אדוארד ווקר נגד מדיניות ממשל בוש בשאלת החיסולים
היומון הלונדוני, אל-חיאת, מפרסם מאמר מאת אדוארד ווקר, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, מצרים, מאע"מ והאו"ם, וכיום ראש "מכון המזרח התיכון" בוושינגטון בו הוא מותח ביקורת על מדיניות ממשל בוש בנוגע לחיסולים שמבצעת ישראל בקרב פעילי טרור פלסטינים.
במאמר, שכותרתו "סטנדרט נמוך יותר", נכתב[1]:
"למרות מאמציו של הדובר הרשמי, ארי פלטצ'ר, הצהרותיו של סגן הנשיא האמריקאי, דיק צ'ייני, מוקדם יותר החודש גרמו רק להעמקת החשדות במרבית העולם הערבי בכך שהנשיא בוש נתן "אור ירוק" למדיניות חיסול פלסטינים החשודים כטרוריסטים שמנהיגה ישראל. מר פלטצ'ר הצביע על כך שמי שהתמרמרו על הצהרותיו של סגן הנשיא, מאמצים באופן סלקטיבי משפטים ומתעלמים מן ההקשר. אוקיי, אבל הבעיה נעוצה במה שאמר סגן הנשיא: "אם ארגון מסוים זמם או זומם לקיים התקפות מתאבדים, לדוגמא, ואם בידי (הישראלים) הוכחות חזקות בנוגע לזהות הנוגעים בדבר ומיקומם, אני סבור שישנה הצדקה מסוימת לכך שהם ישאפו להגן על עצמם מראש". אנו מצויים בבעיה, אלא אם אנו מוכנים שתהיה מדיניות אחת לישראל ומדיניות אחרות לעצמנו ולשאר העולם.
בכירים בממשלת ישראל ספרו לי שראש הממשלה, שרון, יצא מפגישתו הראשונה עם הנשיא בוש, כשהוא משוכנע לחלוטין שהוא השיג הסכמה סמויה מן הבית הלבן ל"הריגה המכוונת", על פי הביטוי הישראלי. לפיכך, הצהרותיו האחרונות של סגן הנשיא תאמו, למרבה הצער, את התהליך שנראה שהנשיא הוא זה שלמעשה פתח בו. עד כה, הביקורת הפומבית המעורפלת שמפנה הבית הלבן למעשים האלה, רק חיזקה את הסברה שניתן "אור ירוק" לשרון. אם שרון לא הבין את כוונותיו של הנשיא, הרי שעל הממשל חלה החובה להציג את עמדתו בבירור.
כל אדם יכול להבין את רצונו של ראש ממשלת ישראל ואת חובתו לעשות את כל שביכולתו כדי למנוע מפעולות טרור מלפגוע בישראלים ובבעלי אזרחות אחרת. כשגריר ארה"ב לשעבר בישראל, אני יכול להבין את הפחד הנורא שחשים ידידי שם. סביר להניח, שבאופן טראגי לחלוטין, הם ושכניהם הפלסטינים ידעו עוד צער וסבל בדרכם להגשמת שלום בטוח ובר קיימא. לא ניתן לייפות את מה שהיה ונותר תהליך קשה ביותר. אבל, שארה"ב תתעלם, כפי שנראה, ממעשים המפרים את זכויות האדם הבסיסיות ביותר של הפלסטינים - זוהי עמדה מתועבת מבחינה מוסרית, שבמקביל מובילה, ברמה הפרגמטית יותר, לתוצאות הפוכות, אם באמת מתעקשים על הפסקת האלימות ויישום המלצות דו"ח מיטשל. המלצות אלה, נכון להיום, הן הדרך היחידה עליה מסכימים שני הצדדים כאמצעי להתקדמות.
אלא שדרך ההתקדמות נראית מאוימת יותר כאשר שני הצדדים עוסקים במעשי אלימות משוחררי רסן וארה"ב מאשרת את החששות הגרועים ביותר של כל ערבי: שאנו נוטים לסלוח לישראל על חטאיה בהשוואה לחטאים דומים של ממשלות ערביות. יצירת רושם כי אנו מוכנים להניח בצד את עקרונותינו בנוגע לעמדה הדרושה ובנוגע לזכויות האדם, תוך הסתמכות על הוכחות שנאספו מאחורי דלתות סגורות, אינה תואמת כלל את תפקידנו כמתווך הוגן, שלא לדבר על המורשת הפוליטית שלנו. אני אישית הייתי במקום שבו מתקבל מידע מודיעיני המבוסס על מודיעים הפועלים בשכר, על חקירות אלימות, ועל מסרים שבמקרים רבים היו מקודדים. אלו, לעתים קרובות, יכולים להוות סימנים, אך אין הם מהווים הוכחות. לעתים קרובות ביותר, מידע זה הינו בלתי מספק בהשוואה למה שדרוש לבית המשפט כדי להאשים באופן חוקי, או להרשיע אדם החשוד בביצוע פשע. האם אנו מוכנים להוציא כעת את ישראל מן הסטנדרטים להם אנו מצפים, כפי שראוי שיהיה, מחברות אחרות.
בעת שעבדתי כשגריר באו"מ, במאע"מ, ובמצרים, קיבלתי פעם אחר פעם הוראות כי עלי למחות בפני ממשלות בנוגע לבתי משפט ביטחוניים, משפטים חשאיים, ומעשי הרג מחוץ למסגרת החוק. זכור לי במיוחד מקרה אחד בו היה עלי למחות בשפה חריפה על השימוש לכאורה בהרג מחוץ לחוק במדינה ערבית שניהלה מערכה רווית דם נגד טרור פונדמנטליסטי. הדבר היה למרות שאזרחים חפים מפשע היו נהרגים שם במספרים בלתי מבוטלים בידי הטרוריסטים. משום כך יש בהחלט להציג את השאלה מדוע ממשל בוש סבור שהתנקשות יכול להיות "מוצדקת" במקרים מסוימים בישראל, בעוד שאינה "מוצדקת" כאשר היא מתרחשת במדינה ערבית.
השארת ספקות כלשהם בנוגע לעמדת הממשל האמריקאי פוגעת בכל דיפלומט אמריקאי שהעביר בעבר או יעביר בעתיד למדינה בה הוא משרת את המסר העקרוני, לפיו שפיטה, הרשעה, והריגה באמצעות מנגנוני המודיעין הם דבר בלתי מקובל. שירתתי את ארצי בצבא ובסגל הדיפלומטי במשך 24 שנים. תמיד חשתי גאווה על כך שארה"ב מאמצת סטנדרט נעלה יותר. משום כך, שמחתי באופן מיוחד על כך שהנשיא בוש, הבטיח בעת שעלה לשלטון, שהוא יישם את הסטנדרטים ואת הערכים האמריקאים לגבי מדיניות החוץ שלנו. הוא הכריז על כך ואני האמנתי לו. האם הוא שכח את ההבטחה הזו? או שמא הסטנדרטים שלנו השתנו."
