המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
חה"כ בשארה מול הנאבקים לדמוקרטיזציה בסוריה
7/8/2001


חה"כ בשארה מול ראשי המאבק למען הדמוקרטיזציה בסוריה

 

בעקבות הסערה שהתחוללה בישראל על רקע התבטאויותיו של חה"כ עזמי בשארה, בכנס שהתקיים לזכרו של נשיא סוריה לשעבר, חאפט' אל-אסד, בכפר הולדתו וקבורתו, קרדאחה בהשתתפות מזכ"ל חזבאללה, הוזמן בשארה לראיון מקיף בערוץ הטלוויזיה הלבנונית, LBC. בראיון, נשאל בשארה, בין היתר, מה יחסו לגילויי הדעת המתפרסמים בסוריה מצד אינטלקטואלים התובעים רפורמה דמוקרטית במדינה. בשארה, שטיפח קשרים עם משטרו של נשיא סוריה, בשאר אסד, ועם אביו, לפניו, בחר ללגלג על מאבקם של תובעי הדמוקרטיה בסוריה.

 

התהגותו של בשארה עוררה את זעמם של כמה אינטלקטואלים ערביים. בעל הטור הסורי, צבחי חדידי, החי בפאריס, תקף את בשארה, בעקבות הראיון ב-LBC: "פרט לקולות בודדים של אנשים אמיצים בעלי כבוד, לא זכתה תנועת האינטלקטואלים הסורים התובעים שינוי דמוקרטי ואת החייאת החברה האזרחית לאהדה ממשית...

 

ואולם, נמצא מי ששבר את השתיקה... והחל לקלל את האינטלקטואלים הסורים, ולהמטיר עליהם שפע של האשמות על כך שהם אוטופיסטים, רומנטיקנים, נעדרי תחושת אחריות, בעלי מודעות לקויה, ילדותיים שמאלנים, ילדותיים ליברליים, או בקיצור - ילדותיים. כיצד יתכן שהאחראי להאשמות האלה, או למרביתן, הוא אינטלקטואל השקוע עד אוזניו בענייני החברה האזרחית, מנהיג של "ברית לאומית דמוקרטית" הטוען שהוא נאבק בממסד הציוני, וחבר בכנסת הישראלית? כיצד יתכן שהמאשים הוא הדוקטור, עזמי בשארה?

 

האינטלקטואלים הסורים האלה בלעו [את הצפרדע]... של סיפור ההתאהבות המהירה שקרבה את עזמי בשארה למשטר הסורי, והרחיקה אותו מן הכוחות החיים של החברה הסורית. הם גם בלעו את ההגנה החמה והאמוציונלית שהוא סיפק למשטר הסורי בכל דבר קטן כגדול - החל בתהליך השלום וכלה בתכנון הכלכלי - בתמורה לשתיקתו לגבי עשרות תופעות במשטר שבמהותו הוא עודנו טוטליטרי ודיקטטורי. האיש שהדמוקרטיה הישראלית - על אף כל ההסתייגויות שיש גם לו וגם לי לגביה - אפשרה לו להגיע לכנסת, להציג את דעותיו בנצרת, כפי שהוא עושה בעמאן, בביירות, ובקרדאחה, ולקרוא תיגר על הגזענות הציונות במסגרת החוקים שלה  - מדוע מגיע לו ללעוג לאחיו האינטלקטואלים הסורים, משום שהם תובעים עשירית מן הזכויות הכלליות ההופכות את עזמי בשארה ל... עזמי בשארה?

 

מי שהיתה לו את ההזדמנות לחזות בדוקטור עזמי בשארה בתוכנית ב-LBC ולהאזין לו בשעה שהוא מלגלג על האינטלקטואלים הסורים, לועג לגילויי הדעת שלהם, מטיל ספק בדמוקרטיות שלהם, וקובע כי הם בורים בכל הנוגע למשמעות הדמוקרטיה - אין כל תימה שהוא משפשף את עיניו ושואל: האם היה זה שר ההסברה הסורי או עזמי בשארה? האם זהו דובר מפלגת הבעת' השלטת בסוריה, או שזהו מנהיג הברית הלאומית הדמוקרטית הנאבקת בפלסטין? האם זהו דובר האוטוקרטיה והדיכוי, או שזהו מטיף לדמוקרטיה ולזכויות אדם?

 

כמובן, אין זה צודק למנוע מהדוקטור את מידת הסובלנות המוענקת בדרך כלל לאינטלקטואל בשעה שהוא עוסק בנרקיסיזם, בעיקר כאשר הנרקיסיזם הזה מוגזם ועולה על גדותיו. זכותו של הדוקטור לראות בהגנתו על משטרו של בשאר אל-אסד משום נאמנות לאדם "שיש לי עמו קשרי ידידות חזקים ואני מכיר אותו היטב עוד מלפני שהפך לנשיא הרפובליקה", כפי שאמר בשארה בנאום נלהב בנצרת לאחר שובו. זכותו להאשים את הישראלים בניסיון לשתות את דמו, "משום שיש להם תסביך עזמי בשארה, בשל היותו אינטלקטואל ברמה העולה [על זו] שלהם", כפי שאמר באותו כינוס תומכים.

 

ואולם, האם יש לו זכות להאשים את הישראלים שהם תלמידים קטנים בנושא הדמוקרטיה וזכויות האדם, הוא שמתנשא על האינטלקטואלים הסורים משום שהם נושאים עיניהם לדמוקרטיה ולזכויות אדם? בשארה, שהוא בן ברית של הדמוקרטיה פה, ובן ברית של האוטוקרטיה שם? האם לא תקף לגביו המשל על מי שמשליך אבנים בעוד ביתו עשוי מזכוכית? או שמא הנגב, המשולש, והגליל ראויים לדמוקרטיה, ואילו דמשק, חלב וחומס ראויות רק לרפובליקות דינסטיות ולשלטון חד-מפלגתי? כיצד, כיצד בשמו של אללה, הוא מתנשא על אחיו הסורים התובעים זכויות שהוא נהנה מהן בפלסטין, בזכות אויביו הציוניים?

 

לפני כחודשיים, ביום השנה למותו של הנשיא הסורי, חאפט' אל-אסד, נדחקו בעיירה קרדאחה הסורית כמה אישים ערביים וידידי המשטר הסורי... ביניהם היה הדוקטור עזמי בשארה. אחד הפרשנים הישראליים כתב כי בשארה היה היחיד ביניהם שנבחר באופן דמוקרטי! היתה זו, כמובן, פרשנות נכונה, למרבה הצער."[1]

 

דבריו של בשארה זכו לתגובה גם מאחד מראשי המאבק למען רפורמה דמוקרטית בסוריה, מישל כילו, שכתב:

 

"לפני שנה, ראיתי לנכון להפנות ברכה לעזמי בשארה, וזו תמצית הדברים שכתבתי תחת הכותרת "הדור של עזמי בשארה": "כניסתם של עזמי בשארה ובני דורו מקרב אנשי המאבק באדמה הפלסטינית הכבושה [הכוונה לישראל], לפוליטיקה הערבית, באה בו זמנית עם שני אירועים חשובים והם:

 

ראשית, הצורך לחדש את התוכנית הפאן-ערבית, שהתמוטטה בעקבות תבוסת יוני [1967]. למפלגות שלטון פאן-ערביות היה חלק בתבוסתה [של תוכנית זו], בשל הדרך בה שלטו בעמיהן ובשל הדרך בה ארגנו את היחסים שלהן במישור הפאן-ערבי, אותו הן מילאו במחלוקות ובסכסוכים מתחדשים... שהעמיקו את הנטייה להתפוררות והחלישו את ההסכמה וההבנה ההדדית שכבר התגבשו בהיסטוריה המודרנית של הערבים. שנית, היפתחותם של הערבים כלפי ערביי 1948... שצמחו בסביבה זרה וגזענית שהיוותה אתגר קיומי מבחינתם, אבל הם הצליחו להסתגל אליה ולהיאבק נגדה...

 

ברכתי על כניסתו של דם חדש לפוליטיקה הערבית ואמרתי שלעזמי ולבני דורו יש שתי אופציות: האחת, להצטרף לכוחות השלטוניים הערביים, הנוטים לראות בהם יועצים ומומחים לעניינים ישראלים, ובמשתמע לדבוק ברטוריקה הפאן-ערבית המונעת על ידי [אינטרסים] פנימיים-שלטוניים. האופציה השניה היא להיכנס דרך הדלת של תוכנית פאן-ערבית חדשה ולהצטרף למאמצים שמשקיעים כוחות עממיים וחברתיים ערביים רבים, שיתכן והם חלשים ומפוזרים כיום, שוגים פה ושם, אבל הם מייצגים דבר מה עתידי, שבגינו נאבקים בהם ורודפים אותם...

 

סבורני שהדוקטור, עזמי בשארה, לא קרא את אגרתי, או שהוא קרא אותה וחשב שהיא חסרת ערך מבחינתו. זוהי זכותו. אני סבור שהוא בחר להיכנס לחיים הפוליטיים הערביים דרך הדלת של היחסים עם הממשלה הסורית. ממשלה [סורית] זו נכנסה למו"מ על הסדר שעשוי להביא, במידה ויוכתר בהצלחה, לנסיגה ישראלית מלאה מן הגולן בתמורה להכרה של השלטון הסורי בקיומה של ישראל כישות לגיטימית באדמת פלסטין. בכך, תיקנה ממשלת סוריה טעות ישנה והתחילה להתייחס בחיוב לערביי האדמה הכבושה, תוך שהיא נוטשת את מדיניות הבידוד וההחרמה שהיא כפתה עליהם במשך חמישים שנה, במהלכן היא הביטה בהם בעיניים "פאן-ערביות" מאשימות... כאל קבוצת אנשים שהתרגלו לחיים בצלו של האויב והסתגלו למצבם הציוני, בוגדים שהתנערו מהשתייכותם הערבית והסכימו להשתייך לאויב!

 

אינני מתנגד ליחסיו של הדוקטור עם סוריה. יחסים אלה מועילים לערביי 1948, כך אני סבור וכך גם מדגישים החברים שלו בדמשק. למרות זאת, אינני סבור שיחסים אלה סותרים בהכרח את [יכולתו] להקדיש מאמצים למה שהוא חשוב וגדול יותר, וכוונתי לבנייתו מחדש ויסודו של המפעל הפאן-ערבי, המחייב מידה מסוימת של עצמאות מכוחות השלטון הערביים, ובכלל זה הכוחות הפאן-ערביים של העבר, שכבר אינם רואים באיחוד הפאן-ערבי עדיפות ראשונה במעלה מבחינתם...

 

זכותו של עזמי בשארה לבחור בדלת הכניסה הרשמית לחיים הפוליטיים הערביים ולדחות את הדלת האחרת, זו העממית והחברתית, שאמורה להוביל למפעל ערבי חדש. זכותו לצמצם את התפקיד שהוא ממלא יותר ויותר, עד כדי [הפיכת עצמו] למי שמנפיק תעודות יושר או חוסר יושר לגורם זה או אחר.

 

אבל אין זו זכותו לרמוז רמיזות לגבי אנשים שאין הוא מודע לפועלם, כפי שעשה בתוכנית "חואר אל-עמר" (22.7.2001) [של LBC], כאשר דיבר על המצב הפנימי בסוריה וחילק את האינטלקטואלים הסוריים לשתי קבוצות: האחת, זו שמשתמשת בדמוקרטיה כנשק במאבק הפוליטי, למרות שאין היא מאמינה בדמוקרטיה [הכוונה ל'אחים המוסלמים'], והשניה שהיא בורה בכל הנוגע לדמוקרטיה, ומציגה תוכנית דמוקרטית ליברלית, שכל אחד יכול לגבש אחת כמותה, ודורשת מימוש מיידי של תביעותיה, מבלי להתחשב בתנאים ההיסטוריים, מבלי לקחת בחשבון את התנאים הבינלאומיים, האזוריים, והפנימיים, ומבלי להשתלב בתוכנית הרפורמה [של בשאר אסד] ולקחת בה חלק מבפנים. [התוכנית הליברלית] מתעלמת מכך שדמוקרטיה איננה יציר-תקוות, אלא מצריכה זמן כדי להבשיל, זקוקה לחינוך, ובלתי אפשרית בלי שקודם לכך יהיו בני אדם חופשיים ושלטון חוק.

 

האם הסיווג הזה מציג נאמנה את האינטלקטואלים הסוריים? האם הם באמת מתחלקים לאויבי הדמוקרטיה הסוחרים בה, ולתומכיה הבורים בכל הנוגע לפעילות הפוליטית? האם זוהי התמונה האמיתית, או שמא זוהי תמונה פשטנית ומזויפת של המצב בסוריה? האם זה באמת נכון שהאינטלקטואלים הסורים גורמים נזק לסיכויי הרפורמה - משום שהם תובעים חירות ודמוקרטיה - ומתעלמים מן התנאים האזוריים, הבינלאומיים והפנימיים?

 

נראה שהדוקטור רצה להגן על המדיניות הסורית הנוכחית, וזו זכותו, אבל לצורך זה הוא שאל האשמות [ישנות] אותן הפנו כמה מראשי השלטון הסורי לתנועת האינטלקטואלים מלפני שלושים שנה, שתבעה חירויות כלליות, דמוקרטיה, וצדק חברתי. התנועה של היום תובעת שקיפות, מדינת חוק, ואת זכותם של האזרחים שהשלטון ינהל עמם דיאלוג ויתייחס אליהם כאל בני אדם אחראיים, יכבד את אנושיותם, את הבחירות שהם עושים, ואת זכויותיהם, ויבטיח את זכותם לעבודה ולצדק חברתי...

 

אכן, אנו תבענו את כל זה, אבל אנו לא תבענו, כפי שטען הדוקטור בשארה, חילופי שלטון או משטר בחירות ייצוגי, משום שאנו מודעים לרגישות של המצב הסורי, ומתוך אמונה בכך שהרפורמה צריכה להיות שינוי הדרגתי, מדוד ואיטי, שלגביו יסכימו החברה, השלטון, והכוחות הפוליטיים... ושמטרתה להוציא את סוריה מן המשבר המצוי על סף פיצוץ, ולהובילה למצב חדש...

 

בנוסף, אנו שבנו והכרזנו כי אנו תומכים בכל רפורמה שהיא, כלכלית, אדמיניסטרטיבית, משפטית, פוליטית, או תקשורתית וקבלנו את מה שאמר נשיא הרפובליקה בראיון עיתונאי בנוגע לקדימות של הרפורמה הכלכלית. אנו הדגשנו את רצוננו להציב את יכולותינו בשרות השינוי, הרפורמה, הפיתוח, וההמשכיות, ואמרנו שתפקידו של השלטון ברפורמה הוא מכריע ואין שווה לו מבחינת חשיבותו. משום כך, אנו איננו מנסים להפריע לו, להכשילו, או להכניס מקלות בגלגליו. אנו רוצים להשתלב [בתהליך הרפורמה], משום שאנו יודעים כי ישנם כוחות רבים במפלגת הבעת' ובחזית ["הלאומית הפרוגרסיבית"] שיתנגדו לה ויאבקו בה.

 

מה יש לדוקטור נגד אינטלקטואלים שאמרו את כל זה ועודם רואים עצמם מחויבים לכך? האם הוא סבור שארבעים השנים האחרונות בהיסטוריה של סוריה שימשו באופן רשמי ובהנחיה שלטונית לחינוכם של האזרחים לדמוקרטיה ושהתרבות הדמוקרטית התקדמה בשנים אלה? או שמא הוא סבור שהאדם [בסוריה] כבר זכה בחירותו, והפך לאזרח, ושמצבו המצוין של שלטון החוק השתפר עוד יותר [באותן שנים]? מדוע הדוקטור אינו מזכיר למשטר הסורי שהדמוקרטיה זקוקה לתרבות דמוקרטית, להתייחסות לאדם כאל אזרח במדינה, ולשלטון חוק? מדוע הוא מפנה את דבריו אלינו אנו, כאילו שאנו מי שרצחו את הדמוקרטיה, הוציאו את האדם ממצב האזרחות, והרסו את שלטון החוק?

 

זכותו של עזמי בשארה להגן על השלטון הסורי ולתמוך בתוכניותיו ובמדיניותו, כמה שהוא רוצה. ואולם, הוא שגה בגדול כאשר הוא דיבר על שלטון זה כאילו הקו בו הוא נוקט כולו טוהר מידות; כאילו שאלו הדבקים בקו זה, פועלים אך ורק לטובת אללה והמולדת ומתנגדים מכל וכל לכך שלהם ולילדיהם יהיו אינטרסים והטבות. הוא שכח את עמדותיהם בעשרים השנים האחרונות, כאשר הקו הרשמי קבע, בשלב הראשון, כי אין דבר המחייב ביצוע רפורמות וראה באלו שתבעו רפורמות אנשים שהונחתו [מבחוץ] וכמי שגורמים לבלבול, ואילו בשלב השני, כאשר הנשיא המנוח, חאפט' אל-אסד, גילה את היקף השחיתות, וכאשר המצב אליו הגיעו העם, השלטון והמדינה עורר בו פלצות, הוא קרא בנאומו המפורסם בפני מועצת העם [לרפורמה] וייעץ למי שיבוא אחריו שלא להפסיק להיאבק במושחתים... בשלב השלישי, נבהלו כמה מהם מן הרפורמה ותוצאותיה... והחליפו את [סיסמתה] מ"שינוי" ל"פיתוח תוך כדי המשכיות", עליה דיבר הדוקטור [בשארה בראיון ב-LBC]... 

הדוקטור בשארה אימץ את הרטוריקה של השלטון הסורי והשליך אותה בפניהם של הסורים שהתרגלו לכבד את יושרו; בה בעת, הוא נמנע מלומר ולו מילה אחת בנוגע לנושאים ה"תפלים" המעסיקים את הסורים ומדאיגים אותם, כגון השחיתות, הגזל, החלוקה הגרועה של ההכנסה הלאומית, דרך הפיתוח, תשתית הכלכלה, כפילות המוסדות הרשמיים, אלו הגלויים ואלו הנסתרים, התדרדרות מוסדות החינוך, השתרשות שיטת ההטבות מצד אחד, והמחסור מצד שני בחיי הפרט והקולקטיב, השתרשותה של תרבות שלטונית בלתי רציונלית, מלאכותית וצבועה, ההורגת את רוח האזרחות ותחושת האנושיות של האדם, ומונעת ממנו מלמלא את חובותיו [ולקבל] את זכויותיו, התמוטטות מערכת המשפט, הסגתה לאחור של המדינה-חברה לטובת המדינה-שלטון, התמוטטות ערכי העבודה, הרציונליזם, והיושר, האבטלה ובעיקר זו של הצעירים, ההגירה הנרחבת מהארץ, מניעת האזרחים, ובראשם חברי מפלגת הבעת', מליטול חלק בענייני הציבור, בעיית ריבוי האוכלוסייה, הרס הסביבה, התייבשות המים, המידבור, וכולי.

 

המראיינת ביקשה מהדוקטור לערוך השוואה בין גילויי הדעת השונים של האינטלקטואלים הסורים. הוא חייך, והשיב בזלזול: קל לכתוב גילויי דעת, אבל אני לא אערוך השוואה ביניהם, משום שאני לא זוכר מה היה כתוב בהם! עד כמה כאבה לי התשובה הזו.  עד כמה קיוויתי שהדוקטור לא יביט בהתנשאות על קבוצת אינטלקטואלים, שמרבית חבריה ידועים בנאמנותם הלאומית, בפרוגרסיביות שלהם, ובשאיפת האחדות שבקרבם. קיוויתי שהאדון יקרא דברים עליהם הוא מדבר ולא ישנן תירוצים והאשמות אותן הוא שמע מאנשים המתנגדים לרפורמה וחרדים מסכנתם של האינטלקטואלים, משום שהם  [מתנגדי הרפורמה] רוצים לשמור על ההטבות שלהם ופועלים להכשיל כל ניסיון לרפורמה ומשום שהם יודעים שהם יהיו אלה שישלמו את המחיר...

 

אני מקווה שד"ר עזמי בשארה לא יהרוג במו ידיו את התפקיד שיש לו בתחייה ערבית חדשה. תמיד חשבתי שיש לו הרבה מה לומר ולעשות למענה!"[2]

 

מאמרו של כילו, עורר את האינטלקטואל ממוצא לבנוני, חאזם צאע'יה, לכתוב בנושא בטורו ביומון הלונדוני אל-חיאת. צאע'יה מסביר כי השניים גם יחד, בשארה וכילו, משתייכים לזרם הפאן-ערבי והוא מחלק את תומכי הפאן-ערביות לשני סוגים: תמימים ורשעים. בהתנצחות הנוכחית, כילו משול לתם, ובשארה לרשע.

 

תחת הכותרת "יותר מאשר ה' סופית", כתב צאע'יה:

 

"...בשארה לעג, מעל גבי מרקע LBC לאינטלקטואלים האופוזיציוניים הסורים ולגילויי הדעת שלהם. הוא התנשא עליהם ועל הסוגיות שהם מעלים. היהירות שהפגין, היא שהרגיזה את כילו...

 

לבשארה, כך נראה, יש עמדה בסוגיה הסורית. כמובן שלמרבית אנשי האופוזיציה הסורית יש עמדה בסוגיה הפלסטינית. האחרונים הולכים, מבחינה פלסטינית, רחוק בהרבה ממה שהולך ערפאת, למרות שהם מקבלים על עצמם את המגבלות שהוא מקבל על עצמו, בניגוד לממשלתם.

 

בשארה הפאן-ערבי, בתורו, מרחיק לכת מעבר לברית שלו עם [השלטון ב]סוריה ומגיע עד כדי תעמולה: מבחינתו, דמשק עומדת מעל לכל ביקורת. הפאן-ערביות שלו נעצרת בשעריה של דמשק, למרות ש"ההנהגה הפאן-ערבית" של מפלגת השלטון שלה, ביטלה את ועידותיה מזה עשרים שנה!...

 

הסיפור בין הפלסטינים למשטר הסורי הוא סיפור ארוך ורגיש, ותושבי טריפולי, הבקאע, ומחנות הפליטים זוכרים אותו בעל פה. משום כך, נזקק הפלסטיני להיזהר בכל מה שנוגע לסוריה: מי שהופך מ"בשארה" ל"בשאר" משלם מחיר יקר יותר מאשר ויתור על ה' סופית.

 

משום כך, אין די בלהט של עזמי בשארה כדי לחסוך ממנו ביקורת. לאחרים, האוהדים את הסוגיה הפלסטינית, שהיא באמת ראויה לאהדה, יש גם כן סוגיות שראויות שהוא יגלה אהדה כלפיהן...

 

תומכי הפאן-ערביות כיום הם שניים: התם והרשע. התם מאמין לאידיאולוגיה והוא מרומה על ידה, אבל הוא לא מוצא במציאות כוחות משפיעים עמם הוא יכול לכרות ברית. הוא ממשיך בהסתמכותו המוגזמת על הרעיונות והערכים. הוא מתנגש עם בני בריתו ההיפותטיים בשל נוקשותו בסוגיות שלהם עצמם. הוא ישר, פשוט, ו...טרגי.

 

הרשע אינו מאמין לאידיאולוגיה ואינו מרומה על ידה, אבל הוא מגזים בתעמולה שהוא מקיים למענה: הוא עושה לה תעמולה לאחר שהוא מחלק אותה וקובע כי היא תקפה פה, אך אינה תקפה שם - למרות שידוע לו שאידיאולוגיה, על פי הגדרתה, אינה ניתנת לחלוקה. לא עולה על דעתו, למשל, שמה שנכון לגביו, נכון גם לגבי זולתו. כשמדובר בסוריה, הרי שהאיסור שהוטל על קרוב לעשרים מליון איש, מזה יותר ממחצית המאה, מלקיים כל חיים אזרחיים וקונסטיטוציוניים, דמוקרטיה או זכויות - מהווה סוגיה שיש לה חשיבות מסוימת! האין זה כך?! אם לא, מדוע שלא נצטרף לאלו הטוענים ש[העיתונאי הסורי שהשתחרר מן הכלא וחשף את העינויים שמפעיל המשטר בסוריה] נזאר ניוף הוא משוגע או חולה נפש רק משום שהוא חשף את עצם קיומה של הסוגיה הזו?

 

עזמי בשארה רוצה שמישל כילו וחבריו לא יגידו דברים כאלה. ההגיון הפאן-ערבי הוא כזה: היום יש אינתיפאדה. הבה ונתמוך כולנו בדמשק שאיננה תומכת באינתיפאדה! זוהי המשוואה האוטופית של הנישואים בין האידיאולוגיה הלינארית והמציאות הפתלתלה.

 

התם מגלה, לפתע פתאום ובקושי רב, שקיים עולם שלם מחוץ לערכים; שהערכים יכולים להיות גם תרמית; שיכולתו ליצור השלמה בין "הפאן-ערבי" לבין ה"דמוקרטי" קשה, אם לא בלתי אפשרית. אלא שהרשע מסיים גם הוא את דרכו כתם: חיש מהר מסתלקים ממנו האוהדים הרבים. ככל שמתחככים בו, מתרחקים ממנו. ככל שמכירים אותו יותר, אוהבים אותו פחות. הרשעות הזו מסתיימת בתמימות, לאחר דרך ארוכה ביותר, שהיא גם הדרך הקצרה ביותר לחשיפת הכוונות."[3]



[1] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 30.7.2001.

[2] אל-נהאר (לבנון), 26.7.2001.

[3] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 30.7.2001.

תגיות