הרוצחים והפרוטסטנטים הפורשים...

 

חמישה וחצי מליון יהודים ועמם הפרוטסטנטים, היו בראש ההרפתקנים שנמלטו מאירופה בחיפוש אחר שלום ועושר. האמריקאים החדשים ביצעו את המעשים הנוראיים ביותר של הפרת זכויות אדם, באמצעות אוניותיהם, ששייטו לאורך החוף המערבי של אפריקה כדי לצוד את האדם האפריקאי, כפי שצדים חיות, ולהעבירו בכלובי ברזל כדי שיעבוד באדמותיהם של האדונים החדשים: יהודי אירופה, הפרוטסטנטים, ויתר המהגרים לעולם החדש!! אמריקה החדשה, אם כן, החלה את חייה על גופותיהם של האינדיאנים, תושבי היבשת החדשה ועל גופותיהם של "העבדים בכלובים" שהובאו מיערות אפריקה!!...

 

ארה"ב מביטה במראה ורואה את ישראל. ישראל היא נעוריה של ארה"ב. כל ניסיון להפריד בין הנעורים לתקופת הבגרות נידון לכישלון. הריגתה של ישראל היא הריגת ארה"ב. כדור רובה המכוון בפלסטין לחזה של ישראלי, ננעץ בחזהו של אמריקאי. כמו כן, כדור רובה הננעץ בחזהו של פלסטיני, נורה מוושינגטון!!

 

הפניה לארה"ב כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית-ישראלית היא קשקוש מקושקש... איש אינו מסוגל לחסל את האהבה הישראלית-אמריקאית. בעיני האמריקאים כל מה שיש בפלסטין זה אינדיאנים בעלי אזרחות ערבית!!... השניים [ארה"ב וישראל] הם אדם אחד, בעל היסטוריה עשירה בתחום ההתנחלות. ארה"ב היא ישראל, משום שישראל כיום, היא ארה"ב של העבר..."[17]

 



[1] אל-אח'באר (מצרים), 23.8.2001

[2] אל-אח'באר (מצרים), 28.8.2001

[3] אל-אח'באר (מצרים), 3.9.2001.

[4] אל-אח'באר (מצרים), 29.8.2001

[5] ניו יורק טימס, 24.8.2001

[6] אל-אהראם (מצרים), 26.8.2001

[7] אל-גמהוריה (מצרים), 26.8.2001

[8] רוז אל-יוסף (מצרים), 25.8.2001.

[9] אל-אח'באר (מצרים), 2.2.2001.

[10] אל-אח'באר (מצרים), 29.8.2001

[11] אל-אח'באר (מצרים), 26.8.2001

[12] אל-אח'באר (מצרים), 28.8.2001

[13] אל-אח'באר (מצרים), 24.8.2001

[14] אל-אהראם (מצרים), 31.8.2001

[15] אח'באר אל-יום (מצרים), 25.8.2001

[16] עקידתי (מצרים), 29.8.2001

[17] אל-אהראם (מצרים), 25.8.2001