המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
פוליטיקה, דת וספורט בסיקור העיתונות הערבית את אולימפיאדת ריו
22/8/2016

 


פוליטיקה,  דת וספורט בסיקור העיתונות הערבית את אולימפיאדת ריו

 

הקדמה

21 נבחרות אולימפיות ערביות, כולל הרשות הפלסטינית וללא כווית, השתתפו באולימפיאדת ריו שנפתחה ב-5.8.16. לצדן, השתתפו כמה ספורטאים ערבים במסגרת נבחרת הפליטים שהקים הוועד האולימפי לראשונה השנה.

 

מטבע הדברים, השתתפותם של הספורטאים הערבים בתחרויות זכתה לסיקור נרחב בעיתונות הערבית, אולם לאו דווקא הסיקור לו ציפו הספורטאים והאחראים עליהם במדינות ערב. כבר בתחילת המשחקים התפרסמו כמה מאמרי ביקורת שצפו למשתתפים הערבים הישגים דלים יחסית למשקלם באוכלוסיית העולם. כמו כן, מאמרים רבים בעיתונות הערבית, במיוחד זו המצרית, עסקו יותר בהיבטים הפוליטיים והתרבותיים של תפקוד הספורטאים הערבים ופחות בהישגיהם בשטח. כך, פרשת תחרות הג'ודו בין אסלאם אל-שהאבי המצרי לבין הג'ודוקא הישראלי אור ששון, זכתה לסיקור נרחב בשל ההיבטים המדיניים שייחסו לה. גם החלטתה של שחקנית כדור העף המצרייה לעלות למגרש בלבוש צנוע וחיג'אב עוררה תשומת לב בתקשורת הערבית. השימוש של ספורטאים רבים, בראשם השחיין האמריקאי מייקל פלפס, בטיפול בכוסות רוח, עורר גם הוא עניין רב בעולם הערבי והיו בו כאלו שראו בכך הוכחה לצדקת דרכו של הנביא מוחמד שהמליץ על טיפול זה.

 

להלן מקבץ מאמרים בעיתונות הערבית שעסקו בנושא השתתפות מדינות ערב ושחקניהן באולימפיאדה:

 

מאמרים בעיתונות הערבית: הערבים משתתפים באולימפיאדה כצופים בלבד

כבר בתחילת המשחקים, נמתחה בעיתונות הערבית ביקורת חריפה על ההישגים הדלים של המשלחות הערביות. כך, מוחמד סוידאן, בעל טור ביומון הירדני אל-ר'ד, צפה כבר בימים הראשונים למשחקים שלספורטאים הערבים לא יהיו הישגים מרשימים ותלה זאת בהעדר ניצול נכון של המשאבים הכספיים והאנושיים. הוא תהה עד מתי יסתפקו הערבים בתפקיד של צופים וכתב: "... למרבה הצער נדיר שהספורטאים הערבים זכו [בעבר] במדליית זהב במשחקים האולימפיים... ולכן סיסמת הערבים משכבר ועד היום היא: 'די לנו בכבוד שבעצם ההשתתפות' שהיא לבדה הישג. אלא שהסיסמה הזו והתירוץ הזה אינם משכנעים עוד את הצעירים הערבים שהחלו לראות מדינות שאין להן את האמצעים שיש לערבים משיגות את מה שקצרה ידם של כל הערבים יחד להשיג במשחקים האולימפיים...

 

גם במשחקי האולימפיאדה הזו... בברזיל, לא צפויים לנו הישגים גדולים ואם יהיו אי אלו הישגים הם יהיו מוגבלים ביותר... אנו הערבים מדברים הרבה על ספורט ועל פיתוח הכישרונות אך בפועל לא עושים זאת... יש לערבים כישרונות ויש להם יכולות אך חסרים להם אוריינטציה טובה ודרך למימוש היעדים.

 

הישגים ספורטיביים, כמו הישגים מדעיים, אינם באים בקלות אלא בעמל, במאמצים, בהתמדה ובניצול מיטבי של האמצעים והיכולות. מסקירת הניסיון הערבי האולימפי נראה שהערבים אינם מנצלים באופן מיטבי את המשאבים הכספיים שלהם ואת הכישרונות הספורטיביים של הצעירים שלהם ושיש חסמים רשמיים ערביים רבים המונעים מהספורטאים הערבים לממש את תקוותיהם ואת שאיפותיהם...

 

אין ספק שגם במשחקים הללו נסתפק בַּניסיון ונהיה רחוקים מהישגים, ושהספורטאים הערבים לא יוכלו בשום אופן להפוך את המוני הערבים העוקבים בשקיקה רבה אחר המשחקים האולימפיים למאושרים, אולם עד מתי נסתפק בתפקיד הצופים?"[1]

 

דברים ברוח דומה כתב באסם סכג'הא, ביומון אל-סביל הירדני וטען כי התירוץ המוכר של הערבים כי מזימה חיצונית מונעת מהם הישגים בתחום רבים, אינו חל על הספורט: "אנו הערבים משתמשים הרבה ב'תיאורית המזימה החיצונית' כדי להצדיק את תבוסותינו הצבאיות, הפוליטיות והכלכליות. וכך [אנו שקועים] בתרדמה עמוקה ונעימה מאחר שאנו מאמינים שאנו לא הסיבה [לתבוסות]...

 

הספורטאים הערבים מגיעים למקומות אחרונים באולימפיאדת ריו[2]


 

אפילו כשמדברים על כך שהערבים נמצאים בתחתית הרשימות הבינ"ל בנוגע לחירויות, למאבק בשחיתות, להתקדמות הכלכלית והמדעית ולרמת החיים, אנו מצדיקים זאת בכך שכל הרשימות והמחקרים האלה הם פוליטיים ונועדו לפגוע במעמד הערבים ובהיסטוריה הצחורה שלהם.

 

כעת נערכות תחרויות שאיננו יכולים להשתמש בכל התירוצים האלה כדי להצדיק את פיגורנו בהן. אני כמובן מתכוון למשחקים האולימפיים שהמקום היחידי שלנו בהם הוא "הכבוד שבהשתתפות" והנפת דגליהן של 21 מדינות ומדליות ספורות שבד"כ מושגות במקרה.

 

הערבים הולכים לאולימפיאדה בכל ארבע שנים, כשהם יודעים [מראש] שהם בעמדת הצופים, לא פחות ולא יותר. במקרים רבים מספר אנשי המנהלה והתקשורת עולה על מספר הספורטאים, כאילו מדובר בטיול תיירותי להכיר ארץ חדשה..."[3]   

 

בעלי טורים מצריים מותחים ביקורת על השתתפות ספורטאיות מוסלמיות עם חיג'אב ולבוש צנוע

יצוין, כי למרות שבאולימפיאדת ריו, זכו הספורטאים הערבים בכמה מדליות, כמה מהן מזהב, הדבר שמשך את תשומת הלב הערבית והעולמית היתה דווקא לבושם של חלק מהספורטאים, המצרים בעיקר. כך למשל, הופעתן של ספורטאיות מוסלמיות בביגוד צנוע וחיג'אב בתחומי ספורט בהן נהוג ללבוש בגדים קלים ככל שניתן משכה תשומת לב רבה. לצד מאמרים התומכים בכך, התפרסמו גם כמה מאמרים בהם נמתחה ביקורת על צעד זה.

 

כך, שריף עאבדין, כתב ביומון המצרי אל-אהראם, התייחס להופעתה של שחקנית הכדור עף המצרייה דעאא' אל-ר'באשי, בלבוש צנוע וחיג'אב וטען כי הופעתה בצורה כזו בתחרות בינ"ל היא אות כבוד דווקא למערב שמוכן לקבל את תרבותו של האחר ולא לאסלאם. הוא כתב: "... יש כאלה הסבורים מתוך בורות שהשתתפות ספורטאיות באולימפיאדה עם חיג'אב או תפילה של יחיד בציבור ברחובות או בפארקים ברחבי אירופה, הם ניצחון של האסלאם... בעיני, המערב ומערכות החוקים שלו הם המנצחים באירועים אלה מאחר שהניצחון הוא של תרבויות מתורבתות שקולטות את האחר ומכבדות פלורליזם ואמונות שונות. לכן, לא היה זה מוזר שמהר מאוד, אור הזרקורים עבר משחקניות כדור העף המצריות עם לבושן הארוך והצנוע אל שחקניות נבחרות הולנד, גרמניה וקולומביה שוויתרו על הביקיני... והופיעו בלבוש המכסה את גופן כאות הזדהות עם השחקניות המצריות..."[4]    

 

העיתונאי המצרי אחמד עבד אל-תואב מתח ביקורת על אלה שאפשרו לאצנית מצריה להתחרות בלבוש שמקשה, לדעתו, על הריצה. הוא כתב: "לא היתה זו טעות של האצנית המצרייה להשתתף בתחרות ריצה למרחקים קצרים באולימפיאדה כשהיא לובשת חיג'אב, מכנסיים, חולצה ארוכה ומעליה טי-שירט. היא בחורה צעירה מסורה ונלהבת שאינה מבינה את כל ההשלכות. השאלה היא מיהו זה שהתיר לה לייצג את מצרים בתחרות זו מתוך ידיעה ברורה שאין כל תקווה שהיא תנצח... אין זה מקרי שבתחרויות ריצה כל המתחרות לובשות בגד שאינו מכביד על הגוף ואינו מתנגד לרוח וכו'. התוצאה של התנגדות לכללי [הלבוש המקובלים] היא מה שקרה לאצנית שלנו שהגיעה למקום האחרון והתמוטטה בקו הסיום בשל המאמץ הרב הגדול יותר שהשקיעה.

אשר לדברי ההבל על ערכי המוסר שלנו שאינם מאפשרים לנו לעשות דברים כך וכך [בטענה שזה מושך תשומת לב לגוף האישה] – האצנית המצרייה בלבושה, היא היחידה שגנבה את תשומת לב המצלמות והצופים...

 

באולימפיאדה מתגלים פלאי הגוף האנושי. חלק מהספורטאיות, כמו האצניות, נתונות תחת משטר תזונתי שגורם להן להיות במשקל הנמוך ביותר האפשרי, עד שהן מאבדות את סממני הנשיות... אלה שרואים [בהופעתן] רק מין ותשוקה [מינית], סובלים מבעיה נפשית שעליהם לטפל בה.

זכותה של כל אישה ללבוש חיג'אב כפי רצונה, אבל לייצג את מצרים בתחרות שלא ניתן לנצח בה [בלבוש כזה], זהו עיקר הבעיה." [5]

 

כותבים מצריים: סירוב של הג'ודוקא המצרי ללחוץ יד לעמיתו הישראלי - ניסיון לחפות על תבוסתו

גם התמודדותו של הג'ודוקא המצרי, אסלאם אל-שהאבי, מול עמיתו הישראלי אור ששון, זכתה לעניין רב. טרם התחרות, הופעלו על אל-שהאבי לחצים כבדים מצד גורמים בתקשורת המצרית המתנגדים לנורמליזציה עם ישראל, להחרים את התחרות.

 

החלטתו של אל-שהאבי להשתתף בתחרות, תבוסתו המהירה בה והעובדה כי סירב ללחוץ את ידו של המתחרה הישראלי, כנהוג בספורט, עוררו גלי ביקורת בעולם הערבי. כך למשל, חוסין אל-זנאתי, בעל טור ביומון המצרי אל-אהראם כתב כי בסירובו ללחוץ את יד יריבו הישראלי אל-שהאבי "העביר לעולם מסר שלילי על הספורטאים המצרים, אותו ניצלה מכונת ההסברה הציונית בעולם כולו כדי להציג אותנו כקיצונים, חסרי תרבות ולא ספורטאים." אל-זנאתי הוסיף: "השאלה היא: אם אסלאם אל-שהאבי באמת מתנגד לנורמליזציה עם הציונים, מדוע מלכתחילה הוא הסכים להתחרות מול הישראלי? ואם הוא עשה זאת מתוך רצון לעשות ג'יהאד נגד 'אויב' ולנצח אותו, מדוע הוא לא התכונן באופן שיאפשר לו לנצח אותו... האם אסלאם אל-שהאבי ציפה שבשל סירובו ללחוץ את ידו של הישראלי, וה-show התקשורתי הזה, אנו נישא אותו על כתפינו ונהפוך אותו לגיבור לאומי של הערביות והאסלאם? האם עלינו להריע לו, שעה שהוא בחר בנורמליזציה עם האויב הישראלי...?

 

היה עדיף לג'ודוקא [המצרי] לסרב לתחרות. זה היה יותר מכובד מבחינתו ומבחינתנו... ויותר הולם את העמדה של רב המצרים. אבל לבחור להתחרות, לצאת עם תבוסה משפילה ולרצות להצטייר כגיבור עממי – זה הקלון בהתגלמותו וזלזול בתבונתנו. הגבורה היא להיות בעל עמדה ולהגן עליה ולא לנסות לצחוק על כולם ולעשות דבר וניגודו."[6] 

 

האינטלקטואל המצרי מאמון פנדי, מתח גם הוא ביקורת על סירובו של אל-שהאבי ללחוץ את ידו של עמיתו הישראלי וטען כי הוא משקף את מצבו של העולם הערבי שסובל מאשליות. לדבריו התנהלותו של אל-שהאבי רק שירתה את ישראל. במאמר ביומון אל-שרק אל-אוסט כתב פנדי: "... מה שעשה הג'ודוקא המצרי אינו מעלה שאלות בתחום הספורט [בלבד] אלא שאלות תרבותיות... מה המניעים בחברה המצרית לנסות ליצור מתבוסה בשטח, ניצחון מילולי מדומה? מדוע המצרים מעדיפים להריע לאשליה על חשבון המציאות?... 

 

שעה שמדינות העולם זוכות בעשרות מדליות זהב וכסף, הטביע אותנו קומץ של מצרים... באירוע מדומה של צעיר שהובס. האולימפיאדה היא תעשייה של גיבורים אמתיים שהופכים בארצם למודל חיקוי ולסמלים של גאווה לאומית. מה הגאווה בצעיר מובס שכל מה שיש לו להציע הוא סירוב ללחוץ יד לישראלי? איש מאתנו לא שאל מדוע 300 מיליון ערבים לא הצליחו להשיג מדליות כמו צרפת שאוכלוסייתה אינה עולה על 70 מיליון... אי לחיצת היד הזו יצרה ביטוי שהוא אחד המסרים ההסברתיים התומכים ביותר בישראל 'losing doesn’t make you a loser but hate makes you loser'. התקשורת התומכת בישראל הצליחה להציג אותנו כתרבות של שנאה, עם הוכחה. אני סבור שעם תומכים בורים כאלה בבעיות שלנו, אנו לא זקוקים לידידים ולא למסעות הסברה. הבעיות שלנו מקבלות מכת מוות ויש אצלנו מי שמריע לתבוסות ומצייר אותן כניצחון.

 

תופעה זו היא הווירוס המסוכן ביותר שיהפוך את מצרים במהירות לא רק למדינה כושלת אלא לתרבות כושלת שמרמה את עצמה [ומציירת] את האשליות כמציאות. תפיסת האשליה היא השולטת בחברות כושלות שמחכות שכסף ייפול עליהן מהשמיים ומזל שיהפוך את חייהם בן לילה כמו מזלם של המשחקים בלוטו. בניית תרבויות ומדינות היא פעולה קשה ולא עניין של מזל...

 

 [מדובר] בתבוסה כפולה. תבוסה של ג'ודוקא שהיה עליו להודות בתבוסתו ולא לעשות פוליטיזציה של העניין. התבוסה השנייה היא תבוסה הסברתית שישראל לא השקיעה שום מאמץ כדי להשיגה... על הג'ודוקא המצרי היה לטפל באשליות שלו ולהודות בתבוסה במקום להעביר את התבוסה מזירת הספורט לזירת הפוליטיקה. הצעד הראשון של הטיפול היא הכרה במחלה. אנחנו ללא ספק תרבות חולה."[7]            

 

בעל טור מצרי: השימוש של פלפס בכוסות הרוח אינו הוכחה לצדקת האסלאם  

הסימנים הסגלגלים על גופו של השחיין האמריקאי מייקל פלפס ועל גופם של ספורטאים נוספים, שהעידו על טיפול בכוסות רוח עוררו עניין רב בעולם הערבי. היו שטענו כי מדובר בהליך רפואה אסלאמי ושהשימוש בו ע"י ספורטאים בינ"ל הוא הוכחה לנכונות אמרותיו של הנביא מוחמד. כך למשל באתר muslims-res.com - המגדיר עצמו כ"יוזמה מדעית" של חוקרים ומדענים להעברת הידע המדעי לקורא המוסלמי - נכתב: "ברכות לכל מי שעניינו היחיד הוא להטיל דופי באמרות הנביא מוחמד, גם אם המדע מוכיח את אמיתותן בכל יום". האתר מצטט כמה מאמרותיו של הנביא מוחמד בשבח הטיפול בכוסות רוח.[8] אתר אחר הסביר כי מדובר ב"שיטה ידועה ביותר בחברות האסלאמית מזה מאות שנים... שורשיה של שיטה זו בחברות הערביות נעוצים במה שמכונה 'הרפואה של הנביא' המבוססת על ההמלצות של הנביא מוחמד..."[9]

 

ח'אלד מנתצר, בעל טור ביומון המצרי אל-וטן יצא נגד אלה שראו בשימוש של הספורטאים באולימפיאדה בטיפול בכוסות רוח, הוכחה לצדקת האסלאם וכתב: "העובדה שרבים מן המוסלמים, ובפרט הסלפים, שמחו למראה הכתמים הסגולים שנראו על גופו של השחיין האמריקאי מייקל פלפס באולימפיאדת ריו מעידה רק על גודל האסון שפקד את השכל, המחשבה והנפש של המאמינים [המוסלמים]... סיבת השמחה העזה שהציפה אותם הייתה משום שהכתמים הללו נגרמו כתוצאה מטיפול כוסות רוח והם סברו שפלפס השתכנע מעקרונות האסלאם והתאסלם ושזוהי הוכחה לצדקת האסלאם ול[צדקת] הרפואה של הנביא...

 

כאשר מקבלים בשמחה מידע מעין זה ורואים בו ניצחון לדת [האסלאם] מקנים לה שבריריות ורואים בה [דת] חסרת מערכת חיסונית שכל נגיף חיצוני עלול למוטט אותה. אחרת, נשאלת השאלה מדוע הסינים אינם רוקדים משמחה, למרות שכל כלי התקשורת שדיווחו את הידיעה [בדבר הכתמים הללו של פלפס] אמרו שמקורו של טיפול זה הוא סיני? מדוע הסיני אינו מכריז שהבודהיזם ניצח ושבודהא צדק וכיו"ב? משום שהוא אדם בטוח בעצמו, בידע שלו וביכולת שלו לפתח את הידע הזה ומשום שאינו מערבב בין הדת המוחלטת לבין הידע היחסי ולכן הוא לא התייחס לדיווח הזה...

 

אין מדובר ב'רפואה של הנביא' אלא ברפואה שהייתה נהוגה בתקופת הנביא, אשר לוּ היה חי בינינו היום כי אז היה מאמץ את כל שיטות הרפואה המודרנית והיה עושה בדיקות אולטרסאונד ו- MRI וכו'. מי שמבקש מאתנו כיום לקבל טיפול רפואי באמצעות כווייה או הקזת דם כמוהו כמי שמבקש להרדים חולה לפני ניתוח באמצעות מכת פטיש בראשו. אשר לאלה המטיפים הסוחרים ב'רפואת הנביא' שאין לה שום קשר לנביא, מדוע שלא יְיַשמו את [שיטת] התחבורה של הנביא וירכבו על נאקה במקום על מרצדס?...

 

הידע הרפואי אינו נשאב משחיין ולא ממתאגרף... כל המדענים סבורים שהקזת דם ואף כוסות הרוח אינם שייכים למדע הרפואה ואין להם שום קשר אליו. יש מהם שאף מגדירים את [הקזת הדם] כדבר מגוחך ויש מהם שמגדירים את מי שמבצע אותה 'פושע'...

 

על הסלפים [להבהיר] לנו, האם אנו מחקים את הכופרים האמריקאים או שאנחנו נמצאים בעימות עמם? כאשר האמריקאים אומרים שהומוסקסואליות אינה מחלה הסלפים צורחים: כופרים, מינים, מטיפים להפקרות, הִרגו את האמריקאים או השליכו אותם ארצה!...  ואילו כאשר השחיין הזה יוצא עם הכתמים הסגולים שלו אנו רואים זאת בבחינת... ניצחון ברור על ארה"ב...

 

אחיי הסלפים, התרבות [המודרנית] היא חבילה אחת שלמה, ואתם מוזמנים לקחת אותה כולה, חינם. אך תרבות זו אינה דוכן ירקות שאתם יכולים לברור מהם... עלינו לאמץ את האמצעים של [המודרנה]  שהם השכל והידע... לכן אני נעצב כשאני רואה אתכם [הסלפים] פושטים יד כדי לקבל תעודת הכרה בדתכם משחיין שעשה טיפול בכוסות רוח."[10]     



[1] אל-ר'ד (ירדן) 9.8.2016

[2] אל-ריאד' (סעודיה), 12.8.2016

[3] אל-סביל (ירדן), 15.8.2016

[4] אל-אהראם (מצרים), 17.8.2016

[5] אל-אהראם (מצרים), 21.8.2016

[6] אל-אהראם (מצרים), 15.8.2016

[7]  אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 15.8.2016

[9]ו www.al-mlab.com , 11.8.2016   

[10] אל-וטן (מצרים), 12.8.2016

 

תגיות