המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונאי מצרי שמח על פיגוע ההתאבדות בירושלים
19/8/2001


עיתונאי מצרי: הפיגוע בירושלים - "האור היחיד בשמי האומה"

 

במאמר שהתפרסם ביומון המצרי הממסדי אל-אהראם[1], תוקף העיתונאי המצרי האסלאמי, פהמי הוידי, את אוזלת היד של האומה הערבית נוכח המתרחש בשטחים ומספר על הרגשת השמחה העזה שפקדה אותו בעקבות הפיגוע בירושלים:

 

"אינני מסוגל להסתיר את השמחה על פעולת מסירות הנפש שארעה בירושלים ביום חמישי [במסעדת סבארו] שעבר ואינני מכחיש שהיא חילצה אותי מהצער והיגון שעטו אותי בשבועיים האחרונים, בשעה שבעולם הערבי שררו שקט ואדישות, בעוד ישראל משתוללת באדמה הכבושה, מתעללת בעמה [הפלסטיני] יום וליל ובעוד מדעות הלוויה בערי הגדה מהוות את הנוכחות היחידה של ההמונים ברחוב הערבי. באווירת נכאים זו, התרחשה הפעולה בירושלים והיוותה, עבורי, ניצוץ של תקווה וגלגל הצלה.

 

בתחילה, חשבתי שזוהי הרגשה פרטית שלי, אך זמן קצר לאחר שידור הידיעה גיליתי כי רבים שותפים להרגשתי. צלצול הטלפון בביתי לא פסק עד לאחר חצות. רוב האנשים ששוחחתי עמם רצו להיות בטוחים כי הבשורה הגיעה לאוזני. ביום השני נודע לי כי ההמונים בלבנון, בירדן ובעזה, יצאו לרחובות כשהם מריעים ומביעים את שמחתם בקריאות [שמחה] ובירי באוויר וכי יש שיצאו לחלק ממתקים לעוברים ושבים ברחוב בליווי יללות שמחת הנשים שהדן נותר בשמיים כל הלילה.

 

אני יודע כי יש מי שיעוות את שפתיו בסלידה וגינוי ויאמר שהשמחה היא בבחינת רגשנות דמגוגית וסוג של רגש בלתי בריא מתורבתת, שכן הפעולה גבתה קורבנות בקרב אזרחים חפים מפשע - דבר המחייב הבעת צער ולא שמחה. קראתי את דבריו של אחד מאותם האנשים שרצו לקחת את השמחה מעינינו, בטענה שהפעולה בירושלים שימחה את הממשלה הישראלית... משום שנקרתה בפניה הזדמנות לזכות בתמיכת ממשלות המערב, ובעיקר וושינגטון...

 

אינני יודע אם הדים אלו ראויים לתגובה או לא. אך אני יודע בודאות כי ישנה מלחמה המוכרזת על הפלסטינים, ומופנית כנגד העם כולו ושאת המלחמה הזו התחילה ישראל המשתמשת בכל האמצעים... מאחר שלכל מלחמה יש מחיר, אין זה מובן מאליו שהפלסטינים צריכים לשלם לבדם את מלוא המחיר, בעוד שהישראלים ילחמו בחינם.

 

כמו כן, אני יודע שישראל לא ריחמה על אף פלסטיני ולא הבחינה בין לוחם לבין אישה, זקן או ילד. הילד מחמד אל-דרה לא נודע כמי שהשתייך ל'ג'יהאד האסלאמי' או ל'גדודי אל-קסאם'; הוא נהרג רק משום שהיה פלסטיני. מדוע כך הדבר? מדוע איננו מצטערים על הדם הפלסטיני בעוד אנו מדברים על תרבות, נבהלים מהדם כאשר הוא [דם] ישראלי? מדוע אנו  מזילים דמעה על הקורבנות החפים מפשע שישבו במסעדת הפיצה ביום חמישי? וזאת יש לדעת, שהאזרחים האלו, כמו כל ישראלי או ישראלית, שותפים לפשע של גזל פלסטין (האם שכחנו?), שלא לדבר על כך שהם חיילים במילואים שהופכים ללוחמים ורוצחים בשעת הצורך...

 

לשמחתי מספר סיבות. ה[סיבה] הראשונה היא שהפיגוע בירושלים היה בגדר מכה כואבת לאויב הישראלי. וסיבה זו בלבד מספיקה לתחושת השמחה של אחד כמוני, מאחר וכל מכה כואבת לישראל, מהיכן שתבוא, ממלאת אותי – ו[ממלאת] כל אזרח ערבי שלא איבד את זכרונו, תודעתו או מצפונו- מתוך רצון לנקום ולחסל את החשבון המצטבר, מרגע הגזל שארע לפני חצי מאה. כאשר אני רואה על גבי מסך הטלביזיה את הבהלה ואת שרידי הגופות, עולה במוחי רק דבר אחד והוא סדרת מעשי הטבח הישראלים החל מדיר יאסין, כפר קאסם וקביה ועד לתמונות מותו של מחמד אל-דרה בחיק אביו.

 

הסיבה השניה היא שתזמון הפעולה היה חשוב ביותר מאחר והיא ארעה באחד מרגעי ההשפלה והקלון של עולם הערבי, דבר אשר דחף רבים למבואות הייאוש והתסכול. שכן, היהירות הישראלית הגיעה לשיאה כשישראל התירה את דמו של כל [אדם] בפלסטין. היא לא הסתפקה רק בהפצצות, בהרס ובשילוח הרסן של המתנחלים, אלא הודיעה כי היא תמשיך לחטוף ולהרוג את כל פעילי המאבק בכיבוש. בעוד דברים אלו מתרחשים בפלסטין באופן יומיומי, דבר לא זז בעולם הערבי ואלו אשר הרימו את קולם ודיברו - או שביקשו עזרה מהאמריקאים או שלא דרשו יותר מהחזרה לשולחן הדיונים. באווירת ההשפלה הזו, ארעה הפעולה ואז כולם שמו לב כי ישנה תגובה אחרת שעודנה אפשרית, המדברת אל הישראלים בשפה שהם מבינים.

 

הסיבה השלישית היא שהמכות שהנחית שרון על [תנועת] המאבק, העלתה את קרנו בדעת הקהל הישראלית, עד כדי כך ששיעור התומכים במדיניות חיסול הפעילים הפלסטינים הגיע ל- 70% על פי סקר דעת הקהל האחרון, ושהעיתונים דיווחו בגאווה גדולה על ניצחון ... באווירה זו ארעה הפעולה בירושלים ונשאה מסר חזק לאלו הנשלטים על ידי הגאווה והוא שהניצחון הישראלי אינו מוחלט וכי מערכות המאבק עדיין פתוחות ומתמשכות וכי 'הייאוש הפלסטיני' הוא לא יותר מאשר שמועה המופצת על ידי הישראלים.

 

לא אגזים אם אומר שהלוחמים הפידאים הגיבורים הם האור היחיד בשמים האפלים, הם ההוכחה היחידה לכך שבאומה הערבית נותרו שרידי חיים, ושהיא עדיין לא מתה. אם אנו יכולים להרים את ראשינו ולהרגיש מעט גאווה, הרי זה משום שעוד יש בינינו דוגמת אותם בחורים אשר בחרו למות כדי שלחיינו יהיו תקווה ומשמעות וכדי שללילה הארוך שלנו יהיה שחר שממנו מפציעה הבשורה.

 

לכן, אני סבור שהפעולה בירושלים לא הופנתה רק כלפי הכיבוש הישראלי, אלא גם כלפי חוסר המעש הערבי. מאחר וחוסר המעש הוא בסדר גודל כזה, דבר לא יזעזע אותו, למעט פעולת מסירת הנפש מהסוג שארע.

 

ברגע זה אני נזכר בפולמוס המטופש שאחדים עוררו לפני זמן מה בשאלה כיצד יש להתייחס לפעולות פדאיות אלה, והאם הן נחשבות למסירת נפש או להתאבדות [הכוונה לויכוח בו החל המופתי של סעודיה שערער על הלגיטימיות ההלכתית של פעולות ההתאבדות]. הייתי רוצה לראות ברגע זה את סומק הבושה בפניהם של אלו שהטילו ספק בהיותה [פעולה של] מסירות נפש בעלת מעמד לגיטימי ונעלה אצל אללה...

 

עתה נחשף לגמרי המעטה של משחק השלום ואופציות שבפני הפלסטינים ברורות: כיבוש או מוות... וכדי שאף אחד לא יטען שהסכם אוסלו היה פתרון אפשרי אומר כי הסכם אוסלו היה תחילתה של הפרק הנוכחי של הטרגדיה, מאחר והוא יצר מצב בלתי אפשרי ולא היה מנוס מכך שיסתיים בפיצוץ מסוג זה...

 

השנים שבזבזנו בפטפוטים על השלום אותם ניצלה ישראל לביסוס הכיבוש, הרחבת ההתנחלויות והפקעת אדמות פלסטיניות רבות, הוכיחו כי המאבק הוא האופציה היחידה שנותרה וקו ההגנה הפלסטיני האחרון. אין שום טעם בכך שנחזור להצביע על כך שהעם הפלסטיני מילא את כל חובתו וכי אף אחד אינו יכול לדרוש ממנו לעשות יותר משעשה, בשעה שהרשות הפלסטינית טרם הכריעה בעניין האופציה שלה ועדיין מדברת על אוסלו ועל החזרה למו"מ. הדריכה במקום הזו היא נקודת התורפה היחידה בעמדה הפלסטינית.

 

חולשה זו תקפה גם לגבי העמדה הערבית אשר זקוקה לעיון מחודש ולהכרעה שיוציאו את האומה [הערבית] מן השתיקה והתסכול שהשתלטו עליה. העיון מחדש המינימלי יתגלם בהפסקת כל צורות היחסים [עם ישראל], בחזרה לנשק החרם ובהפניית מסר ברור לארה"ב שישקף את הרגשות האמיתיים ברחוב הערבי הזועם. סביר להניח, כי העם האמריקאי אינו מודע למידת הזעם הזו ולהשלכותיה. איננו יכולים לדרוש מהעם הפלסטיני לשלם לבדו את מס הדם פעמיים, פעם אחת כדי להגן על חלומו ופעם נוספת כדי להגן על כבוד האומה הערבית."



[1] אל-אהראם (מצרים) 14.8.2001.