המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מתקפה מצרית חריפה נגד ההומוסקסואליות
30/6/2001

מצרים בראש מתקפת מדינות ערב והאסלאם נגד ההומוסקסואליות

 

"מצרים הנהיגה את המערכה בה פתחו מרבית מדינות האסלאם בעצרת הכללית של האו"ם, שהתכנסה באופן מיוחד לדיון במחלת האיידס", מדווחת כתבת היומון הערבי  אל-חיאת, בניו יורק, ראע'דה דרע'אם. העמדה השמרנית והקיצונית שהובילה מצרים איננה צריכה להפתיע איש, לאור המעצרים שקיים לאחרונה המשטר המצרי בשורות  הומוסקסואלים והדיון שהתנהל בנושא מעל דפי התקשורת המצרית.

 

ראשית הפרשה במסע מעצרים של הומוסקסואלים במצרים שהואשמו בפגיעה במוסר הציבורי, בהקמת ארגון בשם "בני לוט ואבו נואס", ובשיתוף פעולה עם ישראל. תמונות של הומוסקסואלים בעת קיום יחסי מין, שהורדו  מן האינטרנט התפרסמו בעיתוני הממסד המצרי. באחת התמונות, נראה גבר עירום, שנקבע כי הוא מנהיג החבורה, כשהוא משוחח בטלפון תוך שהוא חובש קסדה ועליה מגן דויד.

 

ארגון אמנסטי מתח ביקורת על המשטר המצרי בשל מעצר ההומוסקסואלים והתייחס לכך כאל פגיעה בזכויות אדם. והתקשורת המצרית התגייסה להגיב לדו"ח אמנסטי וקבעה כי נושא ההומוסקסואליות, המכונה בתקשורת המצרית "הפרוורסיה", אינו נוגע לזכויות הפרט אלא לזכויות הכלל.

 

השבועון הליברלי המצרי, רוז אל-יוסף, המרבה בדרך כלל למתוח ביקורת על הפונדמנטליזם האסלאמי במצרים, בחר הפעם להפנות את ביקורתו כלפי ארגון אמנסטי בנושא מעצר ההומוסקסואלים. "נראה כי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל בחר להציג לכבוד חגיגות שנת הארבעים להיווסדו, קומדיה נאיבית ביותר", נכתב בשבועון, "אמנסטי בחר פרשה מטופשת הנוגעת לארגון הסוטים שנתפס לאחרונה והציב אותו בראש סדר העדיפויות שלו, תוך הצגת הנאשמים האלה כאסירי מצפון ולא כמי שנאשמים בפלילים".

 

במסגרת הכתבה, שכותרתה "סליחה, אמנסטי... המדובר בזנות ולא בזכויות אדם"[1], ראיין כתב רוז אל-יוסף, עאטף חלמי, פעילי זכויות אדם מצריים בנושא. עוה"ד נגאד אל-בראעי הסביר ש"אנו, במצרים, איננו יכולים לראות בפרשה כגון "ארגון הסוטים" [פגיעה] בזכויות אדם; אדרבה, הסוגיה נכללת תחת הסעיף של זנות ופגיעה בערכי החברה. הפרשה נכללת תחת סמכותה של משטרת המוסר ואין לה כל קשר לזכויות אדם או לענייני חופש הבעת הדעה".

 

עוה"ד אל-בראעי קבל על כך שעמדת אמנסטי גורמת נזק לארגוני זכויות האדם במצרים ובעולם הערבי "השקועים בהגנה על החירויות, ואינם יכולים להתחיל להתעסק בענייני זנות, המהווים את סוג העיוות הגרוע ביותר לעקרונות של זכויות האדם".

 

עוה"ד אל-בראעי תבע שארגון אמנסטי יתעסק פחות ב"ענייני זנות" ויותר בהפרת זכויות האדם בארה"ב והוסיף כי "יתכן שהסיבה לסדר העדיפויות הזה היא שבמוסדות מערביים רבים, הסוגיות האישיות עולות על הסוגיות הציבוריות, בנושאים מעין זה... ואולם אנו, איננו יכולים לעקוב אחרי עניינים שכאלה ולהניח בצד את עבודתנו העיקרית והיחידה, שהיא ההגנה על החירויות. למרבה הצער, גילוי הדעת הזה של אמנסטי יהפוך את כל גילויי הדעת שיוציא הארגון בעתיד לחסרי ערך."

 

עוה"ד אל-בראעי התנדב להסביר את ההבחנה בין "אסירי המצפון" לבין "הסוטים": "אסיר מצפון הוא אדם הנרדף בשל אמונה מבלי שהוא עצמו עשה שימוש באלימות. לעומת זאת, הסוטים, לא מסתפקים בהצגת עמדתם, אלא גם הקימו ארגון, הכריזו על קיומם, וערכו חגיגות באופן הפוגע ברגשותיהם ובערכיהם של אחרים. אף על פי כן, אם נניח באופן היפותטי כי המדובר בפרשה של הבעת דעה, כפי שטוען ארגון אמנסטי אינטרנשיונל  - והיפותזה זו איננה נכונה - האם זוהי הסוגיה הראשונה [בחשיבותה] במצרים או בכל מדינה אחרת ממדינות העולם השלישי? לא יעלה על הדעת. יש לנו סוגיות חשובות בהרבה הקשורות לחירויות ולהפרת זכויות אדם שחייבות להיכלל בסדר העדיפויות שלנו, במקום הזנות."

 

עוה"ד אל-בראעי טען כי אחד מעקרונות הפעולה של ארגוני זכויות האדם הוא כי יש להקפיד על התנאים המייחדים כל אזור או מדינה בעולם ולפיכך, "היה על ארגון אמנסטי להתייעץ בארגוני זכויות האדם במצרים בטרם פרסם את גילוי הדעת הזה. אלא שהדבר לא קרה. מי שפרסם את גילוי הדעת הזה הסתפק ברישום דעתו האישית, בשעה שהוא יושב במשרדו המפואר בלונדון. הם לא הקפידו על הכללים, וכתוצאה מכך, כל העניין הפך לטמטום."

 

מנהל המרכז לזכויות אדם לסיוע לאסירים, מחמד זארע, התראיין אף הוא לרוז אל-יוסף[2] ואמר: "לאחר המעצרים, התקשרו אלי באופן אישי שפחותיהם של כמה מן הנאשמים, בשל היותי עורך דין. אלא שאני, סירבתי, גם כן באופן אישי, לעסוק בסוג כזה של עניינים. ישנם עורכי דין רבים המסרבים להגן בסוג מסוים של פרשות ובכללן הזנות.

 

בנוגע לעמדת המרכז לסיוע לאסירים, הרי שלנו יש שיקולים אחרים. המדובר בפשע פלילי ואנו כמרכז לזכויות אדם איננו עוקבים אחר כל הפשעים, אלא רק אחר הפרת הזכויות לאסירים ועצורים בעת החקירה או במהלך ריצוי העונש... אנו לא קבלנו מאף אחד מאותם נאשמים תלונות על כך שהופעלו נגדו לחצים או עינויים כדי שיודה שהוא סוטה מין; אדרבה, הם הודו בכך מרצונם החופשי. לפיכך, לא היתה כל סיבה שנתערב בתור מרכז לזכויות אדם. הם נתונים כעת בידי רשויות המשפט ומואשמים בהפרה של החוק המצרי, ושל ההלכות [הדתיות], כמו גם של מנהגינו, ערכינו, ומסורותינו."

 

בנוגע לדו"ח אמנסטי, אמר זארע: "למרות שאנו רוחשים כבוד רב לפועלו של אמנסטי ברחבי העולם, הרי שעמדתו זו מוזרה, והיא אף עלולה להוביל למתקפה נגד ארגוני זכויות האדם במצרים. אני צופה שיהיו מי שינצלו את הדו"ח הזה כדי להדביק לארגוני זכויות האדם המצריים האשמות רבות ומגוונות, ובראשן האשמה של הפצת הפרוורסיה...

 

אנו איננו תומכים בהודעת אמנסטי בעניין ארגון הסוטים. המדובר בפשע נגד טבע האדם ונגד הערכים הדתיים ואנו תובעים מארגון אמנסטי לכבד את הייחוד התרבותי והדתי של מדינות אחרות, לכבד את מסורותיהן, משום שבהתנהגות בלתי אחראית ככזו, אמנסטי פוגע בארגוני זכויות האדם במצרים ובעולם הערבי."

 

עוה"ד ח'אלד טלעת, שבעצמו הואשם בעבר בפרשות של זכויות אדם, התייחס אף הוא לסוגיה: "כולנו מאמינים באמירה 'עשה מה שאתה רוצה כל עוד אינך פוגע באחרים'. אלא שלמרבה הצער, אמירה זו ריקה מתוכן. הנאשמים בפרשת ארגון הסוטים יכולים לטעון כי הם אינם פוגעים באיש, ואולם המציאות שונה. הם ירדו אל החברה ערכו חגיגות, הפיצו את תמונותיהם ורעיונותיהם באינטרנט, ובכך פגעו ברגשותינו שלנו."

 

עוה"ד טלעת נדרש לשאלה האם ההפללה נעשית בהתאם למסורות ולערכים, בהתאם לחוקי המדינה, או בהתאם להלכה האסלאמית: "אם נערה נתפשת באוניברסיטה כשהיא מעשנת סיגריה, לדוגמא, הרי שהפללתה נעשית בהתאם למסורת במקרה זה, משום שהדבר נחשב בחברתנו לחטא, בעוד שבחברות אחרות הוא מותר. משמעות הדבר היא שהענישה קשורה לחברה שבה מתרחש המקרה ובהתאם למסורותיה וערכיה."[3]

 

לאור העמדה הנוקשה שהציגו פעילי זכויות האדם המצריים ביחס לזכויות ההומוסקסואלים, אין זה מפתיע כי סוג העמדות שהובעו בעיתונות הדתית היה חריף ביותר. במאמר שהתפרסם בשבועון אל-לואא אל-אסלאמי, היוצא לאור על ידי מפלגת השלטון המצרית, 'המפלגה הלאומית דמוקרטית', ומציג בעיקר את עמדותיהם של חכמי הדת של אוניברסיטת אל-אזהר, כתב המפקח הכללי על ההטפה באל-אזהר, ד"ר זכריא אחמד מחמד נור, תחת הכותרת, "הרגו אותם, משום שיש שכר בהריגתם":

 

"קבוצת עובדי השטן שבה למשוך את תשומת הלב... פשעם של עובדי השטן המודרניים הוא פשע קדום המכונה הומוסקסואליות [בערבית "לואט": "מעשה לוט"]. זהו הפשע המתועב והחמור ביותר והוא מצביע על סטייה מדרך הטבע, על השחתת השכל, ועל סטייה נפשית...

 

[ההומוסקסואליות] מכונה [בערבית] "לואט" היות והיא מיוחסת לשבט לוט [הקדום] אשר בו התגלה פשע זה. אללה העניש אותם בכך שהאדמה בלעה אותם, והוא המטיר עליהם אבנים מן השמים כעונש על מעשיהם המתועבים".

 

בהמשך המאמר, קורא ד"ר נור להרוג את ההומוסקסואלים ומציע ארבעה סוגי הריגה על פי מסורות שונות באסלאם: "הריגת חברי הארגון הזה תעשה בארבעה אופנים: קטיעת צווארם, בהתאם למסורת שהועברה מאבו בכר ועלי; רגימתם באבנים, בהתאם למסורת שהועברה מאבן עבאס; השלכתם ממקום גבוה, בהתאם לאמאם מאלכ; הריסת קיר [וקבורתם] תחתיו, בהתאם למסורת מאבו בכר.

 

אלו הם ארבע דרכים לחיסול חברי הארגון הסוטה הזה והן הולמות את המעשים שביצעו נגד עצמם, נגד החברה, ונגד הדת."[4]

 

הגישה המצרית הנוקשה כלפי תופעת ההומוסקסואליות זכתה לביטוי גם בעצרת המיוחדת של האו"ם לדיון בנושא האיידס, שבה הנהיגה מצרים את מדינות האסלאם בעימות עם מדינות המערב. השגריר המצרי לאו"ם, אחמד אבו אל-עיט' אמר כי העולם האסלאמי "אינו מוכן לפתרון של פשרה בסוגיית הסטייה המינית" והזהיר כי הצעת הסיכום "לא תעבור אם לא יבוצעו בה שינויים מהותיים ויוסרו סעיפים המציגים את נושא הסטייה המינית כנושא של זכויות אדם".

 

כתבת אל-חיאת בניו יורק, ראע'דה דרע'אם, המדווחת על כך, מספרת כי הביטוי "סטייה מינית" עצמו, בו עשה שימוש השגריר המצרי, אינו מקובל באו"ם ואינו נכלל בשום מסמך מטעמו. ואולם, "כמה דיפלומטים מן העולם האסלאמי השתמשו בביטוי זה במתכוון, כדי להדגיש כי החברות האסלאמיות מתנגדות להענקת זכות לקיום יחסי מין בין גברים ולכל ניסיון לחקיקה שתעניק זכויות לקבוצות אלה".

 

השגריר הכוויתי לאו"ם, מחמד אבו אל-חסן, הצטרף לעמיתו המצרי ואמר בנאומו: "ההלכה האסלאמית היא מקור סמכות יסודי לחוקה הכוויתית והיא אוסרת יחסי מין המנוגדים להלכה האסלאמית" והוסיף כי "בכווית מתקיימים קורסים והרצאות מדעיות ודתיות כדי ליצור מודעות למחלה הזו [איידס], הנובעת בראש ובראשונה מקיום יחסי מין אסורים מחוץ למסגרת המשפחה... אחד האמצעים החשובים ביותר למניעת המחלה, היא הקפדה על הוראות הדתות המונותאיסטיות... והוראות דת האסלאם מהוות מודל לחיקוי בתחום זה, משום שההקפדה עליהן מצמצת במידה רבה את הנפילה במלכודת הזו."

 

מבין כל מדינות האסלאם, השגריר האלג'יראי, עבדאללה יעלי היה היחיד שהציג עמדה הדומה לזו הננקטת במערב והתמקד "בצורך לאחד את המאמצים כדי לספק טיפול ומניעה לכל מי שזקוק להם ללא כל אפליה". הדיפלומט האלג'יראי הוסיף כי מדינתו מתנגדת לאפליה נגד כל אדם במתן טיפול או מניעה, או בנוגע לזכותו להתבטא בפורומים כלשהם, תהיינה בחירותיו האישיות אשר תהיינה".

 

דרע'אם מסבירה כי "ההבדל העיקרי בין העמדה המערבית לעמדה האסלאמית נעוץ בכך שמדינות המערב מתייחסות לנושא מן הזווית של זכותו של אדם, כפרט, לבחור את דרך חייו ולנהוג בהתאם לרצונו, מבלי שתישלל זכותו לטיפול רפואי שהמדינה צריכה לספקו. המדינות האסלאמיות והערביות, לעומת זאת, מתעקשות על התנגדותן לחירות הפרט לנהל את חייו הפרטיים בהתאם לרצונות ודבקות בקביעתן כי יש להסתפק בהדגשת זכותו של אדם ליהנות מבריאות טובה".

 

מחלוקת נוספת נוגעת להגדרת הקבוצות הנמצאות בדרגת סיכון גבוהה. מדינות המערב רוצות להוסיף לפליטים, למהגרים, ולמי שעובדים הרחק ממשפחותיהם, גם את "היצאניות, מי שמקיימים יחסים בין גברים, ומכורים לסמים בהזרקה". לעומת זאת, מרבית מדינות האסלאם, אינן מוכנות לקבל את התוספות האלה, "משום שהחוקים במדינותיהם אינם מתירים זנות, סמים, ויחסים בין גברים".

 

ואולם, הצעה מצרית להימנע מן השינויים, נחלה תבוסה 63:46, כשתשע עשרה מדינות נמנעו. בישיבה שהתקיימה ב26- ביוני, התנהלה מערכה שנמשכה שעתיים בשאלה האם יש להתיר כניסתם של נציגי ההומואים והלסביות, שנבחרו על ידי מזכירות האו"ם, להשתתף בדיון הפתוח. ההצעה של מדינות המערב להתיר זאת זכתה לניצחון 62:0, כששלושים מדינות נמנעו ומדינות האסלאם מסרבות להצביע.

 

כמה מן המשלחות האפריקאיות "הביעו צער על דרך התנהלות הדיון, בשעה שהאיידס הורג מיליונים באפריקה וכבר הביא למותם של 22 מיליון אנשים".[5]


[1] רוז אל-יוסף (מצרים), 22.6.2001

[2] רוז אל-יוסף (מצרים), 22.6.2001

[3] רוז אל-יוסף (מצרים), 22.6.2001

[4] אל-לואא אל-אסלאמי (מצרים), 15.6.2001.

[5] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 27.6.2001.