המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
כותב פלסטיני נגד הפיגוע בת"א: המאבק המזוין מזיק לפלסטינים יותר מאשר מועיל להם
22/6/2016


כותב פלסטיני באל-חיאת נגד הפיגוע בתל אביב:

המאבק המזוין מזיק לפלסטינים יותר מאשר מועיל להם

 

בתגובה לפיגוע הירי במתחם שרונה בתל אביב  פרסם היומון אל-חיאת היוצא לאור בלונדון את מאמרו של בעל הטור מאג'ד כיאלי, ב-12 ביוני 2016, תחת הכותרת "חוזרים 'לקדש' את הנשק". במאמרו יצא כיאלי נגד דרך המאבק המזוין, שלדבריו, הוכח לאורך השנים שהיא אינה אפקטיבית לפלסטינים ושהיא גורמת להם יותר נזק מאשר תועלת. כיאלי טען כי גם אם יש בפיגוע מרכיבים של גבורה והקרבה, וגם אם ניתן לראות בו תגובה טבעית לכיבוש, הוא איננו מועיל לפלסטינים אלא רק מאפשר לישראל לנצלו כדי לנקוט פעולות נגדם, ואף פוגע באמינות מאבקם ובתדמיתם בעולם.

 

עוד טען כיאלי כי המאבק המזוין בצורתו הנוכחית של פעולות בודדים חושף היעדר אסטרטגיה ברורה של מאבק פלסטיני ואת אזלת היד של ההנהגה הפלסטינית ושל הפלגים הפלסטינים. כיאלי הוסיף כי בתנאים הקשים הנוכחיים, הן בזירה הפלסטינית והן בזירה האזורית, לא ניתן להביא לשחרור האדמה הפלסטינית, ולכן על הפלסטינים להתמקד בבניה מחדש של החברה והישויות הפוליטיות שלהם ולגבש חזון פוליטי שיתאים לבעיה הפלסטינית, ולבחור בדרכי מאבק שיועילו להם, כמו למשל האינתיפאדה הראשונה.

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"פעולת תל-אביב שפגעה במבקרים ישראלים באחת המסעדות, החזירה אותנו אל ימי האינתיפאדה השנייה 2000 – 2004, שבה חלה הסלמה בפיגועים נגד מסעדות, מקומות בילוי, אוטובוסים ושווקים.

 

מעניין שהמוח הקולקטיבי המבוסס על אמוציות, סיסמאות וקידוש המאבק המזוין, שוכח באותם רגעים של התלהבות ונקם את לקחי ניסיון העבר ואת המחיר הכבד ששילמנו, בלי להשיג את הרווחים המתבקשים מפעולות מן הסוג הזה ובלי שתהיה פרופורציה בין היקף הקרבנות להישגים...

 

לפי כל אמת מידה, אפשר לראות בפעולה הזאת תגובה טבעית לכיבוש, להתנחלויות, ולמדיניות הישראלית היהירה והגזענית, אלא שבאותו זמן היא גם תוצר של תרבות פלגנית ותוצר של חוסר יכולת של הפלגים ליצור תרבות של התנגדות המתאימה ליכולת של העם הפלסטיני, לתנאים ולתקופה. לפיכך, אפשר להבחין בין רוח הגבורה וההקרבה של מבצעי הפעולה לבין היותה פעולה ספונטנית של יחידים, מנותקת מכל הקשר פוליטי או הקשר של מאבק במובן האסטרטגי.   

 

בהיבט המוסרי, אפשר לומר שישראל האימפריאליסטית, הגזענית והגזלנית אחראית לכל מה שקורה לפלסטינים: לתסכולם ולתחושת הדיכוי והזעם, אלא שהפעולה הזאת שפגעה באזרחים מזיקה לאמינות מאבקם. זה דבר ששיש להניח שהפלסטינים נעשו יותר מודעים לו ורגישים כלפיו לאור התגברות ההזדהות העולמית עם בעייתם ועם זכויותיהם והתגברות הקריאות לבודד את ישראל להחרימה מדינית וחברתית באירופה ואפילו בארה"ב... 

 

הרעיון כאן הוא שההקרבה והגבורה אינן מספיקות ואינן מונעות את ההשלכות החמורות, או הלא שקולות, שיכולות לנבוע מהן בשל היותן פעולה של איש בודד שאינה קשורה לשום אג'נדה של פלג, אך נראה שהבעיה כאן היא שהפלגים [הפלסטינים] מביעים קורת רוח מפעולות אלה [המבוצעות על ידי בודדים] בנסותם לחפות על אזלת ידם, בעיקר משום שהפעולות האלה חושפות היעדר אסטרטגיה ברורה של מאבק פלסטיני לאחר חצי מאה בחיי התנועה הלאומית וחושפות שפעילות המאבק המזוין של הפלסטינים היא אקראית ומתבססת על מצבי רוח וניסוי.

 

מלבד ההיבט המוסרי, החיסרון בפעולה הזאת ודומותיה, הוא שהן אינן קשורות לשום אופק מדיני [מחד, ומאידך] הן אינן נובעות מן היכולת להתמיד בצורת המאבק הזאת, בייחוד בנסיבות של הזעזועים בעולם הערבי וההרס של המדינה והחברה בסוריה ובעיראק. ישראל שיצאה לשלוש מלחמות הרסניות בעזה בשנים 2008, 2012, 2014 בלי שאיש יעצרה, תמצא אולי בנסיבות האלה הזדמנות לפתוח במלחמה חדשה נגד עזה ואולי תנקוט צעדים שיובילו לעקירת אלפי פלסטינים או עשרות אלפים ולגירושם מירושלים או חברון, למשל. כבר ראינו שהעולם התייחס בסלחנות למשטרו של בשאר אל-אסד שהרג מאות אלפים מבני עמו, הרס את בתיהם והבריח מיליונים. כיצד יפעל עולם זה נגד ישראל, אם תעשה רבע מכך לפלסטינים? 

 

בנוסף לכך, הבעיה של הפלסטינים היא שהם אינם בוחנים את ניסיונם ההיסטורי בגישה ביקורתית. היכן היה המאבק המזוין הפלסטיני שהחל באמצע שנות השישים של המאה הקודמת ולאן הוא הגיע? באינתיפאדה השנייה שהתקיימה בין השנים 2000 – 2004 התרחש העימות הגדול ביותר בין הפלסטינים לבין ישראל והיא ספגה אבדות כבדות בנפש... אך היא הצליחה [בסופו של דבר] לנטרל את ההתנגדות ובנוסף לכך היא ניהלה מו"מ עם התנועה הלאומית הפלסטינית, שבה וכבשה את הגדמ"ע והתנכלה לפלסטינים. בנוסף, היא מנעה מהפלסטינים להיכנס לירושלים אלא אם יש בידם היתר, הקימה את גדר ההפרדה, בנתה עשרות התנחלויות והקימה מחסומים בין ערי הגדמ"ע וכפריה.

 

אינני מתכוון לומר שהפלסטינים צריכים לחדול להיאבק ולהיכנע, אך עליהם לדעת איזו צורת מאבק היא המועילה ביותר, כמו למשל, האינתיפאדה הראשונה, ועליהם לאזן בין העלות לתועלת וכן לפעול כך שיתישו את אויביהם במקום שיותשו בעצמם. ההתנגדות צריכה להביא בחשבון את כושר עמידתו של העם, את כוח הסבל שלו, את יכולתו לפתח את החברה הפלסטינית ולחזק את ישויותיה הפוליטיות, שאם לא כן, צורת ההתנגדות הזאת לא תזיק לישראל, אלא תקל עליה לגרום פירוד בחברה הפלסטינית להתיש את הפלסטינים ולהכניעם.

 

מן הסתם יהיו שישאלו מה החלופה [למאבק המזוין] וזו ההזדמנות להדגיש כי כותב שורות אלה אינו רואה במו"מ או בהסכם אוסלו דרך לקבל את הזכויות הפלסטיניות כלומר, הניסיון הפלסטיני נכשל הן במו"מ והן בהתנגדות בשל היעדר חזון  פוליטי אסטרטגי וכן בשל חולשת התשתית הפוליטית הפלסטינית (אש"פ, רש"פ והארגונים), הסתיידותה ורפיונה. אשר לשאלת החלופה שנראית בלתי אפשרית, התשובה עליה פשוטה מאוד -  אין תוחלת בהליכה בדרך שהוכח כישלונה והתבררו נזקיה...   

 

לפיכך, בנסיבות הקשות הנוכחיות, הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית, אולי הדבר המועיל ביותר לפלסטינים הוא לאסוף את הכוחות ולא לאפשר לישראל לנצל את המתרחש באזור, להכות בהם ולפרק את חברתם, משום שבתנאים האלה אי אפשר לשחרר אפילו טפח מפלסטין ואי אפשר להחליש את ישראל לנוכח המתרחש בעולם הערבי.   

 

בנסיבות האלה מוטב שהפלסטינים יעשו הערכה מחדש מתוך גישה ביקורתית ואחראית, יבנו מחדש את החברה שלהם בפנים [שטחי הרש"פ]  ובחוץ [בפזורה הפלסטינית], יחזירו את הקונצנזוס ויבנו מחדש את הישויות הפוליטיות שלהם על יסודות חדשים ולפי חזון פוליטי שיתאים לבעיה הפלסטינית, לעם הפלסטיני ולארץ פלסטין. מוטב שהפלסטינים ינקטו דרכי מאבק שיתאימו ליכולת של העם ולא יאפשרו לישראל להשתמש בכוחה הבלתי מרוסן להתיש את החברה הפלסטינית ולפרקה."[1]  

 



[1]  אל-חיאת (לונדון), 12.6.2016

תגיות