המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
איש דת סוני: דאעש והמאבק בו משרתים את המערב והמשטרים השיעים
1/6/2015


איש דת סוני בכיר: דאעש והמלחמה בו משרתים את המערב והמשטרים השיעים

 

ד"ר אחמד אל-ריסוני, איש דת מרוקאי המכהן כסגן יו"ר האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים, טען במאמר שפרסם ביום 9.2.15, באתר האינטרנט שלו www.raissouni.ma, כי דאעש הוא יציר כפיהם של "גורמים העוינים את הערבים ואת המוסלמים [הסונים]", בראשם המערב בכלל וארה"ב בפרט, וכן סוריה, עיראק ואיראן. לדבריו, המאבק המתנהל כביכול נגד דאעש משרת את האינטרסים של מדינות המערב, אשר גורפות סכומי עתק ממכירת נשק ומאימון אנשי צבא ומבססות את שליטתן באזורי הלחימה; את איראן ועיראק המנצלות את המאבק בדאעש כדי "לכתוש את האזורים הסונים ואת תושביהם, לטובת ההתפשטות השיעית"; ואת סוריה, שהופעת דאעש הצילה את משטרה "ממוות וודאי". אל-ריסוני הדגיש כי לערבים ולמוסלמים הסונים אין כל קשר לדאעש וקרא למדינות האזור להשתחרר מתלותן במערב ולשתף פעולה ביניהן כדי להיאבק בדאעש בעצמן.

 

ד"ר אחמד אל-ריסוני


 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:[1]

 

"כעת כבר ברור שארגון דאעש הוקם, התרחב והסתעף בהשפעת גורמים רבים... ושידיהן של ארה"ב סוריה עיראק ואיראן מעורבות בכך, בוודאות. רבים מהפוליטיקאים והבכירים המערביים, הערבים והאיראניים הודו בכך, כמו גם רבים מהפרשנים והמומחים. כך למשל מסעוד אל-ברזאני, ראש חבל כורדיסטן בעיראק, הצהיר כי הוא התקשר בשעתו לנורי אל-מאלכי, ראש ממשלת עיראק לשעבר, הביא לידיעתו כי כ-500 חמושים של דאעש חצו את הגבול מסוריה לעיראק ואמר לו: 'כוחותינו, כלומר כוחות הפשמרגה, מוכנים ויכולים לכתוש אותם, אם תאשרו זאת' ואל-מאלכי השיב לו: 'היצמד לענייני החבל שלך והנח לאנשים הללו'. כמו כן, סיפר לי ידיד מהימן, ממקור יודע דבר, כי משראה שגריר ארה"ב בעיראק - במהלך המו"מ שקדם לבחירת ראש הממשלה [הנוכחי בעיראק] - כיצד נורי אל-מאלכי מתעקש להיצמד לתפקידו, בתמיכתה של איראן, ומתנגד לכך שחידר אל-עבאדי [ראש ממשלת עיראק הנוכחי] ייבחר לראש הממשלה, הוא אמר לו:  'אם לא תסכים לפרוש, ו[תמשיך להתנגד] לכך שאל-עבאדי יקבל לידו את התפקיד, ייכנס  דאעש לבגדאד תוך 24 שעות', ואז נכנע אל-מאלכי והודיע כי הוא משלים עם המציאות.

 

מהאזנה לעשרות אנשי דת, אקדמאיים ואישים אסלאמיים בכירים - בייחוד בעיראק ובסוריה – עולה כי הם תמימי דעים ביחס לכך שגורמים העויינים את הערבים ואת המוסלמים תומכים בדאעש, וכי הם חדרו אליו והם מתווים את דרכו. [לטענתם] מדובר באותם גורמים העומדים כעת בראש מה שמכונה המאבק נגד דאעש, ומשטר בשאר אל-אסד הוא המטפח הראשי ונותן החסות הישיר להולדת הארגון הזה ולצמיחתו.

 

ברור לחלוטין שהמדינות הערביות והאירופאיות ש'המוג'אהידין והמוג'אהידות' יוצאים מהן כדי להצטרף לשורות דאעש מתעלמות מיציאתם, מהמעבר ומהחצייה שלהם [את הגבול], כלומר שהן מניחות להם להצטרף לדאעש, הגם שהן בהחלט מסוגלות למנוע זאת מהם, לו רצו בכך. ברור שמדיניות זו נועדה להיפטר מהצעירים הללו ולשלוח אותם אל המערכה ואל התופת.  

 

חיזוק דאעש ולו באופן זמני [בידי המערב] ואח"כ ניהול מלחמה בת כמה שנים נגדו, מאפשרים לאמריקאים ולמערב בכלל, למכור נשק [לאזור], לנסותו, לאמן אנשי צבא ולפתח את מיומנויותיהם ולגרוף סכומי עתק תמורת הפעולות הצבאיות ותמורת מה שמכונה 'בנייה מחדש' [של האזורים שנחרבו]. כמו כן, הדבר מאפשר להם לחזק את התבססותן ואת שליטתן באזור ולהמשיך לפוררו ולהטביעו במעשי איבה, במאבקים ובמלחמות נקם שאין להן סוף. אשר למדינאים האיראנים ולעיראקים העדתיים [קרי השיעים], הרי שהימצאות דאעש [בעיראק] והמלחמה נגדו מאפשרת להם לכתוש את האזורים הסונים ואת תושביהם, לטובת ההתפשטות השיעית. ואשר למשטר הסורי, הרי הוא המרוויח הגדול ביותר מדאעש, שכן הופעת דאעש הצילה אותו ממצב קשה ביותר ואף ממוות וודאי.

 

לפיכך, המלחמה נגד דאעש היא בראש ובראשונה תוצר אמריקאי-מערבי ואחר כך תוצר איראני-עדתי [שיעי] ואילו לעמים הערביים ולעמים המוסלמים אין שום קשר אליה. אין להם קשר לקבלת ההחלטות בה,  לא לתכנונה ולא לפיקוד [עליה] ואין להם אינטרס בה, אדרבא, מלחמה זו היא ביטוי של הרג של מוסלמים בידי מוסלמים בכסף מוסלמי והיא גורמת אסון לאסלאם ולמעמדם ולרכושם [של המוסלמים].       

 

אשר לאנשי דאעש כשלעצמם, להבדיל [מהמוסלמים בכלל], בהיות דאעש קבוצה של הח'וארג' הרשעים המורדים הרוצחים -  הרי שכל אחת ממדינות האזור, כמו סעודיה, עיראק, ירדן ותורכיה, מסוגלת לכתוש ולהשמיד אותם תוך חודשים אחדים, לו היו לה החלטה עצמאית ותכנון עצמאי [בעניין זה]. לסעודיה, למשל, יש 30 מיליון תושבים ומשאבים ויכולות חימוש בלתי מוגבלים. לחכמי הדת ולמטיפים שלה יכולת עצומה ביותר לגייס מיליוני אזרחים מתוך סעודיה, ומספר גבוה יותר מחוץ לה. מה מונע מן המדינות הללו לעשות זאת, האם חוסר אונים או פשיטת רגל  או שמא התלות והכניעה לרצון המערב?...

 

ידוע כי למדינות 'מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ' יש הסכם הגנה משותף וכוחות משותפים, וכי הן חברות בהסכם ההגנה הערבי המשותף במסגרת הליגה הערבית. לו היו [מדינות אלה] נלחמות נגד עדת הרשעים המורדים המושחתים [הללו, קרי דאעש] במסגרת זו, או באחד המישורים הללו, היה הדבר מועיל לאסלאם ולמוסלמים. [מלחמה כזו] הייתה נחשבת מלחמה לגיטימית הכרחית  שעמיהן וכל המוסלמים היו נוטלים בה חלק ותומכים בה. אלא שמדינות האימפריאליזם מתעקשות להיות המחליטות, לאחוז ברסן המלחמות ושהנשק יהיה תחת שליטתן ותחת פיקודן, לטובתן ולטובת ישראל. במסגרת זו נוצר דאעש ולאורה גם מתנהלת המלחמה נגדו. זהו עצם העניין וזוהי תמצית הבעיה.  

 

בפני מדינות האזור הערביות עומדות כעת שתי אופציות:

א.      להמשיך את התלות, את המעורבות ואת הליכתן סחור סחור במסלול התכניות הציונו-מערביות, אשר את התפתחויותיהן, את תוצאותיהן ואת כאביהן אנו חווים מאז מלחמת העולם הראשונה ומאז פירוק המדינה העות'מאנית ומאז שקר 'המרד הערבי הגדול' [המרד בחצי האי ערב נגד האימפריה העות'מאנית בין השנים 1918-1916] ומאז הסכם סייקס-פיקו והצהרת בלפור.

ב.      לנקוט את דרך הריבונות, ההחלטה העצמאית ויחסי הכוחות השווים בקשרי החוץ ובמדיניות החוץ שלהן. להתפייס עם עמיהן ולהתחשב ברצונם ובאינטרסים שלהם.

 

האופציה השנייה היא דרך הטיפול הבלעדית במצב, שכן הדרך הראשונה – הנקוטה בידיהן כעת-  תחמיר אותו."