כללי

 

ביקורת בקרב עיתונאים ואינטלקטואלים פלסטינים על השתתפות ילדים בפיגועים נגד ישראל ועל פגיעה באזרחים

 

מאת יעקב כ*

הקדמה

בקרב ההנהגה הפלסטינית והציבור הפלסטיני ניכרת כיום תמיכה רחבה בהמשך האירועים האלימים המכונים ע"י בכירי הרש"פ "ההתעוררות העממית" וע"י חמאס "אינתיפאדה".

 

הרשות הפלסטינית ופת"ח אינן מגנות את פיגועי הדקירה ואפילו לא את פיגועי הירי. בכירי הרש"פ ואמצעי התקשורת שלה מצדיקים את גל הטרור הנוכחי, מאדירים את המשתתפים בו, מנציחים את השהידים שביצעו את הפיגועים ומביעים הזדהות עם מבצעי פיגועים שנותרו בחיים. לטענתם, ישראל מוציאה להורג פלסטינים ובייחוד ילדים והיא עדיין מתכוונת לעשות שינויים במסגד אל-אקצא.          

 

למרות כל אווירת ההסתה והעלילות נגד ישראל מצד הרש"פ החלה להישמע לאחרונה ביקורת מצד כמה אינטלקטואלים ועיתונאים פלסטינים, ובהם גם העורך לשעבר של יומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה וחבר המועצה המהפכנית של פת"ח, חאפז אל-ברגותי, נגד הפיגועים ובייחוד נגד השתתפות ילדים בפיגועי הדקירה. עיתונאים ואינטלקטואלים אלה הביעו מורת רוח מעצם השתתפותם של ילדים בפיגועי הדקירה נגד ישראל, וטענו כי אין זה מקומם של הילדים וכי יש לשמור על ילדותם ועל חייהם. הם מתחו ביקורת נוקבת על הנהגות הארגונים הפלסטיניים אשר לדבריהם "סוחרים בדמם של הילדים" ושולחים אותם למוות כאשר הם מעודדים את הילדים להמשיך לבצע פיגועים, ואף משבחים ומאדירים אותם. חלק מהאינטלקטואלים קראו להגביר בקרב הציבור והצעירים את המודעות להעדפת החיים על פני המוות, ולחנך את הדור הצעיר לאהבת החיים, ללימודים, לרצינות ולשקידה, במקום לחנכם למות.

 

חלק מהכותבים אף קראו לפלסטינים לשמור על מאבק מוסרי ולא לפגוע באזרחים ישראלים. הכותבים נימקו את עמדותיהם הן מהבחינה הערכית הן מבחינה פרקטית. בממד הערכי הם טענו כי על הפלסטינים לשמור על אנושיותם. אשר לצד הפרקטי הם טענו כי פגיעה באזרחים, ובמיוחד בעיתוי הזה, מזיקה למאבק הפלסטיני ומזהה אותו עם הטרור העולמי שמוביל ארגון דאעש. חלקם אף קראו לחדול מפיגועי הדקירה בשל  חוסר התוחלת שבהם והמחיר הכבד שהם גובים  וקראו למצוא חלופות אחרות למאבק.

 

להלן תרגום קטעים מהמאמרים:

 

ביקורת על השתתפות ילדים בפעולות דקירה: עלינו לשמור על ילדותם

הכותבים יצאו נגד שליחת ילדים לבצע פיגועים וקראו  לציבור לשמור על ילדותם ולא לשלוח אותם אל המוות. כך למשל כתב ב-11 בנובמבר 2015 חאפז ברגותי: "כבר בהתחלה אמרנו: אל תשלחו את ילדיכם למערכה אף שהכיבוש אינו מבדיל בין ילדים, נוער ומבוגרים... איננו צריכים לגייס את ילדינו למעגל האלימות... אפילו הנביא מוחמד לא הסכים לצרף לקרבות ילדים...  ראוי להרחיק את הילדים מההפגנות במוקדי חיכוך ומעימותים כדי שיחיו את ילדותם. גם אם היא קשה היא עדיפה מילדות של פצוע, אסיר או שהיד ללא ילדות."[1]   

 

במאמר אחר שפרסם  תחת הכותרת "למען ההגנה על הילדות" הוסיף אל-ברגותי: "אל תריעו [לילדים הדוקרים] ואל תתגאו [בהם] היות שהנושא הזה הפך למשחק בדם. מי שצורח ושואג, כשהוא מברך ילד על ששלף סכין או תלמידה על שהחזיקה מספריים, צריך לראותם כאילו היו ילדיו. האם יסכים להשלכת בנו לכבשן הזה?" [2]

 

העיתונאי מוחמד דראר'מה הצטרף לטענה בדבר חוסר תועלתם של הפיגועים במאמר שפורסם בנספח ליומון הרש"פ אל-איאם: "אל תלכו אל המוות. פלסטין זקוקה לכם חיים. אתם רשאים לכעוס, למרוד ולצאת אל הרחובות ואל המחסומים. אתם יכולים לחסום כבישים, לצרוח ולהשמיע את קולכם באוזני העולם החירש. אם הוא לא ישמע אתכם היום, הוא ישמע אתכם מחר, אך אל תמותו. המולדת זקוקה לכם חיים. זה יהיה אות קלון לפלסטינים, מבוגרים וצעירים כאחד, אם הם ישתקו לנוכח הכיבוש או יהיו טרודים בעיסוקיהם וישכחו את המולדת, אך לא צריכות להיות רק שתי אופציות: שתיקה או טרוף. שתקנו זמן מה והיום אנו נדחפים בטרוף אחרי יצר הנקם ההרסני. ייתכן שצעיר שנדחף ע"י הכיבוש יאבד כל יכולת לחשוב, יסתיר סכין ויצא לרחוב לחפש סמל של הכיבוש כדי לקטול אותו. זה קרה ויקרה, אולם נשאר בגדר של מעשי יחידים. אסור שכל צעירי פלסטין ירוצו אל מותם בדרך זאת. אי אפשר להשוות בין מספר ההרוגים המצומצם של החיילים שנהרגו מדקירות הסכינים לעומת המספר הרב של הצעירים הפלסטיניים שהתבוססו בדמם מול חיילים חמושים ומאומנים.

 

כאשר הסתיימה האינתיפאדה השנייה התייצבנו כולנו כאיש אחד ואמרנו: טעינו פה ושם, לעתים השתגענו ולעתים איבדנו את רגשותינו. איש לא אזר אומץ להשמיע במהלך האינתיפאדה את הדברים שאמר בסופה המכאיב, שמא יינזק. אולם היום עלינו להתייצב מול עצמנו באומץ ולומר את הדברים כהווייתם... אכן מי שנושא סכין ותוקף חייל הוא מתאבד משום שהחיילים החמושים והמאומנים יקטלו אותו. בכל יום נהרגים כמה צעירים פלסטיניים ואנו מחרישים ואפילו משבחים את מותם. צריכים לעמוד כאיש אחד ולומר די...

 

לנוער הפלסטיני המיואש היוצא לנקום אני אומר מה שאני אומר לילדיי: צאו לרחובות, צאו למחאה. זה רק אחד מסבבי הסכסוך שבסופו לא נראה את קץ הסכסוך, אך הוא יביא לפתיחת שלב חדש שדרוש לכל אחד מאתנו... פלסטין היא בעיה בין-לאומית שלא תוכרע בסבב של סכינים או פיגועי מסירת הנפש או מחאות והפגנות, אלא רק כאשר העולם הזה יבין שהוא צריך להתערב ולשרטט גבולות כפי שעשה בבוסניה, בהרצגובינה, בקוסובו, בצפון קוריאה ובדרום קוריאה. עד מתי? עוד יבוא היום.

 

עלינו לשמור על חיי ילדינו ולהמשיך את המאבק הלאומי... אם מישהו ישאל אם המאבק הבלתי אלים הקודם נגד הכיבוש [האינתיפאדה הראשונה] הביא לסיום הכיבוש, אשאל גם  אני: האם המאבק הצבאי החמוש עשה זאת? הבעיה הפלסטינית איננה מקומית, אלא בין-לאומית שהעולם יצר ורק הוא יפתור אותה, אך הוא לא יעשה זאת אם נשתוק או אם נתאבד." [3]

 

ג'יהאד חרב, חוקר בנושאי מדע המדינה ודמוקרטיה ובעל טור באתר http://www.amad.ps   בניהולו של השר לשעבר ברש"פ חסן עספור, קרא במאמרו לחדול מן הדקירות משום שהן כבר מיצו את עצמן. הוא הביע תקווה שהנהגה הפלסטינית תשמע את דבריו ותגן על חיי הצעירים "המוצאים להורג במחסומים בלי עוול בכפם ולשווא". לדבריו: "רוב אלה שביצעו פעולות אלה, או שניסו לבצען, או שנהרגו בטענה שניסו לדקור, הם בני פחות משמונה עשרה ואינם יכולים להתמודד עם חיילים מוגנים, חמושים ומאומנים. פעולות הדקירה נתנו לישראל עילה להרוג את נערינו ונערותינו במחסומים... הקריאה להנהגה ולארגונים [הפלסטיניים] לפעול להפסקת פעולות הדקירה - אף שהם לא חברו למובילי הפעילות הזאת - באה להגן על חיי צעירינו ובנותינו שפלסטין זקוקה להם לעתיד טוב יותר. זו לא קריאה לתהדיאה אלא לכוון מחדש את הפעילות ולפתח את השיטות ואת האמצעים של ההתנגדות העממית."[4]

 

יציאה נגד תרבות המוות

העיתונאי מחמוד פנון כתב מאמר בעד תרבות המאבק, הניצחון והחיים ולא בעד תרבות המוות חסר התוחלת: "אתה שומע ילדים בני פחות מעשר שנים המייחלים למות מות שהידים... הוא [הילד] מייחל למות במקום לחיות, להיאבק ולהילחם באויב ולהרוג אותו ולהביסו. הוא רוצה להציע את עצמו למות ע"י האויב. מדוע? מדוע אינו מייחל להטיל אימה על האויב ולהמשיך בכך עד שיסתלק מפלסטין... כאשר הצעיר מת כשהוא מניף סכין – מה התבונה בכך? יש קרב - בצד אחד האויב, צבאו ומתנחליו ובצד האחר נער. הקרב מסתיים חד-צדדית: האויב הורג את הלוחם הפלסטיני לפני שהחל במתקפתו החבויה. בקרב הזה האויב ניצח והביס את הצעיר ואף הרגו בטרם עשה דבר. לו תכנן את העניין היה תוקף ופוגע ואחר כך ניצל או נפגע [בלבד]. אלה כללי הלחימה... אומרים שהחיים הם פרוזדור לעולם הבא ולכן לא אכפת שיהיו קצרים אם בסופם נמצאים גן העדן ושחורות העין. הדבר הזה אינו מכעיס את האויבים, אדרבא, הם שמחים שניצחו את הצעירים, וחייליהם מקבלים תגמול, ואילו אנו בטרגדיה לנוכח אובדן חיי הצעירים ומפח הנפש שלהם מכישלונם בקרבות מול החיילים.

 

כך גם בנוגע לסיסמה [שערפאת נהג להשמיע]: 'מיליוני שהידים הולכים לירושלים', מדוע שהידים? האם אנחנו בקרב חרבות שבו עלינו לזחול לירושלים כשהאויב חמוש בכמויות גדולות של נשק חם. מדוע לא נצא לכבוש ולנצח ואז נגיע שלמים ובריאים גם אם חלקנו ייהרג. אלה כללי המלחמה. התרבות הזאת לא משפיעה על האויב, אדרבא, הוא מברך עליה... אנו הולכים כדי למות ואכן נמות, ואילו האויב ממשיך לכבוש את הארץ מקצה לקצה. אנו משיגים את השהאדה אם בכלל, והאויב משיג את המולדת במקום שנביס אותו ונישאר חיים."[5]  

 

ביקורת על ראשי הארגונים הפלסטינים: שומרים על ילדיהם ומעודדים ילדי אחרים לפגע

כותבי המאמרים מתחו ביקורת על מנהיגי הארגונים הפלסטיניים והתריסו נגדם שהם מעודדים ילדים לעשות פיגועים, אך אינם עושים זאת בעצמם ואינם שולחים את ילדיהם לעשות זאת.

 

חאפז אל-ברגותי כתב: "מקצת הארגונים והשבטים שפשטו את הרגל מפריזים בסיסמאותיהם כאילו הילד הוא צבא אדיר והם מצהירים הצהרות, מדקלמים וקוראים להרבות בפעילות הזאת, אך בפועל הם סוחרים בדם של אחרים ומציבים את עצמם כפטרונים של דמנו, בשעה שטיפה מדמם אינה נשפכת." [6]

 

חאפז אל-ברגותי[7]

 

במאמר שפרסם אל-ברגותי יום קודם לכן כתב:  ביקורת על האופוזיציה הפלסטינית שמעודדת ילדים להשתתף בפעולות האלימות: "אין לעודד את הילדים לספוג קליעים ברחובות. נכון, איננו יכולים להרגיע נפשות זועמות ודם רותח, אך מודעות הציבור נגד [פעולות הדקירה מצד ילדים] יכולה ליצור אווירה שתפחית את המוטיבציה חסרת התועלת [לצעוד] לעבר מלכודות הכיבוש ורשתותיו המוצבות בכל מקום."[8]  

 

ביקורת חריפה יותר מתח העיתונאי הפלסטיני עמיד דויכאת, כתב רדיו 'טריק אל-מחבה' (קול האהבה) שכתב: "שיופיעו אלה הגורמים לילדים להגיע למצב כזה. שיראו לנו את ילדיהם. אל תקראו להמשך [אירועי הטרור] בעודכם יושבים במשרדיכם. רק אלוהים יודע באיזה אתר נופש מבלים ילדיכם. הילדים אינם רובוטים שאתם מפעילים בלחיצת כפתור ומפסיקים את פעולתם כרצונכם. דמם של הילדים האלה על מצפונכם."[9]

 

העיתונאי מוחמד דראר'מה קרא להנהגה הפוליטית של כל הארגונים לומר את דברה: "עליה לתעל את הזעם הלאומי הגואה למחאה נגד הכיבוש. מחאה בלי מוות, מחאה שכל כולה חיים, מהפכה, ותקווה לשינוי."[10]

 

דברים דומים נשמעו גם מהעיתונאי הפלסטיני איהאב אל-ג'רירי, מרדיו 24 FM שטען: "מי שכותב תיאוריות בפייסבוק, מאחורי מסך של מחשב, תומך ברעיון שילדים יעשו פיגועי דקירה ומעודד אותם לכך – מן הראוי שיעשה זאת בעצמו ורק אחר כך יבקש מן הקטנים ללכת בדרכו." [11]

 

האחריות על השתתפות הילדים בפיגועים הוטלה לא רק על אלה שמעודדים את הילדים לבצע פעולות דקירה ומשבחים אותם על כך, אלא גם על אלה המחרישים. עימאד אל-אספר, מהמרכז לטיפוח התקשורת באוניברסיטת ביר זית, פנה בעמוד הפייסבוק שלו אל ראשי כל הארגונים הפלסטיניים: "שלחו את אנשיכם עם סכינים או הפסיקו לקדם בברכה ולפאר את מעשיהם של הילדים שהרי אתם מסיתים אותם למות לשווא. גרועים מכם הם אלה שאינם משמיעים את קולם נגד המוות הזה ובייחוד אנשי התקשורת והאינטלקטואלים."[12]

 

 

בתי הספר צריכים לחנך את הילדים לאהבת החיים ולא לעודדם למות

מקצת כותבי המאמרים סבורים כי על מערכת החינוך ללמד את הילדים את אהבת החיים ולהסביר להם שההתנגדות איננה בהכרח בחירה במוות סתמי. חאפז אל-ברגותי כתב: "עלינו להקצות שיעורים [מיוחדים] לתלמידים הקטנים בבית הספר וללמדם כיצד לא להידרדר במדרון החלקלק הזה... מוטב שהאויב יהרוג אותנו מאשר נעודד את ילדינו ללכת אל הסוף הזה לשווא... המוות כשלעצמו איננו מטרה, ואל תשבחו אותו כדי שלא נמות לשווא. חובתנו לחנך את הדור הצעיר ולטעת בו מודעות לאהבת החיים, ללימודים, לרצינות ולשקידה." [13]

 

בדומה לכך כתב בעל טור ביומן הרש"פ אל-איאם מוהנד עבד אל-חמיד על הצורך "לייחד תכניות בבתי הספר ובאמצעי התקשורת  לחיזוק ערכים חיוביים כגון חירות ושחרור מן הכיבוש וכן הצטיינות מוסרית והומאנית וצדק... מן הראוי למתוח ביקורת על הקונספט והתרבות החברתית, על השיח הפוליטי והתקשורתי ועל כל מה שעלול לעודד ילדים לצאת לפעילות אלימה הנוגדת את תכונות הילדות ואת התפתחותה הטבעית." כמו כן עבד אל-חמיד קרא לאמץ מדיניות לאומית שתאפשר לילדים השתתפות במחאה לא אלימה כגון תהלוכות עם נרות, תערוכות ציורים ופסטיבלי זמר "הרחק מהתנגשויות ואלימות."[14]

 

הבלוגר מוחמד אבו עלאן, העוסק בענייני התקשורת הישראלית, קרא לשר החינוך הפלסטיני צברי צידם "לשדר לתלמידי בתי הספר כי לפניהם דרך ארוכה על ספסל הלימודים טרם ילכו למוות בטוח... התנגדות לכיבוש איננה בהכרח מוות לשווא..." [15] 

 

העיתונאי מוחמד פנון כתב: "מדוע מחנכים למות במקום לחנך למאבק ולתכננו וכן להתאמן ללחימה... מדוע מחנכים את הילדים ואת הנערים הקטנים למות עד שהצעיר לא רק מייחל שהציבור יקרא לאמו 'הו אם השהיד השמיעי צהלולים',[16] אלא חולם על כך." [17] 

 

קריאה לשמור על מאבק מוסרי ולא לפגוע באזרחים

השימוש בילדים לצרכי פיגועים העלה אל סדר היום גם שאלות של מוסר והומניות, כמו קדושת חיי הילדים והפגיעה באזרחים, עניינים שממעטים לדון בהם בתקשורת ברש"פ. וכך חלק מכותבי המאמרים קראו לא לפגוע באזרחים ישראלים, על מנת לשמור על מאבק מוסרי ואנושי. היו גם שקראו להימנע מכך על מנת שהעולם לא יזהה את המאבק הפלסטיני כטרור וכחלק מגל הטרור בעולמי בראשות דאעש.

 

וכך, באורח נדיר פורסם ביומון הרש"פ אל-איאם מאמר נגד הפגיעה באזרחים. בעקבות מאמרו של העיתונאי הישראלי ארי שביט בעתון הארץ בו גינה את הטרור היהודי נגד הפלסטינים פרסם בעל הטור חמאדה פראענה מאמר שבו ייחל שאינטלקטואל פלסטיני יאזור אומץ בדומה לשביט  ויגנה כל פגיעה באזרחים ישראלים ויתנגד לה משום שהיא מעשה טרור. כך הוא כתב: "המאבק הפלסטיני נגד מפעל האימפריאליזם הישראלי היהודי הציוני הוא לגיטימי, צודק ואף הכרחי ודרוש כדי שמחיר הכיבוש יהיה יקר עבור ישראל... אולם המאבק הפלסטיני צריך להיות נקי מכל חשד לטרור ואינו צריך לפגוע באזרחים הישראליים היהודים. עליו להיות מאבק הומאני וצודק נגד מפעל הכיבוש האימפריאליסטי של אדמת פלסטין ומנוגד ל'טרור האסלאמי' של אל-קאעדה ודאעש, בין שהוא נעשה נגד מוסלמים ובין שהוא מכוון נגד נוצרים או נגד יהודים... עלינו להבין את חשיבות הגורם המוסרי הנלווה למאבק של העם הפלסטיני ולזכות באהדת העולם ובהזדהותו עם צדקת הבעיה הפלסטינית ועם הלגיטימיות של  המאבק נגד האימפריאליזם הישראלי... כפי שלארי שביט היה אומץ לגנות את הטרור היהודי, עלינו לאזור אומץ ולגנות כל מעשה הקרוי טרור בין שהוא נעשה ע"י פלסטינים או ערבים ובין שהוא נעשה ע"י מוסלמים ונוצרים."[18]

 

חאפז אל-ברגותי כתב: "עלינו להימנע ממעשים לא אנושיים כדי לשמור על ההומניות..."[19] במאמר אחר הוא כתב: "נכון שפעילות היחידים אינה מוכוונת ואי אפשר לרסנה בלחיצת כפתור, אך יש לכוון את מודעות הציבור למאבק מסודר ומוסרי."[20] 

 

יש להנמיך פרופיל כדי שלא נזוהה עם דאעש

גם העיתונאי מוחמד דראר'מה קרא לשמור על אופיו ההומני של המאבק, אך נימוקו פרגמטי: "העולם יפתור את הבעיה הפלסטינית רק אם נשמור על אופיו ההומניטארי של מאבקנו הלאומי. העולם לא יקבל פיגועי דקירה ודריסה נגד אזרחים כפי שהתנגד לפיגועי מסירת הנפש. העולם שאנו מנסים לגייסו למערכתנו יגנה אותנו ויתרחק מאתנו. אנו נאבד אותו ונגלה בסוף הדרך שאנו לבדנו כפי שקרה בסיום אינתיפאדת אל-אקצא. ילדינו נושאים סכיני מטבח כשהם פועלים מתוך הרגש. אנו צריכים לעמוד מולם ולומר להם: אתם מבזבזים את חייכם ואת חיינו. פלסטין זקוקה לכם חיים."[21]

 

במאמר נוסף התמקד אל-ברגותי בנימוק העיתוי. לטענתו אין זה הזמן לפיגועים בשל סמיכותם לפיגועי הטרור בפריז היות שהדבר עלול להזיק לפלסטינים. "חובתנו למנוע מילדינו ומנערותינו ללכת בדרכם של הפנאטים ולבצע פעולות חסרות תועלת, משום שהאויב מערבב באמצעי התקשורת ובדיפלומטיה שלו בין פעולות אלה ובין פיגועי ארגוני הטרור בפריז ובמקומות אחרים כדי להציגנו כלא-אנושיים... לאחר אירועי ספטמבר בניו-יורק [פיגועי 11 בספטמבר] העתיק [ר"מ ישראל לשעבר, אריאל] שרון את מונח 'הטרור' שניתן להתקפות ההן אל המאבק הלאומי שלנו. בזמנו הזהרתי מכך וקראתי להנמיך פרופיל עד שסערת ניו-יורק תחלוף, אולם המונח 'הטרור הפלסטיני' נעשה נפוץ לאחר מכן במקום המונח 'טרור'. כעת, לאחר התקפות [הטרור ב]פריז, עלינו להנמיך פרופיל כדי שלא נזוהה עם פשעי דאעש ודומיו. העולם שרוי בתרדמה ולא יקיץ ממנה בקרוב, ולכן עלינו להפיק לקח ולהמתין... את המאבק יש להשאיר לנסיבות המתאימות ולגברים... אל לנו  לאבד שליטה, יש לשמור על מהות הבעיה הפלסטינית..."[22]

 

 

 

 * יעקב כ. חוקר את הזירה הפלסטנית במכון ממרי