דרשת יום השישי (6.7.2001) בטלוויזיה הפלסטינית
בדרשת יום השישי ה- 6 ביולי 2001, ששודרה בטלוויזיה של הרשות הפלסטינית ממסגד שיח' עג'לין שבעזה, קרא הדרשן, שיח' מחמד אבראהים מאצ'י, לחינוך לג'יהאד וקבע כי יש לאפשר ליהודים ולנוצרים לחיות בארץ רק כבני חסות תחת שלטון מוסלמי. להלן קטעים מן הדרשה:
"...הו אוהבי אללה, בקוראן אנו קוראים את דברי אלוהינו, כי יש להילחם בכל הפוליתאיסטים כפי שהם לוחמים בכולכם... הו אוהבי אללה... האומה הזו הותירה את הנהגת המין האנושי לקומץ הבזוי של יהודים ועוזריהם של היהודים והסתפקו בכך שהם נותרים בזנב השיירה...
העם הפלסטיני החליט שהאינתיפאדה המבורכת הזאת תימשך. אנו מקריבים אסירים, עצירים, שהידים ופצועים ככל יכולתנו; אנו נמשיך באינתיפאדה הזאת עד שתשוחרר אדמת פלסטין. לא נסכים להסתפק בהקמת מדינה פלסטינית בלבד; העם המוסלמי בפלסטין רוצה להיפגש עם אללה, ואנחנו מחיילי הח'ליפות, עליה בישר לנו הנביא... לפיכך, הח'ליפות תהיה בהתאם לנבואה, באל-אקצא, בירושלים ובסביבותיה...
הו אוהבי אללה, הסימנים לניצחון רבים... הו אוהבי אללה, אל תאמינו לבדיחת השלום, אל תאמינו לבדיחת השלום, בחיי אללה. גם אם העם הפלסטיני כאן ובתפוצות ובכל מקום יעמוד בשורה ויחתום [על הסכם] בכל עשר האצבעות, ואפילו באצבעות הרגליים, ונאמר: 'כולנו רוצים שלום אתכם' - חי אללה, הם [קרי, היהודים] אינם רוצים בשלום...
גם אם הם ירצחו את כל העם הפלסטיני ויישארו רק תינוקת פלסטינית אחת ותינוק פלסטיני אחד, התינוק יתחתן עם התינוקת והם יולידו את מי שישחרר את ירושלים ואת מי שישחרר את פלסטין מטומאת היהודים. הניצחון מתקרב, אך האמינו לי, יש החלטה סודית שהסכימו עליה, למרבה הצער, רבים מהעמים הערביים ומהעמים המוסלמים. בשעה שהם [הפלסטינים] יקריבו את הילד הפלסטיני האחרון ועד העובר הפלסטיני האחרון, הם [הכוונה לעמי ערב] מסתפקים במשחקים, מסתפקים בניצחונות במגרשי הכדורגל; הם מסתפקים בפסטיבלים פוליטיים; הם מסתפקים בועידות פסגה. היכן ועידות הפסגה, היכן החלטות ועידות הפסגה?!... צדק מי שאמר שאלף פגזים מילוליים אינם משתווים לפגז בודד עשוי ברזל. צדק מי שאמר כי מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח.
אין מנוס מלהתכונן שוב ושוב... אין מנוס מלהכשיר את עצמנו על פי דת אללה ועל פי ההלכה של אללה. אין מנוס מלחנך את ילדינו על אהבת הג'יהאד למען אללה, אהבת הלחימה למען אללה.
אנו מקדמים בברכה, כפי שקידמנו בברכה בעבר, כל יהודי שרוצה לחיות בארץ זו כבן חסות, כפי שחיו היהודים בארצותינו כבני חסות וזכו להוקרה והיו מהם שהגיעו לדרגות של יועץ או שר או אחראי פה ושם. אנו מקבלים בברכה את היהודים שיחיו אצלנו כבני חסות, אך השלטון בארץ זו ובכל ארצות האיסלאם צריך להיות של אללה... אלו מבין היהודים ומבין מי שאינם יהודים שבאו לארץ הזו כגוזלים, צריכים לחזור לארצותיהם בבושת פנים ללא כבוד; לעומת זאת, מי מבין היהודים בני המקום הזה שחיו עם העם הפלסטיני ועם בני המולדת מקרב הנוצרים - אין כל רע בכך שאלו יחיו בהרמוניה ובשלום. זה השלום שאנו מבינים. על הערבים והמוסלמים לומר את דברם, כי הבחירה שלנו היא בחירת הג'יהאד למען אללה...
הו אוהבי אללה, אין מנוס מלחזור, באמת ובתמים, לאללה. הניצחון לא יבוא מהקרמלין, הניצחון לא יבוא מהחלטות הבית הלבן, הניצחון לא יבוא מהחלטות הפסגות הערביות או הפסגות המוסלמיות, הניצחון הוא מאללה..."[1]
