כללי

כותב ירדני בתגובה לירי במחנה אימונים בו נרצחו שני אמריקאים:

פשע מחריד שמחייב חשבון נפש; תוצאה של משבר תרבותי-חברתי בירדן

ב-9.11.15 הודיע דובר ממשלת ירדן, מוחמד אל-מומני, כי קצין משטרה ירדני בשם אנור אבו זיד פתח בירי במחנה האימונים "אל-מוקר" של המשטרה, מזרחית לעמאן, והרג שני אזרחים ירדניים, שני אמריקנים ואזרח דרום אפריקה שעבדו שם כמדריכים. אל-מומני הודיע כי כוחות הביטחון שנכחו במקום ירו והרגו את אבו זיד, וכי נפתחה חקירה באשר לנסיבות האירוע ומניעיו.[1]

 

מדיווחים שהתפרסמו בתקשורת הירדנית שעות לאחר האירוע עולה כי המפגע אבו זיד, בן 29 ואב לשניים ממחוז ג'רש, הוא אחיינו של חבר הפרלמנט הירדני לשעבר סלימאן אל-סעד, מבכירי האחים המוסלמים בירדן. עוד דווח כי אבו זיד שימש כקצין בביטחון הכללי הירדני ולאחרונה ביקש לסיים את תפקידו שם ולהשתחרר אך בקשתו נדחתה.[2]  נוכח העובדה שהאירוע התרחש ביום השנה העשירי לסדרת הפיגועים שביצע ארגון אל-קאעדה בבתי המלון בעמאן, עלו בתקשורת השערות כי מדובר בפעולת טרור של דאעש או של ארגון טרור אחר. בחלק מהדיווחים נאמר אף כי אבו זיד הפך בחודשים האחרונים לאדוק יותר בדת, וכי דקות ספורות לפני שפתח בירי הוא התפלל.[3]

 

ב- 12.11.15 נערכה הלווייתו של אבו זיד בהשתתפות אלפי אנשים שכינו אותו "שהיד" ואף קראו "ברוח בדם נפדה אותך שהיד" ו" מוות לאמריקה ומוות לישראל".[4]

 

בתקשורת הירדנית התפרסמו מאמרים בודדים שהתייחסו לאירוע. אחד המאמרים הבולטים היה של העיתונאי אבראהים ר'ראיבה, בעל טור ביומון  אל-ר'ד, שמתח ביקורת נוקבת על החברה הירדנית וקרא לה לערוך חשבון נפש ולבדוק כיצד יתכן שפשע מחריד כזה מתרחש בקרבה. ר'ראיבה טען כי אירוע הירי באל-מוקר מזעזע כמו הרצח המחריד של 7 התלמידות הישראליות בנהריים ב-1996.

 

מלך ירדן עבדאללה מבקר אחד מפצועי הפיגוע

לדבריו, החברה הירדנית שרויה במשבר חברתי ותרבותי עמוק היוצר אוירה המעודדת את הקיצוניות, הטרור והשנאה, אשר מיגורם אינו מתמצה במישור הבטחוני אלא מחייב בדיקה מעמיקה במוסדות החינוך, החברה והדת בירדן.  

 

להלן תרגום מאמרו של ר'ראיבה[5]:

 

"פשע הרצח של העובדים הירדנים והזרים במרכז האימונים הביטחוני באל-מוקר צריך לעורר אצלנו כממשלה, כחברה וכיחידים, זעזוע עמוק. אם הוא לא יהווה נקודת מפנה בתפיסת העולם היוצרת את  סביבת החיים והעבודה [שלנו], הרי שלא [נצליח] לקלוט איתותים ומסרים המעידים על שינויים וסדקים במערכת האמון ההדדי העומדת מאחורי אינטרסים ויחסים [בין מדינות]. זהו פשע מפחיד ומזעזע, שאין דומה לו. אולי הזעזוע נוכח פשע רציחתן של שבע תלמידות ישראליות בטיול בית ספר בשנת 1996 מתקרב לכך.

 

הדבר החמור ביותר בפשעים האלה הוא שאין מדובר בפעולות של קבוצות מאורגנות! כיצד נערוב לכך שפשע זה לא יישנה? וכיצד נמנע את הישנותו?

 

ידוע כי ננקטים צעדים ביטחוניים ומנהלתיים קפדניים וקשוחים במסגרת הפעילות הביטחונית והצבאית. [אולם] אנחנו צריכים להיות מזועזעים כאשר בסביבת העבודה ובחיי היומיום נוצרת אווירה המהללת את הפשע ואת השנאה; כאשר אדם מאבד את המצפן ואת שיקול הדעת שמאפשרים לו לחשוב בהגיון בריא ולקבל החלטה נכונה; וכן כאשר חברה אינה יכולה לספק לחבריה את החשיבה הרציונלית הנחוצה כדי להיות מודעים לסכנות, [וכדי להבחין בין] נכון ללא נכון, [בין] אמת לשקר ו[בין] טוב לרע.

 

אין זה מספיק לומר שפשעים כאלה קורים תמיד. אם ניזכר בפשעים אחרים [שהתרחשו בעבר]  נוכל להצביע על הבדלים מהותיים בינם לבין הפשע [במרכז האימונים] אל-מוקר, מה שהופך את הבחינה מחדש והחשיבה מחדש לדבר הכרחי...

 

עלינו להכיר במכלול המשברים החברתיים והתרבותיים [הקיימים אצלנו] אשר יוצרים סביבה הדוחפת לביצוע פשע. עלינו לאזור אומץ ולהיות כנים עם עצמנו. השטף הסוחף של השמצת הקיצוניות והקיצונים ושל הוועידות והסימפוזיונים למאבק בטרור... כבר אינו מספק ואין לקבלו.

 

ברור שהפתרון אינו יכול להיות [במישור] הביטחוני בלבד. הצעדים הביטחונייםמיצו את עצמם. ברור גם שמוסדות החינוך ומוסדות החברה לא הצליחו לבנות מערכת, מגמות, עמדות ורעיונות רציונליים. אסתכן ואומר שתוכניות הלימוד ומוסדות החינוך, הדת והמדינה כבר אינם פועלים כפי שמצופה מהם למען [מימוש] היעדים של המדינה והחברה, וזאת בלשון המעטה.

 

פשעים מסוג זה טרם יצרו [אצלנו] ברמת הפרט והחברה, הלם כזה שידחף לחקירה מעמיקה. פשעים כמו פיצוץ בתי המלון [בעמאן ב-9/11/05] לא חוללו זעזוע במצפון האישי והקולקטיבי, לא עוררו [בקרבנו] שום תגובה המתנגדת לטרור ולשנאה, שום הכרה במשבר הקיים אצלנו, ושום חקירה של  הסיבות לטרור ושורשיו מתוך דאגה והבנה נכונה של הפשע ומימדיו. רבים [מאיתנו] עדיין סבורים כי רצח שבע הנערות הישראליות במהלך טיול בית ספרי הוא מעשה הירואי.

 

השאלה הקשה בפניה אנו ניצבים בהקשר לזעזוע ולשאלה המצפונית [שהאירוע מעורר] היא באיזו מידה מחויבים התלמידים והאזרחים, בחיי היום-יום ובהתנהגותם בחברה, בעבודתם ובמוסדות [החינוך] שלהם, להסכמים של המדינה [ועד כמה הם] יכולים להפנים אותם ולכבד את האמנה החברתית, המסדירה את היחסים בין אזרחים, אורחים ותושבים.

 

[כמו כן,] האם פשעים אלה [חמורים] מספיק כדי שנבחן מחדש את התפקיד הדתי של המדינה. תפקיד, אשר למעשה כלל לא נדרש על ידי הדת, כמו למשל [בחינת] לימודי הדת בבתי הספר, ניהול וארגון המסגדים, הדעוה [התעמולה הדתית] וחוות הדעת ההלכתית – [כל אלו הם] תוספות דתיות מופרזות שהמדינה מציפה אותנו בהן בעוד הן אינן [חלק מ]הדת?! האם אנו מכירים למעשה במאגר העצום של השנאה ההרסנית, שמציף אנשים, חברות, ילדים ועמים [שלמים]? האם פעלנו מספיק כדי להתמודד עם השנאה או שמא אנו מגבירים שנאה זו והופכים אותה לעמוקה יותר? מי יכול היום להבחין בין טרוריסט לשאינו טרוריסט? איך המערב יכול להבחין בין מוסלמי מתון לבין מוסלמי טרוריסט, בשעה שאנו איננו מסוגלים לעשות זאת? הבה נשאל את עצמנו בכנות: האם הטרוריסטים מאמינים בדברים שונים מאלו שאנו מאמינים בהם? האם הטרוריסטים לומדים דברים שונים מאלו שלומדים תלמידים במסגרת תוכניות הלימוד של משרד החינוך ובפקולטות ללימודי השריעה באוניברסיטאות הרשמיות [של המדינה]?"