המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותב ירדני: תמונות הזוועה המשודרות מן המלחמות באזור פוגעות בנפשם של ילדים
11/8/2016


כותב ירדני: תמונות הזוועה המשודרות מן המלחמות באזור פוגעות בנפשם של ילדים

 

מאהר אבו טיר, בעל טור ביומון הירדני אל-דוסתור, פרסם ב-13.1.2016 מאמר בו הזהיר מפני השפעתן המזיקה  של תמונות הזוועה שמשדרים אמצעי התקשורת השונים, על נפשם ואופיים של הילדים, גם במדינות שאינן נתונות למלחמות או סכסוכים. לדבריו, חשיפתם של הילדים לתמונות אלה מעצבת את תודעתם וזורעת בהם אימה, עד כי בהתבגרם הם עלולים להפוך לאנשים מבועתים וכנועים אשר לא יוכלו להגן על ענייניהם מכובד תחושות הפחד שניטעו בהם. אבו טיר קרא לאמצעי התקשורת לגלות אחריות ולבחור תמונות, שיעבירו את הסיפור התקשורתי מבלי לפגוע בנפשם של הצופים.


מאהר אבו טיר [1]


להלן תרגום קטעים מן המאמר[2]:

 

"עשרות אלפי צילומי וידאו ותמונות של מעשי הטבח בפלסטין, בעיראק, בסוריה, בתימן, בלוב ובמקומות רבים [נוספים] זורמות מידי שנה דרך אמצעי התקשורת. תמונות אלה אינן עוד רק תמונות, כיוון שהן מחברות את העמים שאינם חווים אסונות עם העמים שחווים אסונות.

 

אולם, אנו תוהים לגבי קבוצה ספציפית - הצעירים מבין אלה שצורכים את התקשורת העקובה מדם דרך מרקעי הטלוויזיה, הרשתות החברתיות ואתרי האינטרנט. שכן, מדובר בדור שלא ניתן להרחיקו מתמונות הדמים הללו, שבהן הוא נתקל במחשב הנייד או הנייח, ב-IPad או אפילו ב- What’s Up, והרי האמצעים הקיימים הם רבים.

 

אם ילדי המדינות שפוקד אותן אסון נחשפים להרס נפשי ולזריעת פחד ואימה בנפשותיהם כתוצאה מכך שהם צופים במו עיניהם במוות ובטבח, כמו שקורה לילדי עזה או ילדי סוריה [...], מה נאמר על הילדים, שצופים במראות הללו מרחוק ועל ההשלכות של התמונות עליהם? אין כאן השוואה בין שני המצבים, שכן השוואה [כזאת] אינה הוגנת, אך אנו מדברים על מצב מסוים שמוכיח כי ההרס הנפשי של הזהות הערבית כולל את כולם – את אלה שנתונים תחת הפצצות ואת אלה שצופים בהפצצות [בתקשורת].

 

אנו רוצים [לשמוע] את דעתם של אנשי המקצוע בנוגע להשפעה הפסיכולוגית שתהיה על הילדים שמחוץ למדינות ההרוסות כתוצאה מכך שמיליונים מהם, בעיקר ערבים, [חשופים] לשטף התקשורתי העקוב מדם הזה ולמה תגרום חשיפה כזו?! האם היא תגרום לריסוק מבנה האישיות, להכנעתה והשפלתה מבחינה נפשית בגיל מוקדם, כך שכאשר הילד יגדל הוא יהפוך לאדם מבוהל, חרד וכנוע... המתרחק מהמוות בכל האמצעים [האפשריים], או אולי [התמונות] נאגרות בתוכו, ויתפרצו בבגרותו לזעם סוחף ולרצון לנקום בכל גורם שלדעתו הוא האחראי להריגתם של כל אלה אותם ראה [בילדותו] מתים, מתייתמים או מבוהלים ?!

 

אנו רוצים לומר היום בגלוי כי השפעתם [השלילית] של מראות הדמים בעולם הערבי לא קיימת רק בקרב   העמים, שסבלו מכיבוש, מסכסוך או ממלחמת אזרחים, אלא היא מתפשטת באופן סמוי וחודרת במיוחד ל[מוחם] של מיליוני ילדים ומעצבת אותם מחדש באופן שאיננו יודעים לאן יובילם בעתיד.

 

זהו אחד הנזקים של צילומי הטלוויזיה והתמונות, שאמנם מתעדים אירוע, אך מהווים אמצעי חשאי לעיצוב מחדש של התודעה באזור, כיוון שההגזמה בפרסום ובשידור [תמונות] מבלי לקחת בחשבון  את ההשפעות שתהיה לתמונה בטווח הארוך, נועדה לזרוע פחד וכניעה בליבם של הילדים כדי להפכם לצעירים, שלא יגנו על ענייניהם מכובד תחושות הפחד ו[החשש מפני] המוות, שניטעו בהם מוקדם יותר.

 

לפיכך, אנו קוראים לכל אמצעי התקשורת, ובפרט הערבים, לחשוב באופן מעמיק על משמעויות התמונה ועל ההשלכות הקולקטיביות שלה, שכן לא ניתן להתעלם מהן כאן; אך ניתן לבחור תמונה, שתעביר את הסיפור מבלי להפוך לאמצעי לחימה והרס של המבנה הנפשי [של הילדים] במדינות, שהרס טרם הגיע אליהן.

 

דברים אלו לא נועדו בשום פנים ואופן לחלק את [העמים] המרכיבים את האזור לכאלה החיים בנועם ולעמים שחווים אסון, אך איננו רוצים להרחיב את [נזקי] האסון הזה כך שיפגע בכולם. יש הבדל גדול מאוד בין לעורר רגשות הזדהות כתוצאה משידור התמונות לבין לגרום לריסוק המבנה הנפשי של אנשים ולהכנעתם בעקבות צפייה בבני עמם כשהם מתים או נפצעים."



[2] אל-דוסתור (ירדן), 13.1.2016