המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
על פיגועי ההתאבדות בביטאוני ה'חמאס' וה'ג'יהאד'
14/6/2001


              סיקור פיגועי ההתאבדות בביטאוני ה'חמאס' והג'יהאד האסלאמי

 

גיליונותיהם השבועיים של ביטאוני תנועות ה'חמאס' (אל-רסאלה), וה'ג'יהאד האסלאמי', (אל-אסתקלאל), שיצאו לאור ביום חמישי ה7- ביוני, 2001, עסקו בעיקר בפיגוע ההתאבדות שבוצע ביום שישי שעבר בדולפינריום בתל אביב ובעתיד פיגועי ההתאבדות על רקע הכרזתו של ערפאת על הפסקת אש.

 

שני העיתונים הביאו ציטוטים מפי ראשי הפלגים השונים לפיהם הפסקת האש איננה מקובלת עליהם. ביטאון ה'חמאס', הארגון אליו השתייך המחבל המתאבד, פרסם את הצוואה שהשאיר אחריו ובה הוא כתב כי הוא עומד להיפגש עם הנביא מחמד ועם "מנהיג מוסרי הנפש, המהנדס", יחיא עיאש. המחבל המתאבד, סעיד אל-חותרי, הוסיף: "אהפוך את גופי לרסיסים ולפצצות שירדפו את בני ציון, יפוצצו אותם, וישרפו את שרידיהם... אין דבר גדול יותר ממסירת הנפש על אדמת פלסטין, למען אללה. פצחי בקריאות שמחה אמי, חלקו ממתקים אבי ואחיי, לבנכם ממתינה חתונה עם שחורות העין בשמים..." [1]

 

בהמשך, נזכר כתב העיתון, מצטפא צברי, בפיגועי התאבדות נוספים שביצעו בעבר תושבי העיר קלקיליה, עירו של המחבל המתאבד, סעיד חותרי. "בפעולת מסירת הנפש שביצע גנרל המטענים הממולכדים, השהיד צאלח צוי, ברחוב דיזנגוף בתל אביב ב19- באוקטובר, 1994, נהרגו 22 יהודים ונפצעו 108, חלקם באופן קשה. לדברי הכותב, "בין ההרוגים היו כמה מניצולי השואה של היטלר. ישראל איבדה את עשתונותיה בעקבות פעולה זו, בשל ריבוי ההרוגים, שחלקי גופותיהם התפזרו על העצים ועל עמודי החשמל."[2]

 

המאמרים הראשיים בשני הביטאונים עסקו בסוגיית היחסים עם הרש"פ על רקע הכרזתו של ערפאת בדבר הפסקת אש. ואולם, בעוד שבביטאון ה'חמאס' ניכרה מגמה לפיה כדאי להגיע לסוג מסוים של שיתוף פעולה עם הרש"פ, ולו "מתחת לשולחן", כדי לשמר את שיתוף הפעולה שנוצר בין הארגונים האסלאמיים לבין ה'פתח' בחודשי הלחימה עם ישראל, יצא ביטאון הג'יהאד האסלאמי באופן גלוי וחריף נגד ערפאת.

 

עורך ביטאון ה'חמאס', ד"ר ע'אזי חמד, הסביר במאמרו כי הפלגים האסלאמיים והלאומיים יכולים להתאחד סביב עמדה מדינית אחת ולהגדיר את תביעותיהם מהרשות הפלסטינית, כדי שזו "לא תיפול טרף לשקרים של שרון ולפיתויים של המתווכים הבינלאומיים". ד"ר חמד הדגיש כי התביעות שהפלגים מעלים בפני הרש"פ צריכות להיות "סבירות ובנות ביצוע וכי יש להימנע מלהיגרר לתביעות אוטופיות". אם זאת, ד"ר חמד הזכיר כי בשעה שיש סיכומים שניתן להציג לתקשורת, יש גם דברים "שניתן להגיע לתאום לגביהם עם הרש"פ 'מתחת לשולחן'." [3]

 

מאמר המערכת בביטאון הג'יהאד האסלאמי, אל-אסתקלאל, לעומת זאת, לא הותיר כל מקום לשיתוף פעולה עם הרש"פ: "...אם לישות הציונית, למנהיגיה הפושעים, ולממשל האמריקאי העושק היו סיבות לתבוע הפסקת אש בעיתוי הזה, שבו החבל מתהדק על צווארו של שרון, הרי שאיננו מוצאים כל סיבה לכך שהקורבן יבקש הפסקת אש, בעיקר בשעה שסימני הניצחון ותבוסת הישות הציונית הולכים וקרבים, לאחר שפעולות מסירות הנפש גרמו לאויב לאבד את שיקול דעתו ואת איזונו. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהניצחון מחייב סבלנות וכי הגברת הלחץ והגדלת היקף האבדות בקרב האויב הכובש הם שגורמים לנסיגתו...

 

את נכונותו של הקורבן, "העם הפלסטיני",  להפסקת האש בשלב המתקדם הזה של הלחץ על האויב הציוני הנפשע, ניתן לפרש אך ורק כגלגל הצלה המוענק כמתנה על ידי הקורבן לרוצחו ולתלינו, בעיקר מאחר שלא הושגה אף אחת מן המטרות שלשמן פרצה האינתיאפדה. הדבר מוביל אותנו לטעון שכל הסיסמאות שהנהגתו של קורבן זה [הכוונה לערפאת] השמיעה בדבר הצורך לנהוג בסבלנות ולשאת את הכאב והנזקים למען החירות והעצמאות, היו סיסמאות לצריכה תקשורתית ותו לא. ההגיון הבריא מניח כי הקורבן ידחה כל פיוס והפסקת אש עם רוצחו, שהרס את בתיו ושדותיו והרג את בניו, מבלי שיוכל לשמוח את שמחת הנקמה על הדם הזה... הפלסטיני החופשי ובעל הכבוד אינו מוכן להשליך לרוצחו ולגוזל אדמתו והקדשיו גלגל הצלה, בשעה שהחבל מתהדק סביב צווארו... במקרה זה, ההגיון הצודק וההיסטורי מתייחס באופן זהה אל הרוצח והפושע ואל מי שמשליך לו את גלגל ההצלה. אנו דוחים את הפסקת האש הזו עם הגוזל... ותובעים עוד פעולות אמיצות של מסירות נפש נגדו..." [4]

 

מאמר המערכת של ביטאון ה'חמאס', אל-רסאלה, חלק שבחים למבצעי פיגועי ההתאבדות: "העם הפלסטיני זכאי להתגאות בכך שהוא הציג את המודל הנעלה ביותר של מאבק והתנגדות, המודל של מוסרי הנפש, תופעה שלא היתה מוכרת בעולם... אלו מהווים את שיא הג'יהאד ופסגת ההתנגדות. הם צעירים בשיא פריחתם המחליטים ברגע מסוים להפוך את גופם לחלקי אברים ואת דמם למבול של אש... הם מתקדמים כשהם נושאים על מותניהם, סביב חזם ועל ליבם פצצות רבות עוצמה. הם יוצאים בחשכת הליל כדי לעבור מחסום אחר מחסום ולהגיע ללב האויב כדי לזרוע בו את זרע האימה והפחד...

 

אם [הישראלים] יורים פצצות וטילים, הרי שאנו משגרים אליהם בני אדם הנושאים פצצות על גופם. פה נעוץ ההבדל: לנו יש אנשים האוהבים את המוות... ואילו להם יש אנשים שנלחמים רק מאחורי חומות...

 

הפרחים האלה [הכוונה למחבלים המתאבדים]... הפכו לציורים על כל קיר, לשורות בספרי התלמידים, לשירי ילדים, לשיחות בפי נשים בשוק... כיצד יכולה פלסטין שלא לנצח בשעה שיש ברשותה תחמושת חיה אדירה שכזו. מסכנים אותם אויבים תמימים הממתינים למוות על אם הדרך ופוחדים מכל שקית פלסטיק, מכל פח אשפה, ומכל כיכר לחם... כן, אנו צריכים לעמוד דום לכבודם, משום שבצדק הם גיבורים, גיבורים, גיבורים".[5]

 

גם בביטאון הג'יהאד האסלאמי חלקו שבחים לאיש ה'חמאס' שביצע את פיגוע ההתאבדות בתל אביב. ד"ר רפעת סיד אחמד, פונדמנטליסט מצרי בעל טור שבועי באל-אסתקלאל, כתב: "ראשית, אני מפנה ברכה לגוף המפוצץ, אשר מחה על שתיקתנו, על העדר הבושה של מנהיגינו [הערבים], ועל זנותם של כמה מבעלי הטורים שלנו - והתפוצץ!!

 

ברכות לשהיד, סעיד חסן חסין אל-חותרי, שהעניק את המתנה היפה ביותר לעמנו בפלסטין, במצרים, וביתר חלקי האומה, כאשר פרץ אל עבר אלוהיו כשהוא שמח ובדרכו לקח עמו 21 ישראלים הרוגים, בנוסף למאה ועשרים פצועים, חלקם בסכנת חיים." [6]

 

טארק נצראללה, בעל טור באל-אסתקלאל כתב על פיגועי ההתאבדות מול האופציה המדינית: "כל עדי השקר בעולם שמים דגש על מותו של אותו אסופי המכונה "אוסלו", אבל איש מהם אינו מעיז לחתום על תעודת הפטירה שלו. יש החוששים לגורל האינטרסים שלהם, או פוחדים שזעמו של האדון האמריקאי יופנה כלפיהם והם יגורשו מן הסדר העולמי החדש. זהו מצבם של כמה מן [השליטים] הערבים וגם של כמה מן הפלסטינים, המודעים היטב לכך שסוד הישרדותם נובע מן הניסיון להחיות את הפגר המסריח והמעופש הזה. משום כך, על אף זעקות השבר שלהם נגד פשעי הציונים, אתה יכול לראות אותם אצים רצים כדי לשוב ולחסות תחת [כנפיו] של הסכם אוסלו ומייחלים לו חיים ארוכים, אפילו אם חיים אלה יהיו דומים לחיי גווייתו של פרעה החנוטה מזה שבעת אלפים שנה.

 

במקביל, האויב הציוני עודנו מקווה לחלוב את הערבים והפלסטינים באמצעות הפרה המתה של אוסלו...

 

אל מול כל אלה, שיגרו הפלסטינים לפני כמה ימים את הטיל מס' 35 שלהם [הכוונה ל35- פיגועי התאבדות] מאז החל תהליך השלום הטמא באוסלו. טיל זה נשא נפש החפצה למסור את עצמה, לב המחבק את פלסטין, וגוף הדורך [בנעליו] על כל הציונים הפולשים. טילים אנושיים אלה... אותם מוסרי נפש, מכירים רק קו אחד המגיע אל ירושלים [וממנה] הם מטפסים אל העץ הנמצא ברקיע השביעי ואל גן העדן העליון.

 

שרון מבין היטב שהוא חסר אונים מול מוסרי הנפש האלה... ולכן הוא פנה לשפה של איומים ונתן פסק זמן של 24-48 שעות, בתקווה שימצאו לבבות פלסטינים אחוזי חיל ורעדה החוששים לאינטרסים שלהם ולחירותם האישית. פסק הזמן הזה... מהווה הוכחה ברורה למצב הפחד והשבר הציוני. הם הולכים לישון אחוזי אימה ומתעוררים למחרת כשאימה [עודנה בלבם], מאז היום הראשון לאינתיפאדה. אף אחד, יהא זה פלסטיני או ציוני, אינו יכול להרגיע את אימתו של האויב, ותחושתו ההולכת וגוברת ששעת חיסולם לא היתה כה קרובה מעולם.

 

מוסרי הנפש פורצים את חומותיהם [של הישראלים] בתל אביב, בירושלים, בחדרה, בנתניה, ובמקומות אחרים. הם אינם מאפשרים לאויב ולו שעת שינה אחת. על כל הפלסטינים לתכנת את עצמם באופן זה, כדי לבטל את תחושת הביטחון והעליונות הצבאית, באמצעות ההתנגדות ומסירת הנפש.

 

כן, נשקנו חזק יותר מכל כלי הנשק שלהם. אנו אלו שצריכים לאיים עליהם ולהעניק להם פסקי זמן להסתלק מארצנו. אנו מטילים עליהם מצור בין קירות בתיהם, כפי שהם מודים בעצמם, ומוכיחים להם כי תוכנית מסירת הנפש שלנו חזקה בהרבה מן המציאות הבינלאומית ומן האלימות הציונית משום שבלבנו שוכן הביטחון בעולם הבא, לעומת אהבת החיים שבקרבם".[7]

 

ואילו ד"ר עבד אל-סתאר קאסם, כתב מאמר ארוך שכותרתו "הטקטיקה הצבאית הפלסטינית" ובו הוא מציג שתי אופציות הניצבות בפני העם הפלסטיני: המשך האינתיפאדה העממית או המשך המאבק המזוין. ד"ר אל-קאסם, מעדיף את האופציה השניה: "היה צפוי שפעולות האינתיפאדה לא תוכתרנה בהצלחה אם הן תשארנה במסגרת של התקוממות ולא תתפתחנה לכלל התנגדות [הכוונה ב"התקוממות" להתנגדות אזרחית וב"התנגדות" לפעולות חמושות]. הערכה זו נבנתה על ההיסטוריה של האינתיפאדות הפלסטיניות שהתאפיינו בקורבנות אדירים שלא נשאו כל פרי. העם הפלסטיני ביצע כעשרים וחמש אינתיפאדות מאז 1920 ואף אחת מהן לא הגנה על פלסטין מן הפולשים ולא השיבה [אפילו] חלק מן הזכויות הפלסטיניות... העם הפלסטיני שילם מחיר אדיר במשך השנים אך לא חל כל שיפור במצבו, ולפיכך, חייבים לערוך בחינה מחודשת של דרכי הפעולה כדי להפוך את הקורבנות לפירות מועילים.

 

האינתיפאדה הקודמת התאפיינה בצער רב ובכאב פלסטיני עמוק שבתמורה להם שילם האויב מחיר אותו יכול היה לשאת בקלות. משום כן, ניתן להסיק בנקל שעל הפלסטינים, אם הם רוצים לקטוף פירות חיוביים, לבצע פעולות שאמנם צפויות לגרום להם לאבדות, אך בתמורה האויב ישלם באבדות שיקשה עליו לשאתן...

 

העם הפלסטיני ניצב בפני שתי אופציות: המשך האינתיפאדה או הסלמת האינתיפאדה לכלל התנגדות. משמעות האפשרות הראשונה היא ביצוע פעולות שבמרבית המקרים יהיה להן אופי של מחאה, כגון השלכת אבנים, תהלוכות והפגנות, שיתכן ותתערבב בהן פעילות צבאית מפוזרת מעת לעת. מבחינה היסטורית, פעולות אלה לא הביאו שום דבר טוב לעם הפלסטיני, חוץ מן ההיבט התקשורתי שהשפעתו מוגבלת וזמנית... האופציה השניה היא לוותר על פעולות המחאה לטובת פעולות יעילות יותר... ולנקוט בהתנגדות חמושה...

 

אלא שכדי שהעם יוכל להגיע להישגים ובאבדות מועטות, אין מנוס ממחשבה רצינית בנוגע לטקטיקה הצבאית הנהוגה. היו שהנהיגו שיטה צבאית המבוססת על ירי לכיוון היהודים ממרחק באופן שאינו פוגע במטרה. שיטה זו הינה כושלת מבחינה צבאית, משום שבידי האויב נשק יעיל יותר ובעל טווח גדול יותר... ברור שירי ללא מטרה גרם נזק רב לעם הפלסטיני, גם אם לוקחים בחשבון את הנזקים שנגרמו להתנחלות גילה, משום שהתגובה הציונית הבלתי מאוזנת גרמה לפלסטינים אבדות בנפש וברכוש הגדולות בהרבה מאלו שנגרמו לצד השני. פגזי המרגמה גרמו אמנם לאימה בלב תושבי ההתנחלויות הקרובות לקו האש בעזה, אבל ברור שירי מרגמות מצריך מיומנות ודיוק...

 

התנגשות ישירה עם האויב איננה נבונה במיוחד ויש לחשוב על האפשרות של מלחמת גרילה או שיטה של פגע וברח. המארבים הצבאיים ומטעני הנפץ הם אמצעים חשובים בהפיכת חיי הישראלים, הן אלה החיים באדמה הכבושה משנת 1967 והן אלה החיים באדמה הכבושה משנת 1948, לגיהינום...

 

תנועת הג'יהאד האסלאמי ותנועת ה'חמאס' מאמצות שיטה זו... לפחות חלק מתנועת ה'פתח' החל להבין את חשיבות השיטה והוא מציב מארבים ומלכודות שעולות לאויב ביוקר. שיטה זו גרמה למצב של אימה בקרב האנשים בישות הציונית וכתוצאה מכך רבים עוזבים את אדמת פלסטין למדינות אחרות..."[8]

 

ביטאון ה'ג'יהאד האסלאמי' - אל-אסתקלאל - הביא בהרחבה תגובות שליקט בציבור הפלסטיני לפיגוע בתל אביב. "כעת הדם הכחול נשפך ברחובות תל אביב, נתניה, חדרה ומקומות אחרים", נכתב בפתיח לכתבה, "בידי גיבורי העם הפלסטיני היודעים שהדרך היחידה להכאיב לאויב הציוני היא באמצעות הפיצוצים, המבקיעים את עומק מדינת הישות [הציונית], והופכים את גופם [של הישראלים] לחלקי אברים המתפזרים על המדרכות. זוהי הדרך היחידה שתכפה על ממשלת האויב לסגת מובסת וללא תנאי מאדמותינו, כפי שהממשלה הקודמת נמלטה בעור שיניה מדרום לבנון... בקריאות שמחה ובחלוקת ממתקים קיבל הרחוב הפלסטיני את הידיעה על פעולת מסירת הנפש ביום שישי שעבר..."

 

אמל עבד אל-רחמן, סטודנטית, אמרה לעיתון כי "הפעולות הצבאיות ופעולות מסירות הנפש הן הדרך היחידה להכאיב לאויב. האבן לבדה איננה מספיקה במלחמתנו עם הישראלים... בעיקר מאחר שיידוי אבנים לא הורג איש מהם; לעומת זאת, פעולות [ההתאבדות] הורגות רבים מקרבם. היהודים מקדשים את דמם ונפשותיהם ולכן פעולות מסוג זה מהוות את הדרך היעילה ביותר להפעיל עליהם לחץ, שיגרום להם להסתלק מארצנו".

 

עבד אל-רחמן הוסיפה כי לדעתה "יתכן שהגינוי מצד הרשות הפלסטינית מהווה תכסיס פוליטי אבל בכל מקרה הוא לא ירתיע את אוהבי מות הקדושים מלהמשיך ולבקש אותו בכל מקום בו מצויים ישראלים, ולהרוג בהם."

 

יוסף אבו עמרו "הביע את שמחתו הרבה על תוצאות הפעולה הצבאית, שלדעתו, מהווה את הדרך היחידה לסלק את היהודים".

 

תיסיר עוץ', סטודנט, סבור כי "פעולת מסירת הנפש מעניקה הזדמנות לצעיר [המבצע אותה] לזכות במות הקדושים ולהיטהר מחטאי העולם הזה... במישור של הסוגיה הפלסטינית, הפעולות יוצרות איזון בין הנשק של האויב לבין רצונו של האדם... אנו רואים שהישות הציונית הפכה לבית הבראה לחולי נפש והיא נזקקת לפסיכולוגים כדי שיקלו מן האימה שהשתלטה על נפשותיהם של הישראלים."[9]

 

 



[1] אל-רסאלה (רש"פ), 7.6.2001.

[2] אל-רסאלה (רש"פ), 7.6.2001.

[3] אל-רסאלה (רש"פ), 7.6.2001.

[4] אל-אסתקלאל (רש"פ), 7.6.2001.

[5] אל-רסאלה (רש"פ), 7.6.2001.

[6] אל-אסתקלאל (רש"פ), 7.6.2001.

[7] אל-אסתקלאל (רש"פ), 7.6.2001.

[8] אל-רסאלה (רש"פ), 7.6.2001.

[9] אל-אסתקלאל (רש"פ), 7.6.2001.

תגיות