המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
דברי שבח וביקורת בעיתנות הפלסטינית לפיגוע בהר נוף
19/11/2014


תגובות בעיתונות הפלסטינית לפיגוע בהר נוף: שבחים והצדקה ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה; הסתייגות וביקורת בעיתונים אחרים

 

התגובות בעיתונות הרש"פ לפיגוע בביתהכנסתבהר-נוף נעו בין דברי שבח והטלת האחריות לפיגוע על ישראל לבין דברי ביקורת וחשש מפני הסלמת האירועים לכדי אינתיפאדה שלישית ומלחמת דת.

 

יצוין כי כל המאמרים ביומון אל-חיאת אל-ג'דידה שיבחו את הפיגוע והאשימו את ישראל באחריות הבלעדית לו. זאת בשעה שבעיתונים הפלסטינים האחרים, אל-איאם ואל-קודס, היו תגובות מעורבות שכללו הן דברי שבח וצידוקים לפיגוע והן גינויים ודברי ביקורת.

 

להלן קטעים מן המאמרים בשלושת העיתונים:

 

עורך לשעבר של אל-חיאת אל-ג'דידה: הכיבוש אחראי

חאפט' אל-ברג'ותי, העורך לשעבר של היומון אל-חיאת אל-גדידה, כתב: "הפעולות, שכולם נעשו על ידי [מפגעים] בודדים, בוצעו באמצעים זמינים, כמו מכוניות, טרקטורים ונשק קר. מדובר בהתקפות נקם מצד [מפגע] בודד ולא מצד ארגונים. גם אם פלגים [פלסטינים שונים] טוענים לאחריות עליהם, הרי שהם עושים זאת כאות תמיכה, [וכדי] לנכסם לעצמם ולגרוף פופולאריות ותו לא. לא ניתן לעצור פעולות כאלה מפני שהן תגובה של אותו רגע ולא מתוכננת מראש.

 

הכיבוש הוא זה שנושא באחריות לכך והוא זה הדוחף לשלהוב הרגש הדתי בשני הצדדים. כבר הזהרנו בעבר מהסכנות של מלחמת דת, כיוון שבניגוד למלחמות מסוג אחר, מלחמה זו אינה משאירה דבר ושורפת את כולם. לכן יש לעשות מאמצים רבים כדי לסלק את גורמי המתיחות והאלימות בירושלים הידועים לכל. כמו כן, יש לדחוף לניהול משא ומתן על בסיס [תנאים] הידועים גם כן לכל. אחרת התחליף הוא אלימות הדדית ללא סוף שתוצאותיה פיצוצים גרועים עוד יותר."[1]

 

בעל טור באל-חיאת אל-ג'דידה: זו תגובה טבעית לפשעי ממשלת הימין

עמר חלמי אל-ר'ול יועצו של רה"מ הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד כתב במאמרו ביומון אל-חיאת אל-ג'דידה: "הפעולה שבוצעה אתמול בבוקר במוסד הדתי באזור דיר יאסין – הכפר בו נטבחו  250 שהידים פלסטינים בשנת 1948- במערב ירושלים, גרמה למותם של ארבעה ולפציעתם של שישה מפוקדי המוסד [הדתי] או [ליתר דיוק] בית הכנסת היהודי. [פעולה זו בוצעה] בתגובה לסדרה של הפרות ופשעים ישראליים...

 

הפעולה שביצעו ר'סאן ועודי אבו ג'מל מג'בל אל-מוכבר אינה אלא תגובה טבעית על פשעיה של ממשלת הימין הקיצוני הישראלי ועל מעשי הטבח שביצעה בהתאם לתוכנית מחושבת במטרה לסתום את הגולל על כל שביב תקווה להסדר מדיני. [ממשלת ישראל]  סירבה למלא את כל חובותיה במסגרת תהליך השלום ואופציית פתרון שתי המדינות בגבולות ה-4 ליוני, 67' והיא ממשיכה ללבות את הכעס והשנאה בשטחי אדמת פלסטין הכבושה, במיוחד בבירה ירושלים כדי להגשים את מטרותיה שהן:  לחסל את ההסדר המדיני, לאפשר מדיניות של טרנספר ולא להעניק לפלסטינים שום זכות מזכויותיהם הלאומיות.

 

אלא שישראל ומנהיגיה לא למדו דבר מניסיונות העבר. הם לא קלטו את פוטנציאל המאבק של העם הפלסטיני והשלו את עצמם כי קיימת אפשרות של 'הכנעה' ו'צריבה בתודעה' הפלסטינית של קבלת המצב הקיים.  אלא שהעדויות מצביעות שההפך הוא הנכון. טוב יהיה לו הישראלים יבינו את המציאות כתוצאה מניסיון הפעולות הפידאיות האחרונות לפני שיהיה מאוחר מידי." [2]

 

בעל טור: על כולם להבין שהחברה הפלסטינית מברכת על פעולות אלה

ד"ר אוסאמה אל-פרא, חבר המועצה המהפכנית של הפת"ח כתב בטורו באל-חיאת אל-ג'דידה: "כולם צריכים לשים לב שהחברה הפלסטינית, על קבוצותיה הפוליטיות השונות, מברכת על פעולות כאלה ואף רואה בהן התחלה של שלב חדש שאותו כפתה מדיניותה האווילית של ממשלת הכיבוש.


החברה הפלסטינית לא צריכה שאחד הארגונים הפלסטיניים ייטול אחריות לפעולות אלה כדי להביע את תמיכתה בהן. די בקיצוניות שמובילים הרבנים - הקוראים יומם וליל לרצוח ערבים ולטמא את מסגד אל-אקצא בחסות צבא הכיבוש - כדי שכל הפלסטינים יברכו על האינתיפאדה הזו וישאפו להרחבת היקפה ואמצעיה. בשל מדיניותה האווילית, ממשלת הכיבוש לבדה היא האחראית למצב הנוכחי ולהתפתחויות העתידיות..."[3]

 

בכיר בפת"ח: שני הצעירים שתקפו את בית הכנסת אינם זדוניים כלפי בני אדם

בטור ביומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, כתב עדלי צאדק, חבר הוועדה המהפכנית של פת"ח ובכיר במשרד החוץ של הרש"פ: "תודעתם של שני הצעירים הפלסטינים שתקפו את בית הכנסת בירושלים, באשר לטיב המציאות על אדמת אבותיהם ואבות אבותיהם התעצבה מתוך מציאות יומיומית של אירועים נתעבים, מבישים וקטלניים. זאת במסגרת התקפה מטורפת על קברי המתים ועל מסגדיהם ובתיהם של האנשים החיים, עקירת עציהם או שריפתם וגניבת אדמתם. אשר לרבנים הלובשים את גלימות השטן ושולחים את הקיצונים, הרוצחים והמחבלים..., הרי הם מתייחסים אלינו כולנו כאילו אין אנו אלא יצורים מיותרים או שמות הכתובים בגיר על לוח החיים, שְׁקַל וחובה למחקם...

 

בטוחני שהתרבות שני הצעירים שונה לגמרי מזו של קורבנותיהם, בין אם הם היו חמישה או שישה. השניים הראשונים אינם מדירים  בני אדם באשר הם, אינם זדוניים כלפי בני אדם באשר הם והם מוכנים להסדר שבמסגרתו יחיו שני עמים בדו-קיום מבלי שאחד מהם יתקוף את האחר... אין הם  שונאים איש על בסיס דת או לאום. אשר לתרבות של קורבנותיהם הרי היא חקוקה על אבני הקברים המנותצים על קירות המסגדים שהותקפו והכנסיות שהוצתו,  ושרידי גזעי העצים שנעקרו מעידים עליה..."[4]

 

הדרך היחידה היא עימות עם הכיבוש בכל בכוח

בעל הטור האני חביב כתב ביומון הרש"פ אל-איאם: "בנסיבות נפיצות ומתגרות אלה מצד הכיבוש הישראלי, ובהעדר אופציות מדיניות, נוכח כשלון תהליך המו"מ והמשך ייהוד הבירה הפלסטינית וכל אזורי הגדה המערבית הכבושה באמצעות ההתנחלות, הדרך היחידה העומדת בפני הפלסטינים היא עימות עם הכיבוש הזה בכל הכוח שבידיהם. זהו ההקשר שבמסגרתו בוצעה הפעולה בירושלים ושהאחריות להשלכותיו מוטלת על נתניהו ועל ממשלתו הפאשיסטית."[5]

 

כותב ביומון אל-איאם: התקפה רצחנית על בית כנסת - מעשה מסוכן ולא לגיטימי

בעל הטור חסן אל-בטל כתב ביומון אל-איאם: "[הרצח בבית הכנסת בהר-נוף] הוא פעולה מסוכנת שהשלכותיה עלולות להיות אף מסוכנות יותר. יאמרו הפלגים מה שיאמרו, בין אם יצדיקו או ישבחו [את המעשה] או אף יתארוהו  כמעשה גבורה, או שמא יגנו את הגינוי של הרשות [הפלסטינית] את הפעולה... הפעולה הזו מאיימת להפוך את המאבק בין שני עמים לכדי מלחמה ביניהם, בזמן בו פלסטין נאבקת במישור המדיני כדי להיות מדינה ומדינת ישראל נאבקת נגדה [במישור זה].

 

פעולת חטיפתם והריגתם של שלושת הנערים המתנחלים היוותה עליית מדרגה בהסלמת המצב, רצח הצעיר מוחמד אבו ח'דיר הסלים אותו עוד יותר ואחריו בא גל של פרובוקציות יהודיות בחרם [אל-שריף]... ישראל הטילה את האחריות לחטיפתם ולהריגתם של שלושת המתנחלים על [אנשים הקשורים] לחמאס. יותר מאוחר, במהלך או לאחר 'צוק איתן' - המלחמה השלישית נגד עזה -  נטל חמאס את האחריות לפעולה.

 

חמאס הוא הצד השולט בעזה, והוא צד במאמצים הכושלים למען כינון האחדות הלאומית, ואולם אם הודעת נטילת האחריות של החזית העממית לפעולה בבית הכנסת נכונה, הרי שיש לכך השלכות שכן מדובר [בארגון] החבר באש"פ... חברי חזית שמאלית אינם אמורים לבצע התקפה רצחנית על בית כנסת ולהוסיף שמן למדורת 'מלחמת דת' שראש הרשות [הפלסטינית] הזהיר מפני הסכנה הנשקפת ממנה, כפי שעשו אנשים שפויים רבים בישראל...

 

זו אלימות ואלימות נגד. מקצת הפלסטינים מכנים סוגים של אלימות הנגד הפלסטינית 'מאבק מזוין',  'התנגדות' או אינתיפאדה'. מקצת הישראלים מכנים אותה 'טרור'. כמו כן יש מי שמתאר את האינתיפאדה הראשונה כעממית, את השניה כחמושה ואת האינתיפאדה השלישית בסימניה הראשונים כפוליטית-מדינית. אין זה משנה כיצד מתארים את האינתיפאדות [הללו], חשובה יותר התוצאה הפוליטית שלהן. יש הסבורים כי תוצאת האינתיפאדה הראשונה הייתה עליית תנועת חמאס ותוצאת האינתיפאדה השנייה הייתה הגעתה לשלטון. מה תהיה תוצאת [האינתיפאדה] השלישית? אולי היא תלך לכוון דתי כמו של דאעש?...

 

המאבק לגיטימי, הלחימה המדינית והצבאית לגיטימית גם כן, אולם הרג של יחידים ושל קבוצות ביוזמה של אדם פרטי או פלג כשלהו אינו לגיטימי, בייחוד אם הוא פוגע ברגשות הדת ואין זה משנה איזה צד פוגע.

 

האנשים הפרטיים הפלסטינים שמבצעים את ההתקפות יודעים שהם ייהרגו ולמרות זאת הם אינם נרתעים. הישראלים, חיילים ומתנחלים, יודעים שהם יימלטו מעונש וזה מעודד אותם. את ישראל הרשמית לא מעניין שהפעולות [הפיגועים] הפלסטיניות נעשות מחוץ לאזורי השליטה היחסית של הרש"פ והיא מטילה עליה את האחריות. במקביל, גם הפלסטינים פועלים כך ומטילים את האחריות הישירה והעקיפה על ממשלת ישראל למעשי המתנחלים, החיילים, השרים וחברי הכנסת. אולם דבר אינו מצדיק הצתת מסגד או התקפה רצחנית על בית כנסת גם אם יתרבו הנימוקים ויהיו מי שיכנו זאת מעשי גבורה."[6]  

 

בכיר באש"פ: בצל המלחמה בדאעש, עלינו לשמור על אופיו הלאומי של המאבק

חבר המועצה המרכזית של אש"פ, נביל עמר, כתב ביומון אל-קודס: "כאשר גרזנים, סכינים ומוטות ברזל נכנסים לתמונה והתגובה היא צעדים שנוקטת מדינה חזקה בעלת יכולות מחרידות של הרתעה ונקמה, התוצאה המסוכנת ביותר היא שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי נכנס לשלב שאפשר לכנותו שלב ה-'אין כללים'. שלב זה שונה מהשלבים הקודמים, שלכלליהם ולדרכיהם התרגלנו, בכך שנראה ששני הצדדים אינם מסוגלים לשלוט בו... הסכנה היא ששלב ה'אין כללים' גורר את כולנו למעגל האלימות, בלי שהציבור יוכל להינצל מהתוצאות הרות האסון של סכסוך מסוג זה. 

 

אין ספק שהמעשים בעלי הכוח הרב, והתגובה הישראלית האכזרית בימים אלה בירושלים, החלו ליצור משוואה חדשה ואף החלו להכניס את הציבור לשגרת מלחמה שאם היא לא דתית [בעצמה], הרי שהיא זוכה לכסות דתית. למרות כל ניסיונותינו להתרחק מהמישור הדתי בסכסוך ולהיאחז במישור המדיני, על ידי התעקשות שמדובר במערכה לאומית כוללת למען חירות ועצמאות, הרי שכניסת [המשתנים של] מסגד אל-אקצא ובית המקדש למשוואה כפתה מציאות שונה שקרובה למלחמה דתית יותר מכל תיאור אחר.

 

אולי מה שהצית את אש הרעיון הזה, ממנו אנו מפחדים, הוא הסביבה [הכללית] הכופה עצמה על כל האזור. אין להתעלם מכך שמסביבנו מתנהלת מלחמת עולם במלוא מובן המילה, שכותרתה חיסול תכנית למדינה דתית וחיסול המפעל של מדינה הנושאת כסות דתית ואשר באמצעותו היא גייסה אלפי בני אדם [הכוונה למלחמה נגד דאעש]...

 

לפלסטינים יש אינטרס שמאבקם יישאר בעל אופי לאומי מובהק, ושהם יישארו בעיני העולם תנועת שחרור לאומי בעלת מפעל של אנושיות, שחרור וקדמה. לכן האזור והעולם כולו נושאים באחריות לתמוך בממד הלאומי, המדיני והתרבותי במאבקם..."[7]

 

שר פלסטיני לשעבר: אסור להיגרר אחר קבוצה קטנה כמו באינתיפאדה השניה

השר הפלסטיני לשעבר, אשרף אל-עג'רמי, כתב ביומון אל-איאם: "ימים אלה מזכירים לנו את הימים שקדמו לאינתיפאדה השניה... באוקטובר 2000, כלומר שלושה חודשים לאחר קמפ-דיוויד. למרות שהמו"מ נמשך בדרך זו או אחרת ואף התקדם קמעה, גלשנו במהירות לשימוש בנשק ובמטענים ולמצב של כאוס גורף שגרם לנו לאבד הכל, החזיר אותנו עשרות שנים אחורה ויצר את הנסיבות שהובילו להשתלטות חמאס על עזה בכוח הנשק ולפיצול אשר אנו עדיין סובלים ממנו ונראה כי ילווה אותנו עוד זמן רב.  [כיום] בעקבות כישלון תהליך השלום והגעתו למבוי סתום... חזרנו מחדש למצב המתוח, אולם בעוצמה גדולה יותר מהמצב ששרר ערב אינתיפאדת אל-אקצא.

 

כאשר הזהרנו מפני הכאוס ש[יביא השימוש ב]נשק באינתיפאדה השניה היו מי שטענו כי עמדה זו היא נגד ההתנגדות, וזאת למרות שכמעט כולם ... הגיעו למסקנה כי כל מי שצפה את התוצאות הטרגיות של הכאוס צדק. כיום נראה שאנו שבים לאותה נקודה... בשנת 2000 תמכה הראשות בדרך זו או אחרת באינתיפאדה ובכמה מהפעולות האלימות בעוד כיום היא מתנגדת לשימוש בנשק בצורה ברורה וחד משמעית.

 

הפעולה בבית הכנסת נחשבת לבעייתית משתי סיבות: היא בוצעה נגד מקום תפילה והדבר סותר סיבה מהותית למתיחות [הנוכחית] והיא המדיניות הישראלית נגד אל-אקצא והמקומות הקדושים. הפלסטינים מצטיירים כאן כמי שעושים את מה שהם מוחים נגדו ונאבקים להפסקתו.

 

הסיבה השניה היא שהקבוצה שנגדה בוצעה הפעולה היא קבוצה פונדמנטליסטית הנמנית על אגודת ישראל, שאנשיה אינם קיצוניים מבחינה פוליטית, אדרבא, הם מתנגדים  לביקור של יהודים במסגד אל-אקצא ואף אוסרים זאת באופן נחרץ. הדבר מצביע על רצון לעשות משהו נגד הישראלים היהודים ותו לא, מבלי לחשוב על המטרה שרוצים להשיג ממעשה זה...

 

קבוצה קטנה פה ושם עלולה לחרוץ את גורלנו שכן אם נניח לדברים להתרחש ללא מחשבה תחילה, אזי נמצא את עצמנו במצב שהיינו בו באינתיפאדה השניה, שהחלה בהתנגדות לכיבוש והסתיימה בכאוס ובהשתלטות של בעלי אינטרסים ואג'נדות שאין להם שום קשר לשחרור המולדת ...

 

יש לנו עדיין הזדמנות שלא לאבד שליטה ולהספיד את העבר כפי שקרה באנתפאדה השניה כאשר מצאנו עצמנו מול האג'נדה של חמאס מצד אחד והאג'נדה של הכנופיות מצד שני, לאחר שמיטב בנינו נהרגו, נאסרו או איבדו את התקווה ולאחר שנגוז החלום ונגרמו לנו הפסדים עצומים.

קריאה זו נועדה כדי שנעצור ונחשב את צעדינו ולא ניגרר אחר רגשותינו ".[8]

 

 

 



[1] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 19.11.2014

[2] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 19.11.2014

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 19.11.2014

[4] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 19.11.2014

[5] אל-איאם (רש"פ), 19.11.2014.

[6] אל-איאם (רש"פ), 19.11.2014.

[7] אל-קודס (ירושלים), 19.11.2014

[8] אל-איאם (רש"פ), 19.11.2014

תגיות