כללי

עיתונאי ומתנגד משטר סורי גולה מאשים את  ממשלת סוריה בהריגת בתו ובהשמדת הראיות

 

הקדמה

בתקופה האחרונה חזרה לכותרות בלבנון (וגם בעיתונות הערבית בישראל) פרשת מתנגד המשטר הסורי, נזאר ניוף, שהיה עורך אחראי בעיתון "צות אל-דמוקרטיה" [קול הדמוקרטיה] ופעיל בארגון זכויות האדם, "הוועדה להגנה על החופש הדמוקרטי". ניוף הסגיר את עצמו לידי שלטונות סוריה ב-1992 והואשם ב"פרסום מידע שקרי" מאחר שאשתו ובתו התינוקת הוחזקו ע"י השלטונות. הוא נידון לתשע שנות מאסר, עונה והוחזק בבידוד בכלא אל-מזה בדמשק, שם לקה בלוקמיה ואף בשיתוק בכמה מקומות בגופו.

 

ניוף שוחרר מהכלא ב-2001 אך עדיין נשארו תלויים נגדו כמה אישומים. לאחר שיחרורו מהכלא (למעצר בית) הוא נחטף ברחוב ע"י אנשי המודיעין הסורי, בטרם פרסם במסיבת עיתונאים מאוחר יותר פרטים על תקופת מאסרו בכלא הסורי.

 

כחצי שנה מאוחר יותר טען ניוף כי שוב נחטף ע"י המודיעין הסורי, הפעם בבריסל, והוכה. הפעם הכחישו השלטונות הסוריים את הידיעה מכל וכל וטענו כי מדובר בפרי דמיונו של ניוף[1].

 

פירוט

לאחרונה טען ניוף באזני כתב השבועון "אל-צנארה" (ישראל), כי המודיעין הסורי אחראי למותה של בתו הקטנה ולהיעלמותה של אשתו בתקופה בה הוחזק בכלא הסורי[2]. הוא אף המציא לידי כתב העיתון בברלין, אחמד חאזם, מסמך בחתימת ראש ממשלת סוריה, מוחמד מירו, ובו הוראה למחוק את פרטיה של הבת ממרשם התושבים בסוריה.

 

ניוף סיפר לכתב העיתון: "במסגרת חיפושי נודע לי ממקורות סוריים וממקורות בבטחון הכללי הלבנוני בנמל התעופה בירות, כי שלטונות סוריה גרמו למותה של בתי, שרה, כאשר היתה עצורה בחורף 1999-2000 יחד עם אמה במטה המודיעין הצבאי הסורי בבירות, וכי מפקד מנגנון המודיעין הסורי, הגנרל ע'וסתם ע'זאלה, סירב לתת לה סיוע רפואי". ניוף אמר כי הבעיות הרפואיות [של בתו] נגרמו לאחר שנחטפה והוחזקה כבת ערובה בחורף 1991 במטרה לגרום לו להסגיר את עצמו כאשר היה מבוקש. בתקופת מאסרו, שנמשכה קרוב לעשר שנים, התאפשר לו לראות את בתו מאחורי הסורגים שלוש פעמים בנות 15 דקות, כשהפעם האחרונה היתה ב-1995. לאחר מכן נעלמו עקבותיהן של הבת ושל אמה, נדאא' ג'ורג' שחוד.

 

לאחר שיצא מהכלא, החל ניוף לחפש אחר אשתו ובתו בסוריה, בלבנון ובמדינות אחרות, בעקבות מידע שקיבל ולפיו הן יצאו את סוריה דרך לבנון בשנת 1998. החיפושים נמשכו שנה וחצי ונטלו בהם חלק ארגונים בינלאומיים, שגרירים אירופאיים בפריז וקצינים לבנונים. החיפושים העלו כי האם ובתה לא יצאו את סוריה, למעט ביקורים אצל קרובי משפחה ליד בירות.

 

ניוף, המתגורר כיום בצרפת, סיפר כי ע'וסתם ע'זאלה עצר את הבת ואת אמה בשעה שניסו לצאת מנמל התעופה בירות לאירופה. האשה הואשמה בהברחת מסמכים שקיבלה מניוף, שהיה אז בכלא הסורי, וע'זאלה סירב לאפשר לבת טיפול רפואי אם האם לא תודה [כי ניסתה להבריח] מסמכים.

 

המודיעין הצבאי הסורי המשיך להחזיק את אמה של הילדה במעצר לאחר שקנה את שתיקת אחיה, אליאס שחוד, שקיבל עבודה במשרד ממשלתי וכן כסף רב. בתמורה לכך הסכים האח להעיד כי אחותו ובתה יצאו אל מחוץ לסוריה.

 

השבועון הישראלי "אל-צנארה" מפרסם צילום של מסמך מתאריך 3.10.01 בחתימת ראש ממשלת סוריה, מחמד מצטפא מירו, הממוען למשרד הפנים, האחראי על מנגנוני הביטחון הסורים השונים, ותוכנו החלטה 1/6667, שהתקבלה "בהתאם להוראות ההנהגה הפוליטית ובכפוף לאינטרס הציבורי". המסמך מורה "למחוק את שמה של הילדה שרה נזאר ניוף... ו[את שמה] של אמה, נדאא' שחוד, מכל הרישומים האזרחיים ומרישומי בית החולים "אל-זהראוי" בדמשק", שם טופלה, ואולי שם נפטרה.

 

תגובת השלטונות

בעקבות פרסומי "אל-צנארה" הפיעה ביומון הלבנוני "אל-נהאר[3]" תגובתו של "סופר ועיתונאי סורי מדמשק" בשם ריאד מידאני. מידאני תקף בחריפות את נזאר ניוף וטען כי הוא שקרן וכי בדה את הסיפור מתחילתו ועד סופו, על מנת להציג עצמו כנרדף על רקע פוליטי וע"י כך להקשות על ממשלת צרפת מלגרש אותו משטחה.

 

בין היתר כותב מידאני:

 

"לנזאר ניוף יש דמיון פורה, אך הוא משתמש בו כדי לעוות את פני המדינה אשר גידלה אותו. הדמיון האחרון שיצר "מוח המזימות" [של ניוף] הוא פנייה מטעם "הארגון הערבי להגנה על חופש העיתונות והביטוי" והדרישה לחשוף את גורלה של בתו. איש לא שמע מעולם על ארגון בשם זה, אשר ניוף הוא מייסדו והחבר היחיד בו, והוא קיים רק בראשו רב ההמצאות, המזימות והתסריטים. הבעיה של ניוף היא, שהוא שוכח את שקריו...

 

מטרת פנייתו של ניוף היא להחזיר את עצמו אל אור הזרקורים, לאחר שאיבד את אמינותו בעיני גורמים עיתונאיים ומשפטיים רבים ואף בעיני ממשלת צרפת שקיבלה אותו לשטחה לפני שנתיים. [אך] ממשלת צרפת סירבה לאפשר לו להישאר בתחומה, והוא קיבל אולטימטום לעזוב עד ינואר 2003. נראה שדמיונו של ניוף גרם לו לנסות ולהביך את ממשלת צרפת בטענות שווא על הריגת בתו ע"י המודיעין הסורי לפני יותר משנתיים כדי להרוויח זמן ולהפעיל לחץ על ממשלת צרפת... נראה שהצרפתים היו צריכים לטפל לא בגופו אלא בשכלו...

 

אשתו של ניוף נהגה לבקר אותו בכלא והוא היה נותן לה הוראות בתוקף היותו "מנהיג צבאי" ו"עציר בכל תנאי". חילופי מכתבים בין ניוף לבין אשתו [מידאני טוען כי בחן את המסמכים מקרוב אך לא מפרט כיצד עשה זאת] מגלים כי האשה הובכה מבקשותיו המוזרות של הבעל, החלה לחשוש לבתה ונמלטה עם בתה לאירופה, על פי המלצתו של הקאדי השרעי. ניוף ביקש להתנקם בה, ודמיונו העשיר גרם לו להאשים אותה כי היא מנסה למכור מסמכים הקשורים בזכויות אדם ושהיו ברשותו... טענתו [של ניוף], כאילו שלטונות סוריה הורו למחוק את שמה של הילדה מהרישומים הרשמיים, אינה נכונה, ויש להעמידו לדין באשמת זיוף מסמכים רשמיים".

 

תגובתו של ניוף

במאמר תגובה שפרסם ניוף ב"אל-נהאר" כעבור שלושה ימים[4] הוא ענה על ההאשמות שהופנו כלפיו:

 

"ריאץ' מידאני מכחיש כי פורסם נגדי צו מעצר ע"י שלטונות סוריה וטוען כי בדיתי זאת כדי שהצרפתים יחדשו את אישור השהייה שלי בפריז, למרות שצו מעצר כזה נמצא רק בדמיוני. אסונם של העיתונאים הסורים, האמיתיים או הדוברים הלא רשמיים של המנגנונים, הוא שהם רואים במנגנונים מקור אמין מבלי שהללו יציגו בפניהם תיעוד (לו היה להם האומץ לדרוש כזה) ומבלי לחפש אחריו... 

 

מידאני טוען כי היגשתי למודיעין מכתב תלונה נגד אשתי הכתוב בכתב ידי. האמת היא כזאת: בפברואר 1999, ולאחר שאבדו עקבותיהן של אשתי ובתי, ביקשתי ממנהל כלא אל-מזה, ברכאת אל-עש, כי יאשר לי לקבל את אחי-אשתי, אליאס שחוד... נפגשתי עם אליאס בלשכתו של אל-עש, והוא טען כי אחותו נסעה עם הילדה לשוודיה. בתום מספר חודשים של בירורים חשאיים בשוודיה התברר לי, כי אין הדבר נכון, וכי הוסכם ביניהם כי היא תתרחק מאור הזרקורים לאחר שהתברר כי קיבלה סכום של 25 אלף דולר מארגון "עיתונאים ללא גבולות" ומ- Human Rights Watch. אחיה קיבל חלק מהכסף וקנה בו בית ליד דמשק. הארגונים המדוברים חשבו שהכסף הגיע אלי...

 

מידאני טוען שהמקור ל"מסמך בכתב ידי" הוא שותפי לתא בכלא אל-מזה, בעוד שהכל יודעים שהייתי בצינוק מבודד ולאיש לא הותר להתקרב לתאי.

 

מידאני אומר כי בתי הוצאה מחוץ למדינה בעקבות פסיקה של הקאדי השרעי של דמשק. ידוע שהעברת ילד למשמורת של הורה אחד מתרחשת כאשר ההורה האחר מת או נמצא בכלא. בתאריך האמור לא הייתי בכלא ולא הייתי מאושפז... מדוע נתן הקאדי את בתי למשמורת אצל אמה, כאשר הייתי אדם חופשי ולא היתה לכך כל סיבה? ואם אשתי ובתי יצאו את סוריה שנה לפני שנעצרתי, כיצד ביקרו אותי בכלא כעבור מספר שנים?"

 

ל"אל-צנארה" אמר ניוף[5] כי "ריאד מידאני אינו אלא כינוי של אחד מקציני המודיעין הסורי או של עיתונאי המקורב למנגנוני הביטחון. המודיעין הסורי והמשטר [הסורי] בכלל הבינו כי דעת הקהל בסוריה ומחוצה לה הפסיקה להאמין לטענותיהם כלפי גורמי האופוזיציה השונים, והם החלו להשתמש בשמות עט, אמיתיים או בדויים. פרסום כזה בעיתון כמו "אל-נהאר", המתנגד לנוכחות הסורית בלבנון, נועד להקנות אמינות להסתה הזו".