כללי

כותב פלסטיני: המאבק המזוין צריך להיות נוכח תמיד; יש להשתמש בו בהתאם לנסיבות ואין להגדירו כפשע

 

בעקבות פיגוע הטרור במתחם שרונה בתל אביב ב- 8 ביוני 2016, פרסם  האני אל-מצרי, בעל טור ביומון הפלסטיני "אל-איאם", מאמר בו טען כי יש להפריד בין פעילות ההתנגדות המאורגנת, הכפופה לשיקולים אסטרטגיים, לבין פעולות ספונטניות של אנשים בודדים, שהיא אפקטיבית ומרתיעה וכזו שמנגנוני הביטחון הישראלים מתקשים לעצרה. לדבריו, בהעדר הנהגה ופעילות מאורגנת, הפעילות הספונטנית טובה מלא כלום.

 

אל-מצרי קרא לשמר את אופציית המאבק המזוין הפלסטיני כדי להתגונן מפני תוקפנותם של הכיבוש הישראלי והמתנחלים ולשלבה בדפוסי מאבק אחרים, בהתאם לנסיבות. לדבריו, כל הישראלים הם מטרה לגיטימית בהיותם חיילים המשרתים בצבא, כולל החרדים שאמנם לא משרתים בצבא, אך הם מסיתים להריגת גויים.

אל-מצרי ביקש שלא לפגוע בילדים או במקומות ציבוריים "כיאה לצדקת העניין [הפלסטיני] ולעליונותו המוסרית", ו"לקחת בחשבון" את קיומם של ערביי ישראל ושל יהודים אנטי ציוניים, או כאלו הפועלים למען זכויות הפלסטינים.  

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]

 

האני אל-מצרי[2]

 

"פעולת ת"א [הפיגוע במתחם שרונה] עוררה תשומת לב מיוחדת... יש מחלוקת פלסטינית בין הדרג הרשמי וחלק מהאליטה [הפלסטינית] המתנגדים לַפעולה[3]... לבין רוב העם והפלגים התומכים בה...

אין מנוס מהפרדה בין פעילות ההתנגדות המאורגנת המבוצעת בידי ארגון לבין הפעילות של אנשים בודדים ואין זה נכון להחיל את אותם כללים על שני סוגי הפעילות הללו. את הפעילות המאורגנת יש להכפיף לאסטרטגיה ולשיקולי תועלת...  בעוד שפעילות של בודדים אינה כפופה לקריטריונים הללו.

 

כאשר מתרבות פעולות הבודדים כפי שקרה בגל האחרון של האינתיפאדה המכונה 'אינתיפאדת הסכינים', יש לדון בסיבות ובמניעים שהביאו לכך ולא למהר להתנגד להן, לגנותן או לתמוך בהן, שכן הסיבה לפעילות זו היא הכיבוש, כפי שאמר ראש עיריית תל-אביב. כמו כן, כאשר אין [בצד הפלסטיני] הנהגה [מאוחדת] או מוסד לאומי מאוחד, או כוחות פעילים, או חזון או אסטרטגיה, הדבר מזרז את חוק הטבע [הכוונה לחוק השלישי של ניוטון] שאומר: 'לכל פעולה יש תגובה שווה והפוכה', ואין זה [ניסיון] לקדש את [פעילות היחידים] הספונטנית, אלא ניסיון להבינה בהקשר הפלסטיני הנוכחי.

 

[הפעילות] הספונטנית לא תמיד מנותקת מההקשר הפוליטי או מהמאבק - לא ברמה  הטקטית ולא ברמה האסטרטגית - אדרבא, היא עשויה להיות תגובה נוקבת, שכן כאשר ישראל עושה כל מה שהיא עושה נגד הפלסטינים [תוך ניצול] העדר הנהגה [פלסטינית] וחוסר אונים של הפלגים, הרי שפעולות היחידים מהוות תגובה שתואמת את ייחודיות המצב הפלסטיני, שכן קשה למנגנוני הביטחון הישראלים למנוע אותן... לפיכך, הדבר מהווה תגובה אפקטיבית ומרתיעה [שיש בה כדי] להניע את הישראלי לתהות באשר ליעילות השימוש בכוח ובפתרון הביטחוני והצבאי ולגרום לו לחשוב... לשנות את עמדתו ולחפש פתרון מדיני שהצד הפלסטיני יקבלו.

 

אם דפוס פעולה [כלשהו] מתאים בזמן מסוים לשמש כדפוס פעולה עיקרי, אין צורך לשלול, להתנגד או לגנות את דפוסי [הפעולה] האחרים. אדרבא, הניסיון ההיסטורי מלמד כי מאבקים - לרבות המאבק הפלסטיני, ההודי, הדרום אפריקאי ומאבקים אחרים -  יכולים לשלב מאבק בדרכי שלום עם מאבק מזוין... צד אחד אינו יכול לקבוע לבדו את צורת המאבק המתאים, אדרבא, אופי הסכסוך, תכונותיו המיוחדות, הנסיבות, הגורמים המשפיעים עליו והתנהגותו של הצד האחר ממלאים תפקיד משמעותי בקביעת צורת המאבק.

 

כאשר האויב הוא כמו הכיבוש הישראלי שמממש תכנית אימפריאליסטית התנחלותית השוללת הסדר; שיש לו מטרות רדיקליות ושהאפשרות להשפיע עליו מבפנים מוגבלת אם בכלל קיימת; שמשתמש בעוד ועוד כוח כדי לממש את יעדיו -  הרי שבמקרה כזה אין שום תועלת בפסילת ההתנגדות המזוינת, גם אם אינה דפוס [הפעולה] העיקרי המתאים בשלב זה או אחר.

 

המאבק המזוין צריך להיות נוכח תמיד, בהיותו זכות מוצדקת. יש להשתמש בו בהתאם לנסיבות ואין לפסול אותו לחלוטין או להגדירו כפשע. ניתן בשלב זה להשתמש בהתנגדות המזויינת בעיקר לצורך הגנה עצמית מפני תוקפנותם של חיילי הכיבוש ושל עדרי המתנחלים החמושים מכף רגל ועד ראש ולצורך עמידה בפני התוקפנות הצבאית החוזרת ונשנית נגד רצועת עזה ומעשי האיבה היומיומיים של המתנחלים בגדמ"ע...

 

יש לבחון את עניין הפגיעה באזרחים בישראל בהתחשב בכך שהיא ישות אימפריאליסטית התנחלותית גזענית שכולם בה חיילים, והראייה לכך היא שהנשק נפוץ בכל מקום [בה] ומאות אלפי אזרחים נושאים אותו ברחובות ושכולם משרתים בצבא, חוץ מהחרדים, אשר רובם המכריע קיצוניים המסיתים להריגת הגויים. לפיכך על פעילות ההתנגדות להיות שקולה ולא חסרת אבחנה, ולא להיות מכוונת נגד ילדים או מקומות ציבוריים כיאה לצדקת העניין [הפלסטיני] ולעליונותו המוסרית. כמו כן, על [פעילות זאת] לקחת בחשבון כי יש כשני מיליון פלסטינים בעלי 'אזרחות ישראלית' ויש יהודים המתנגדים למפעל הציוני או נאבקים כדי להגן על זכויות הפלסטינים או נגד הכיבוש הישראלי.

 

בהעדר אלטרנטיבה, לא ייתכן שהפתרון יהיה שנעמוד בחיבוק ידיים בהמתנה להצלה שאולי תרד מהשמיים... יש לפעול לגיבוש אלטרנטיבה צעד אחר צעד נדבך אחר נדבך, שכן כאשר אין אלטרנטיבה יש ואקום שיתמלא בפעולות גבורה של התנגדות בודדים או במשהו אחר. הספונטניות היא ראשית התודעה והארגון והיא תורמת להשארת העניין הפלסטיני בחיים ולכן היא טובה יותר מלא כלום או מהאפשרות שאת הוואקום הקיים ימלאו ארגונים טרוריסטים או משתפי פעולה."