אבו מאזן: "לו התכנסנו שוב בקמפ דיוויד, היינו נוקטים אותן עמדות"
להלן קטעים מראיון עם אבו מאזן ביומון הפלסטיני, אל-איאם[1]:
שאלה: לא הייתם אופטימיים לגבי פסגת קמפ-דיוויד וניסיתם לדחותה, מדוע?
אבו מאזן: ראשית, הממשלות הישראליות השונות, סירבו להיכנס למו"מ עמנו בנושא הסוגיות של השלב הסופי. המדובר בעיקר בנתניהו שהעביר שלוש שנים מבלי להזכיר ולו פעם אחת את הסוגיות האלה. לעומת זאת, כאשר ברק הגיע לשלטון, נדהמנו מחמשת הלאווים שלו שמשמעותם שהם מסרבים לחזור לגבולות 1967, מסרבים להסיר את ההתנחלויות, מסרבים לשיבת הפליטים, ומסרבים לחזרתה של ירושלים. התפלאנו כיצד רוצה הממשלה הישראלית לנהל מו"מ בנוגע לסוגיות של השלב הסופי בשעה שהיא מציבה קווים אדומים בעניינן. דברנו כבר עם ברק יותר מפעם אחת בנושאים אלה ואמרנו לו שאם זוהי עמדת ממשלת ישראל, מה התועלת במו"מ?
שנית, הממשל האמריקאי לחץ להגיע למו"מ. נסענו כמה פעמים לוושינגטון והצגנו לצד האמריקאי את רעיונותינו, שתמציתם שאנו רוצים ליישם את החלטות 242, 338, ו194- הנוגעת לפליטים.
מאותו רגע, ניסו האמריקאים והישראלים להשיג, מפה ומשם, ויתורים מן הצד הפלסטיני. הם ניסו לחיות באשליה שהפלסטינים יכולים לוותר על תביעותיהם אלה. הבהרנו כמה פעמים לצד האמריקאי ולצד הישראלי שהצד הפלסטיני אינו יכול לוותר על דבר, משום שזהו המינימום שהוא מוכן לקבל ומשום שהפלסטינים קיבלו את ההחלטה הקשה כאשר הכירו בהחלטות 242 ו388- בשנת 1988. בנוסף, הם הסכימו לשתי ההחלטות האלה בועידת פאס, בשנת 1982. אנו סבורים שהצד הפלסטיני כבר הסכים להחלטות הקשות ולא יסכים לשום דבר זולת החלטות 242 ו338-, יחד עם החלטה 194.
אנו לא סירבנו ללכת לקמפ-דיוויד, רק אמרנו, שאם אתם רוצים מו"מ, אין להגבילו בזמן. אין ללכת ישר לפסגה כדי לדון בנושאים מן ההתחלה. אין מנוס מלהכין את הפסגה הזו. האמריקאים סירבו בהתחלה. הישראלים סברו כי אם נלך ישירות לפסגה, ניתן יהיה להשיג ויתורים פלסטינים. בנקודה הזו, התעקש הצד הפלסטיני באופן אבסולוטי על הצורך להכין את המו"מ. באותה העת, נפגשנו עם הבכירים הישראליים. אני נפגשתי עם ברק חודש לפני המו"מ ואמרתי לו שאני מקווה שהוא מבין שללא הכנה למו"מ, הוא לא יצליח ובעקבותיו יהיה אסון. בנוסף, אם יש לכם אשליות שהצד הפלסטיני יכול לוותר על האדמה, על הגבולות, על ההתנחלויות, על ירושלים, או על הפליטים, הרי שאתם משלים את עצמכם, משום שהעמדה הפלסטינית הרשמית, האמיתית, והרציונלית, היא מה שאני אומר לך: אנו רוצים חזרה לגבולות 1967 במלואם. אם יש צורך לבצע שינויים קלים וחילופים שווי ערך וגודל, אנו מוכנים לדון בהם. אנו איננו יכולים להסכים להתנחלות על אדמתנו. אנו רוצים שישראל תכיר באחריותה לסוגיית הפליטים ולזכות השיבה, ולאחר מכן נסכים על דרך מימוש הזכות הזו. בנוגע לירושלים, הרי שירושלים המזרחית צריכה לשוב אלינו, וירושלים המערבית תהיה עיר פתוחה. יהיה שיתוף פעולה בין העיריות. כל מה שאתה שומע מעבר לכך מכל צד פלסטיני שהוא, אני רוצה שתוציא את זה מהמוח שלך, משום שזוהי העמדה.
אלא שלמרבה הצער, האמריקאים התעקשו ללכת לקמפ-דיוויד וכך גם הישראלים. לאחר שהסכימו לחודש של הכנות, הם באו, כעבור שלושה ימים, ואמרו: נלך לקמפ-דיוויד. כאשר שאלנו: מה בנוגע להכנות? הם השיבו: ההכנות יכולות להיעשות תוך יומיים או שלושה.
לפיכך, להיסוס שלנו היו סיבות, משום שאנו ידענו היטב שכישלונה של הפסגה הזו ודאי וכי לא ניתן להגיע לפתרון סוגיה שנמשכה מאה שלמה תוך שבוע, שבועיים, או שלושה, בדרך האמריקאית ובדרך הישראלית. בנוסף, היתה לנו תחושה שקלינטון רוצה להכתיר את סיום הקדנציה השניה שלו בניצחון ולא חשוב כיצד יראה הניצחון הזה. בודאות, ניצחון זה יהיה על חשבוננו. כמו כן, ממשלת ברק החלה להתערער ומשום כך הוא רצה לחזק את ממשלתו ולבססה. לא היתה לו כל דרך לעשות זאת, אלא [על ידי] השגת ניצחונות כלשהם כדי לבסס את ממשלתו. את כל זה ידענו, אבל כדי שלא יאמר שהפלסטינים מסרבים ללכת למו"מ או שהפלסטינים מפחדים מן הפסגה, הלכנו אליה ונכנסו לפסגה הזו ולהתנסות הזו. לא הסכמנו לשום לחצים עלינו, משום שמה שהוצע לנו לא התאים כלל למינימום של השאיפות הפלסטיניות.
שאלה: דיברת על הלחצים שהופעלו עליכם, איזה סוג לחצים היה זה?
אבו מאזן: בקמפ-דיוויד חשנו כאילו אנו בכלא. האמריקאים והישראלים הפעילו עלינו כל הזמן לחציים אישיים וקולקטיביים כדי שנסכים וכדי שלא נבזבז זמן, כדי שלא נתחרט. הם הציגו בפנינו תמונה שחורה במקרה שנסרב, אבל הסוגיה היתה סוגיה של אחריות היסטורית ואחריות גורלית בנוגע לעמנו, ולכן לא היינו יכולים להסכים, יהיו הלחצים אשר יהיו. ואמנם, עמדנו בלחצים.
שאלה: האם הלחצים האלה הגיעו לכלל איומים ברצח?
אבו מאזן: לא היו איומים ברצח אבל היו איומים. הגיעו אלינו מכתבי איום מהסוג של אם לא תקבלו, נחסל את הרשות שלכם, אם לא תעשו זאת, יבוא סופכם, אם לא תסכימו, העם שלכם יקלל אתכם, אם לא תעשו זאת, ארה"ב תתנער מכם, אם לא תסכימו, איננו יודעים מה יעלה בגורלכם. כל הדברים האלה נאמרו לנו ביחד ולחוד.
שאלה: האם היו גם פיתויים?
אבו מאזן: הפיתויים היו במה שהוצע על ידיהם, אבל ניתן לכנות זאת פיתויים, משום שעל אף שזה נכון שהם הציעו דברים שלא הוצעו קודם לכן, אבל אפילו אם הם הציעו דבר מה, הרי שהוא לא הגיע לרמה של שאיפותינו.
שאלה: טוענים שאמרו לנשיא קלינטון... שאם יובאו שני הצדדים הפלסטיני והישראלי לקמפ-דיוויד, ניתן יהיה להשיג הסכם. האם חשתם בכך?
אבו מאזן: כן, נאמר לו שאם הוא יביא את שני הצדדים, ישים אותם יחדיו, ויפעיל עליהם לחצים, אפשרי שהם יגיעו להסכמה. נאמר לו: פתה אותם בכך שתציג אחוזים של אדמה שתימסר, הפסקת חלק מן ההתנחלויות, דבר על כספים וסיוע, ועל כך שהפליטים יקבלו 40 מיליארד דולר וכולי. אבל אנו השבנו שהסוגיה איננה סוגיה של כספים או סיוע, או שיעורי קרקע, אלא סוגיה של מולדת. אנו רוצים להשיג את מה שקבלנו על ידי הלגיטימיות הבינלאומית באופן מלא.
לדוגמא, כאשר הם אמרו, לפני המו"מ בקמפ-דיוויד, אנו ניתן לכם 66% מן האדמה הם סברו שהם הציגו בפנינו הצעה נדיבה. אחר כך כאשר נפגשתי עם ברק, וכאשר הוא אמר: ניתן לכם שמונים אחוזים, השבתי לו: הסוגיה איננה שמונים או תשעים אחוזים. תן לי מאה אחוזים מגבולותי, ואם [יתבקשו] שינויים [בגבול], אני מוכן לקבלם בתנאי שיהיו שווים [בשני הצדדים] בערך ובגודל. מעבר לכך, לא נסכים. כאשר הם מציעים 90 אחוזים, והם כבר הציעו 90-91%, ואמרו תקבלו את תשעת האחוזים [בתמורה] לאחוז אחד [כך במקור] בחלוצה, כל בר דעת אינו יכול להסכים לכך.
שאלה: [מה הוצע לכם] בנוגע לפליטים?
אבו מאזן: ישראל סירבה לשאת באחריות לטרגדיה של הפליטים. היא סירבה להעניק לפלסטינים את עקרון זכות השיבה. היא סירבה לשאת בעקרון של הפיצויים. הם הודו בפנינו שהם בזבזו את כספי קרן נכסי הנפקדים שהקימו ב-1949 והוציאו אותו ושהם לא ישלמו לנו אפילו אגורה אחת, אבל הם יכולים להיות אחת המדינות התורמות הרגילות, כלומר ישתתפו בהקמת קרן שתעניק פיצויים למי שלא רוצה לשוב וזקוק לפיצוי.
אנו הבהרנו את עמדתנו והיא שעליהם לשאת באחריות ההיסטורית ולהכיר בזכות השיבה ושעל ישראל לשלם את הפיצויים למי שרוצה ולמי שאינו רוצה [בשיבה]. עבור מי שרוצה לשוב, כפיצויים על השימוש ברכושו ועבור מי שאינו רוצה לשוב, כפיצויים על שווי הרכוש ועל הסבל. בנוסף, עליהם לשלם פיצויים למדינות המארחות את הפליטים. זהו כל מה שאנו תובעים. למרבה הצער, כאשר היינו בקמפ-דיוויד, לא היו יותר משתיים שלוש ישיבות רציניות בנושא זה, וכאשר הצד הישראלי חש בעמדה הזו [שלנו], הוא החל לבזבז זמן מהיום השלישי או הרביעי ועד לסוף פסגת קמפ-דיוויד.
שאלה: מהו הפתרון שהם הציעו לסוגיה של יותר מחמישים ושלוש שנים של סבל, היא בעיית הפליטים?
אבו מאזן: שום הצעה. לא הציעו פיצויים [גם] למי שרוצה בכסף [ולא בשיבה]. יתרה מכך, הם אמרו: כאשר נקבל פיצויים, חצי ילך אליכם וחצי אלינו. מדוע? משום שהם רוצים לפצות את היהודים שהיגרו ממדינות ערב. כמובן שאנו הפרכנו את הסיפור הזה במהירות וסלקנו אותו ממחשבתם. אמרנו להם: אותם יהודים באו מרצונם החופשי ומכרו את כל רכושם. אם אחרי כל זה יש להם תביעות, הם יכולים לתבוע אותן מן המדינות מהן הם היגרו, זאת אם יש להם בכלל רכוש שכזה, משום שאנו משוכנעים שהם מכרו את הרכוש הזה לפני שבאו לארצנו. ההוכחה לכך היא שכאשר דוד לוי הלך למרוקו וביקר בביתו כשהוא נושא את מפתח הבית, שאלו אותו: האם זהו ביתך? הוא השיב בחיוב. כאשר שאלו אותו למה הוא לא חוזר אליו הוא השיב: מכרתי אותו.
שאלה: ישראלים רבים אומרים שהמטרה בהתעקשות הפלסטינית על מימוש זכות השיבה לפליטים היא להשמיד את מדינת ישראל. [שכן] באמצעות שיבת הפליטים ניתן להשמיד את מדינת ישראל באופן דמוגראפי. האם אלו באמת הכוונות הפלסטיניות?
אבו מאזן: איננו רוצים לחסל את מדינת ישראל. מן ההתחלה כאשר נכנסנו לתהליך השלום החלטנו עקרונית שאנו נחיה בדו-קיום עם ישראל. נושא הפליטים הפלסטינים הוא נושא רגיש ביותר. יש לך ארבעה מליון פליטים שכולם יצאו מאדמת פלסטין ההיסטורית וזכותם לשוב לבתיהם. אנו איננו מחייבים את הפליטים לשוב, אבל אם חלקם ירצו לשוב, הם חייבים לשוב. הדבר יעשה בהסכם בינינו לבין הישראלים.
היו מי שאמרו: הוצעו לכם חמש הצעות ודחיתם אותן. אבל מה היו אותן הצעות? [ההצעה הראשונה] שהפליטים יישארו במקומותיהם, והדבר איננו מהווה פתרון. ההצעה השניה, שהם ילכו למדינה שלישית. ההצעה השלישית, שהם ילכו למדינה הפלסטינית. ההצעה הרביעית, שחלק מהפליטים ילכו לחלוצה. וההצעה החמישית, שישראל תוכל לקבל כמה אנשים מסיבות הומניטריות. אני לא חושב שהדבר מבטא את החלטה 194 או את זכות השיבה. כל ההצעות האלה נסמכות ביסודן על ריבונות של מדינות אחרות. לדוגמא, הם יוכלו להישאר במקומותיהם אם המדינות המארחות יסכימו לכך. הם ילכו למדינה שלישית אם אותן מדינות יסכימו לארחם. הם ישובו לישראל בהתאם לריבונותה ולהחלטותיה. משמעות הדבר [בעצם] שכל הפליטים ישובו לגדה המערבית ולרצועת עזה. וזאת יש לדעת, ששבעים אחוזים מתושבי רצועת עזה וארבעים וחמישה אחוזים מתושבי הגדה המערבית הם [עצמם] פליטים. דמיין לעצמך שכל הפליטים ישובו לגדה המערבית ולרצועת עזה. זהו דבר בלתי הגיוני.
שאלה: מהם פרטי ההצעה הישראלית בנושא ירושלים.
אבו מאזן: הם השאירו את נושא ירושלים עד לרגע האחרון. בתחילה הם דברו על הכותל, הכולל את כותל הדמעות ואת כל הכותל המערבי של החומה. לאחר מכן הם דיברו על הרובע הארמני, ולאחר מכן על שכונת אל-מע'ארבה אותה הם כינו, הרובע היהודי. אמרנו להם, לא נסכים שתהיה לכם כל נוכחות בכותל המערבי. לעומת זאת, בכותל הדמעות, אתם יכולים לקיים את טקסיכם [הדתיים]. לגבי שכונת אל-מע'ארבה, ניתן למצוא פתרון. מעבר לכך, כל ירושלים המזרחית צריכה להיות שלנו.
ביום האחרון הם הציגו לנו הצעה מצחיקה ביותר והיא שההשגחה על ה"חרם" תהיה לפלסטינים ואילו הריבונות על מה שמתחתיו תהיה לישראלים. כמובן שאנו ראינו בכך בדיחה והצעה משפילה, שאיננו יכולים לקבלה, ולכן דחינו אותה.
בהצעות שעלו לאחר קמפ-דיוויד, ובעיקר מה שכונה רעיונות קלינטון, הם אמרו שהבתים הערביים יהיו לערבים והבתים היהודיים ליהודים. מה שמכונה האגן הקדוש, הכולל את מה שבתוך החומה ואת מה שמחוץ לה, דוגמת הכפר סילואן, הר הזיתים ועוד - יהיה כפוף לריבונות בינלאומית של עשרים מדינות, שתהינה אחראיות. בקיצור, חלק מירושלים המזרחית ומה שסביבה ילך למשמורת בינלאומית. בנוגע להתנחלויות שהם הקימו בירושלים - הם סירבו לדון בעניינן באופן מוחלט.
שאלה: אמריקאים וישראלים רבים מנסים לשווק את מה שהוצע בקמפ-דיוויד במילים יפות כגון: הצענו לכם 95% עם שליטה כמעט מלאה על ירושלים המזרחית. מהי תגובתך?
אבו מאזן: כאשר הם אומרים הצענו 95%, אני שואל מדוע לא מאה אחוז? כאשר הם אומרים שליטה כמעט מלאה על ירושלים, מדוע שהשליטה לא תהיה? כאשר הם מדברים על בסיסים ישראליים - מדוע שלא יהיו כוחות ביטחון בינלאומיים, דוגמת זה שבסיני, בדרום לבנון, או בגבול הסורי? אין לנו התנגדות להימצאותו של כח בינלאומי בינינו לבינם, אם הם רוצים ביטחון. ואולם, לביטחון של ישראל על אדמתנו אנו מסרבים, משום שהדבר פוגע בריבונות. הם מקשטים את הדברים במלים יפות, אך למרבה הצער אנשי רבים סבורים שאלו הן הצעות מפתות ומלינים עלינו על שדחינו אותן. ואולם, אין הם מבינים לגמרי מה שהוצע בשטח: משמעות ההצעה קנטונים ובשום אופן לא הקמת מדינה עצמאית.
הם הציעו 91% בקמפ-דיוויד, ו94%- בטאבה בתמורה לחילופי קרקע בשיעור של אחוז עד שלושה אחוזים. משמעות הדבר שנותרו חמישה אחוזים. חמשת האחוזים האלה שווים בגודלם לפעמיים רצועת עזה. משמעות הדבר שהם רוצים לקחת בגדה המערבית ללא תמורה שטח הכפול בגודלו מרצועת עזה.
שאלה: נאמר שאחת הסיבות לכשלון פסגת קמפ-דיוויד היתה שראש הממשלה הישראלי, אהוד ברק, בודד את עצמו בקמפ-דיוויד וישב לבדו בחדרו?
אבו מאזן: ברק, מסיבות אישיות שאינני יודע אותן, בכמה מן הימים לא היה מופיע כלל. הוא היה מסתתר ואנו היינו שומעים שהוא אינו נפגש עם עמיתיו או עם האמריקאים. היינו שומעים על כך אבל לא ידענו מה הסיבות להתבודדותו. אבל יש דבר חשוב ביותר והוא שלא היתה כל פגישה משולשת בהשתתפותו יחד עם הנשיא ערפאת וקלינטון, למרות שהיה ניתן להניח שהם ישבו וידברו ויחליפו [עמדות] הדבר לא קרה אפילו פעם אחת. ברק היה משגר את המשלחות והן היו מבזבזות זמן.
שאלה: רבים מן הישראלים והאמריקאים, ואפילו כמה מן הפלסטינים, אומרים שהפלסטינים לא התייחסו באופן החיובי הראוי לרעיונותיו של קלינטון.
אבו מאזן: למרבה הצער, אותם ישראלים, אמריקאים, וכמה פלסטינים משלים את עצמם. ניתן לומר שהם ממהרים [לשפוט] או שהם סונוורו מכמה מן ההצעות הישראליות הריקות מתוכן. כאשר מדברים על חמש אופציות עבור הפליטים, אתה קורא את האופציות ומגלה שהן אינן אופציות. כאשר מדברים על כך שהם העניקו לכם 95% מן השטח, מתברר לאחר מכן שמפת אותם חמישה אחוזים נותרים מחלקת את הגדה המערבית לארבעה קנטונים, שולטת על מקורות המים. [כאשר מתברר שהם] לוקחים חמישה אחוזים שהם 550 קמ"ר. מדוע שאני אתרום את האדמה הזו? מדוע הופכת ההתנחלות ללגיטימית? ההתנחלות בסיני נעקרה וברק עצמו החליט לעקור את כל ההתנחלויות בגולן אם יושג הסכם. מדוע שלא יעקרו כל ההתנחלויות שאצלנו?
למרבה הצער, כמה מאחינו - פלסטינים ושאינם פלסטינים - מצאו שמה שהוצע היה מפתה. ואולם, אנו סבורים שמה שהוצע היה לאמיתו של דבר משפיל ואסור לנו לקבלו או אפילו לדבר עליו. כאשר קם פלסטיני ואומר שאנו איבדנו הזדמנות או הצעה שהיתה מפתה או מועילה, הדבר מחליש את העמדה הפלסטינית, משום שהאמריקאים והישראלים אומרים: הנה פלסטיני שמסכים לעמדתנו. דברים אלה, למרבה הצער, פוגעים מאוד בעמדה הפלסטינית.
שאלה: האם אמת מה שאומר רוברט מאלי שקלינטון שגה בכך ששיחק עם הניגודים הפנימיים בקרב הפלסטינים?
אבו מאזן: כבר אמרתי שהם הפעילו לחצים קולקטיביים ואינדיבידואליים. כן, הם ניסו להשיג מילה כלשהי שיש בה משום ויתור מכל אדם שהוא. אפילו במו"מ הבלתי רשמי, שהם ניהלו עם הארגונים הפלסטיניים הבלתי ממשלתיים, כאשר הם השיגו מילה כלשהי מפלסטיני, הם היו נאחזים בה ומביאים אותה למו"מ הרשמי ואומרים: הפלסטינים אמרו ככה וככה. אבל מיהם הפלסטינים? הפלסטינים הם הנשיא ערפאת והוא זה שמחליט. היינו אומרים להם: האם שמעתם מהנשיא ערפאת דבר מה? כל עוד לא שמעתם ממנו, הרי שכל מה ששמעתם זה שקר. תמיד הזהרנו את הישראלים והאמריקאים מהסוגיה הזו. אני אמרתי לברק: אני מקווה שתשמע מאתנו ולא תשמע אודותינו, כלומר אם הוא רוצה לשמוע מהי העמדה הפלסטינית, עליו לשמוע אותה מהנשיא ערפאת ולא משום אדם. רק הנשיא ערפאת מייצג את העמדה הפלסטינית. כן, לעתים הם היו פורטים על המיתר הזה.
שאלה: כל זאת, האם היה קמפ-דיוויד בגדר מלכודת שניצלתם ממנה?
אבו מאזן: בודאות. היתה זו מלכודת בכל קנה מידה, מההתחלה ועד לסוף, ואנו ניצלנו ממנה. איש מעולם לא היה נתון ללחץ [כמו זה] שהופעל עלינו. דמיין לעצמך שאינך יכול לדבר עם איש ואינך יכול לצאת. פעם אחת, יצאתי עם האח אבו עלאא, כדי לדבר עם היועצים. התעוררה מהומה. יצאנו רק לרבע שעה. כיצד יצאת? מהיכן? מדוע? כל השאלות האלו הופנו אלינו. היו גדרות תיל, משטרה וצבא. וזאת יש לדעת, שאנו יצאנו בתיאום עם הביטחון האמריקאי, כנראה, מבלי שהם יקבלו אישור מהדרגים העליונים. כל הזמן נשארנו בקמפ-דיוויד מבודדים ותחת מצור.
שאלה: כיצד היו היחסים שלכם עם הישראלים במהלך פסגת קמפ-דיוויד?
אבו מאזן: יחסים רגילים. היינו יושבים לשולחן האוכל, מדברים והולכים. אבל המו"מ היה קשה ביותר. מה שאני רוצה לומר שהקשר האנושי הוא דבר אחד והקשר הרשמי הוא דבר אחר. כלומר, אנו רואים ביחסים שלנו עמם יחסים מצוינים, אבל אין משמעות הדבר שאם יש קשר מצוין עם מישהו, אני אוותר לו. הוא חשב שהיות שיחסי עמו מצוינים, הוא ישפיע עלי. לא. זה דבר אחד וזה דבר אחר.
שאלה: כעת, שנה לאחר קמפ-דיוויד ולאחר כל האירועים שקרו, האם אתה חש חרטה, למשל על שלא קיבלתם את ההצעה שהוצגה בפניכם?
אבו מאזן: כלל וכלל לא. אינני חש חרטה כלשהי. מה שעשינו היה הדבר הנכון לעשותו. הישראלים והאמריקאים השלו את עצמם ואחרים שבדרך זו ועל רקע זה ובאמצעות המידע שאספו מפה ומשם, הם יכולים לכפות עלינו דבר ולצאת מנצחים מן הפסגה הזו.
דנו ברצינות רבה בהזדמנות והשבנו על כל מה שהוצע לנו, הן בהצעות והן בתשובות בכתב, והכל שמור אצלנו. לא היינו שליליים, למרות שהם מנסים להציג אותנו כאילו רק סירבנו, כאילו הם היו מציעים ואנו סירבנו. הדברים האלה אינם נכונים.
אמרנו מלכתחילה שמטרת המו"מ הוא ליישם את החלטות 242 ו-338 והדבר חורג במידת מה ממדריד, שבה דובר על כך שהמו"מ יתנהל על בסיס 242 ו-338. כלומר, כל עוד הסכמנו על כך, זכותנו לתבוע זאת. האם זוהי נוקשות לתבוע את מה שהוסכם עליו?
שאלה: אם זהו המצב, מה אתה יכול לומר לאנשים הטוענים שאתם החמצתם הזדמנות?
אבו מאזן: אני אומר להם שההזדמנות לא היתה קיימת. ההזדמנות לא הוצעה על ידי איש. הועלו רעיונות בלתי מקובלים וההוכחה היא שרבים מן הישראלים והאמריקאים אומרים שהם לא היו מקובלים. קח את רוברט מאלי, לדוגמא. הוא אומר שהישראלים הציעו דברים שלא הגיעו לרף השאיפות הפלסטיניות. כעת מתחילים להיחשף המסמכים בעיתונות הישראלית והאמריקאית ורבים מהם אומרים שלא היתה הזדמנות ושזהו שקר גדול.
איננו נוקשים ואיננו קיצוניים, איננו תומכי טרור או אלימות, אלא תומכי שלום. התחלנו באוסלו וקבלנו את העקרון של השלום, אבל שלום לא בכל מחיר, אלא שלום המבוסס על הצדק, והצדק משמעותו הלגיטימיות הבינלאומית. אינני אומר צדק מוחלט, כוונתי לצדק יחסי שאושר על ידי הלגיטימיות הבינלאומית. אנו לא החמצנו הזדמנות כלל וכלל, אלא ניצלנו ממלכודת שהוטמנה לנו.
