המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הבחירות לנשיאות באיראן
1/6/2001

הבחירות לנשיאות באיראן

 

ב-8 ביוני השנה יבחרו אזרחי איראן בנשיא השמיני מאז כינון המשטר האסלאמי ב- 1979. החוקה האיראנית קובעת כי הנשיא, ראש הרשות המבצעת, ייבחר לתקופת כהונה בת ארבע שנים ברוב מוחלט. עוד קובעת החוקה כי נשיא רשאי לכהן שתי קדנציות רצופות בלבד.[1]

 

לאחר עליית ח'מיני לשלטון נקבע בחוקה האיראנית קיומה של מועצת מפקחים (שורא-י נגהבאן) שתפקידה להבטיח התאמת החקיקה הפרלמנטרית לשריעה (ההלכה האסלאמית) וכן לאשר או לפסול מועמדים לנשיאות ולמג'לס. המועצה הינה גוף שמרני ומורכב מששה אנשי דת הממונים על-ידי המנהיג העליון[2] (איתאללה עלי ח'אמנאי) ומששה אנשי משפט החייבים אף הם לקבל את אישור ה"מנהיג". הקריטריונים על-פיהם פוסקת מועצת המפקחים מותירים בידה סמכות מספקת לפסול מועמדים בהם היא אינה רוצה.[3]

 

המועמדים ומצעיהם

מועצת המפקחים אישרה כשלושה שבועות לפני מועד הבחירות לנשיאות עשרה מועמדים מתוך 817 שנרשמו במשרד הפנים.[4] בין העשרה נמנים הנשיא המכהן, סיד מחמד ח'אתמי; שר ההגנה, עלי שמחאני; שר המודיעין לשעבר, עלי פלאחיאן; סגן הנשיא, סיד מצטפא האשמי טבה; חבר פרלמנט לשעבר ויועץ הנשיא כיום, חסן ע'פורי-פרד; השר לשעבר, מנצור רזוי; נשיא אוניברסיטת אזאד וסגן רה"מ לשעבר, עבדאללה ג'אסבי; השר וחבר הפרלמנט לשעבר, אחמד תוכלי; חבר הפרלמנט לשעבר, שהאב אל-דין צדר; ומחמוד כאשאני, בנו של איתאללה כאשאני ופרופסור למשפטים.

 

על-פי ההערכות הרווחות צפוי ח'אתמי לזכות בשנית בנשיאות, למרות מספר המתמודדים הגדול יחסית. על-פי כמה הערכות, ביקשה מועצת המפקחים לפלג את בסיס התמיכה בח'אתמי ולהקטין את מספר הקולות לו יזכה על-ידי אישור מספר גדול של מועמדים[5], דא עקא שמרבית המועמדים משתייכים לזרם השמרני.

 

ח'אתמי מדגיש כי הבטחת זכויות הפרט, מיסוד החירויות ובמיוחד חופש הביטוי והמחשבה שסמלם הוא "העט" הם "בעלי עדיפות בממשלה". הוא גרס כי מסלול הרפורמות הוא בלתי הפיך וכי אף אחד לא יכול להשתיק את חופש המחשבה: "העט הוא ביטוי המחשבה והמחשבה היא תמציתו של האדם... מחשבות אינן צומחות אלא בסביבה ליברלית".[6] בהכירו בפער הדורות בין ההנהגה לבין הנוער, המהווה כ- 70% מהאוכלוסייה, הדגיש ח'אתמי כי יש להיענות לצורכי הנוער הדורש יותר רפורמות ופתיחות.

 

נראה כי המועמד השמרני בעל הסיכויים הטובים ביותר הוא שר ההגנה, עלי שמחאני. בסיס כוחו הוא חוגי הצבא ומספר קבוצות ימניות שכבר הודיעו על תמיכתן בו למרות היותו חבר הקבינט של ח'אתמי. שמחאני ציין כי הוא מתעתד להקים "ממשלה חזקה שתהיה מסוגלת לעמוד על שלה בזירה הבינלאומית". הוא הכריז על עצמו "ככוח מאזן" בין הזרם השמאלי הרפורמיסטי לבין הזרם הימני שמרני. "ישנם דברים", אמר, "שיש ללומדם מאנשי הצבא".[7]

 

זכותו להתמודד הוטלה בספק על-ידי מספר עיתונים רפורמיים בשל היותו איש צבא בפועל שכן החוקה אוסרת התמודדות אנשי צבא בבחירות[8]. הוא, מצדו, התריס במסיבת עיתונאים "מי אמר שאיש צבא אינו יכול [להתמודד] ולהפוך לנשיא ורק אנשי דת רשאים [להתמודד] על המשרה?"[9] הוא הטיח ביקורת בתפקוד הנשיא ח'אתמי ובממשלתו, האשימו "בסיעתיות", ואמר: "ההבדל ביני לבין יתר המתמודדים נעוץ בכך שנשיא נדרש לשתי תכונות ספציפיות: היכולת לנהל ולהחליט בתקיפות ובמהירות, ואמון... לי יש היכולת לפעול, במקום להפריח סיסמאות."[10]

 

שמחאני הבהיר עוד כי הוא מתנגד לממשלה צבאית. הוא קרא לארה"ב "לשנות את התנהגותה" כתנאי לשינוי המדיניות האיראנית והוסיף כי המדיניות בנושא זה נתונה בלעדית בידי ח'אמנאי, אך יש ליצור בסוגייה זו "אמון ציבורי ולהגיע להבנה לאומית המבוססת על האינטרסים הלאומיים". בנושא מאמצי איראן להתחמש בנשק גרעיני ציין כי כיוון שארצו חשה מאוימת לנוכח התחמשות האזור בנשק גרעיני, "עלינו להשיג את היתרונות שמאפשרות לנו שתי האמנות" הבינ"ל שאיראן חתומה עליהן. בהישאלו על עמדתו כלפי ישראל ועתיד תהליך השלום אמר שמחאני כי "בעיית פלסטין היא בעיית עולם האסלאם" כולו והדעות באיראן בנושא זה אינן חלוקות "בין אם זו ממשלה רפורמיסטית או אחרת ... מדיניותנו קבועה בסוגיה הפלסטינית".[11]

 

בניתוח פוליטי שפרסם היומון איראן ניוז נאמר כי "השמרנים המסורתיים יתמכו בשלושה מועמדים: ע'פורי-פרד, ג'אסבי וצדר, החברים כולם "ב'קואליציה האסלאמית' (ICS) הימנית".[12] העיתון הוסיף כי 'הקואליציה האסלאמית' טרם הודיעה על מועמד נבחר מטעמה מבין השלושה. השלושה מדגישים צורך ברפורמה כלכלית וחינוכית.

 

אף כי אחמד תוכלי נחשב לימני, מציין העיתון, הוא אינו נתמך בידי ה'קואליציה'. תוכלי, התמודד בבחירות לנשיאות ב-93' מול רפסנג'אני ועיקרי המצע של תוכלי מתמקדים ברפורמה כלכלית ומיגור השחיתות.[13]

 

גם עלי פלאחיאן אינו נתמך על-ידי 'הקואליציה האסלאמית' "בשל עמדותיו [הימניות] הקיצוניות". פלאחיאן היה מעורב, ככל הנראה, בסדרת ההתנקשויות באנשי רוח רפורמיסטים בשנת 98', אך עתה הוא רץ על מצע המתמקד בתחום הכלכלי-חברתי.[14]

 

המשפטן כאשאני השתייך בעבר לזרם הימני-שמרני, אולם דעותיו וביקורתו הנוקבת על השמרנים בנושא זכויות הפרט וזכויות האסירים הובילו אותו למחנה הרפורמיסטי. הוא רץ תחת הסיסמא "משנים את הדרך הנוכחית חסרת התקווה".[15]

 

ראוי לציין עוד, כי בין האישים שהציגו מועמדותם היו מספר נשים, שהבולטת ביניהן פרח ח'וסראוי. אולם היא הסירה בסופו של דבר את מועמדותה בעקבות לחץ כבד שהופעל עליה כדי למנוע תקדים של דיון במועצת המפקחים בשאלת כשירותה לתפקיד. המחלוקת נתעוררה בשל מינוח מעורפל בחוקה לפיו המועמדים לנשיאות חייבים להיות "אנשים" מאמינים. המונח רג'אל בפרסית הוא דו-משמעי: מצד אחד ניתן לפרשו כ"אנשים" במובן נייטרלי ומצד שני כ"גברים".

 

מערכת הבחירות

מערכת הבחירות מתנהלת זה כשבוע בשלווה יחסית הודות לסיכוייו הטובים של ח'אתמי לזכות בשנית. עם זאת, בערים ובפרובינציות מרוחקות בהם יש נטייה להצביע ליריבים החלשים יותר כהצבעת מחאה, צפוי כי מערכת הבחירות תתאפיין ביתר פעילות. גורם נוסף לשקט היחסי במערכת הבחירות הוא קיומם של  מספר ימי אבל דתיים השבוע, נסיבות אשר לכשעצמן משרתות את המועמדים השמרנים.

 

הזרם השמרני המודע היטב לחולשתו בקרב הציבור הרחב מכיר בכך שכל ניסיון "להציק ולהכעיס את דעת הקהל, ירע את מצבו בקלפיות וישרת ללא ספק את המחנה הרפורמיסטי".[16] חבר המג'לס, עבד אל-רחמן תאג' אל-דין, הסביר את העדרו של מועמד רשמי מטעם השמרנים בכך "שהם אינם זוכים לפופולריות בקרב העם... ולו היה להם מועמד מסוים היה הדבר מחמם את מסע הבחירות ומגדיל את [מספר] הקולות של המועמד הרפורמיסטי"[17] דווקא. חברת המג'לס הרפורמיסטית, פאטמה רקאיה, הוסיפה כי "אי הצגת מועמד ... מטעם מתנגדי הרפורמות מהווה ניצחון לרפורמיסטים ... משום כך מתנגדי הרפורמות עצמם מדברים היום על רפורמות."[18]

 

חבר המג'לס, מג'יד נעים-פור, אמר ליומון הפרסי חיאת-י נו כי "האופוזיציה אינה פעילה ... בשל חששה מתבוסה."[19] לעומתו, ציין חבר המג'לס קורבאנאלי קנדהארי, כי למעשה מדובר ב"צעדים מחושבים" של השמרנים אשר פעילים מאוד בשטח אם כי לא בגלוי. זאת ועוד, להערכתו השמרנים יתמכו במועמדות שמחאני "אם כי לא בפומבי" שכן המועמדות שלו תוכננה מראש ברמה הפוליטית הגבוהה ביותר.[20] ואמנם, שמחאני עצמו סיפר כי פנה אל ח'אמנאי וקיבל את אישורו האישי להתמודד בבחירות, למרות שהחוקה אינה מתירה זאת.[21]

 

הרפורמיסטים, מצדם, גרסו לא אחת כי הבחירות לנשיאות הן למעשה "משאל עם על הרפורמות [שהשמרנים] בפרשנותם הלא-רפובליקנית והלא-דמוקרטית של החוקה ושלטון ההלכה... מנסים לחסום".[22] ואכן, 'חזית ההשתתפות האסלאמית של איראן' הרפורמיסטית בראשות אחיו של ח'אתמי, סגן יו"ר המג'לס, קוראת בסיסמאותיה "כן לרפורמות", "חירות, צדק ומוסר".[23]

 

נוכח התמקדות המועמדים האחרים בנקודת התורפה של ח'אתמי – התחום הכלכלי - אשר עליו ספג ביקורת קשה גם ללא קשר לבחירות, החל ח'אתמי לאחרונה להתייחס לנושא זה.

בהופיעו בפני הטלוויזיה האיראנית, הדגיש גם את ההיבט הכלכלי וציין כי "כל ממשלה בעשר השנים הבאות תצטרך לתת עדיפות ראשונה (לפתרון) בעיית האבטלה". הוא חזר על הצורך ברפורמה כוללת בכלכלה האיראנית: "החברה שלנו נזקקת לרפורמות כלכליות בסיסיות ואין מקום לעשות שימוש בתרופות הרגעה לריפוי מחלה זו... ששורשיה", אמר, "נעוצים בממשלות קודמות." הוא מנה את נושאי המוקד הכלכליים: העוני, אינפלציה, קצב יצור איטי, תלות בהון זר ובריחת מוחות.[24]


 


 [1] ואכן, נשיא איראן לשעבר, האשמי רפסנג'אני, שכיהן בתפקיד 8 שנים רצופות (89'-97'), נמנע מלשנות את נוסח החוקה כדי להמשיך ולהתמודד פעם נוספת. באיראן רשאים להצביע בני 16 ומעלה וזכות הצבעה נתונה לכ-40 מיליון איש. מערכת הבחירות החלה ב-19 במאי והיא צפויה להסתיים עד ה-6 ביוני.

[2]  המנהיג העליון, ח'אמנאי, נקבע כיורשו של ח'מיני עם פטירתו ב-1989, והוא משמש ראש המדינה באיראן, אם כי אינו נהנה ממעמד של מרג'ע תקליד (מקור הסמכות הדתית) ופוסק הלכה כפי שמכתיבה דוקטרינת וילאת-י פקיה (שלטון חכם ההלכה).

 [3] החוקה קובעת כי נשיא איראן חייב להיות ממוצא פרסי שיעי ו"ובעל שיעור קומה דתי ופוליטי מובהק", ניסוח המאפשר חופש הכרעה ניכר ל'מועצת המפקחים'.

[4]  בבחירות 97' למשל, בהן זכה הנשיא, ח'אתמי, ברוב סוחף אישרה המועצה מועמדות של ארבעה אישים בלבד מתוך 238.

[5]  טהראן טיימס,20 מאי, 2001.

[6]  אירנא [סוכנות הידיעות האיראנית], 24 מאי, 2001.

[7]  אל-ספיר, 23 מאי, 2001.

[8]  אירנא, 16 מאי, 2001.

[9]  אירנא, 23 מאי, 2001.

[10]  אירנא, 23 מאי, 2001.

[11]  אל-חיאת, 24 מאי, 2001, התבטאות זו בנושא ישראל היא נדירה. הנושא כמעט שאיננו עולה במערכת הבחירות.

[12]  איראן ניוז, 17 מאי, 2001.

[13]  אירנא, 24 מאי, 2001.

[14]  אירנא, 26 מאי, 2001.

[15]  המועמדים רזוי והאשמי טבה המוגדרים כטכנוקרטים הם חברי התארגנות "משרתי השיקום" הפרו-רפורמיסטית. רזוי, כמתמודדים אחרים, מדגיש מצע כלכלי-חברתי. שניהם, על-פי הערכת העיתון עשויים להודיע על פרישתם מהמרוץ.

[16]  איראן ניוז, 18 מאי, 2001.

[17]  חיאת נו, 19 מאי, 2001.

[18]  אירנא, 15 מאי, 2001.

[19]  חיאת-נו, 20 מאי, 2001.

[20]   איראן ניוז, 17 מאי, 2001.

[21]  אירנא,  23 מאי, 2001.

[22]  איראן דיילי, 20 מאי, 2001; איראן ניוז, 21 מאי, 2001; חיאת-י נו, 20 מאי, 2001; אירנא, 13 מאי, 2001.

[23]  אירנא, 13-14 מאי, 2001. יחד עם הדגש על הרפורמות אין הרפורמיסטים מוותרים על הציבור הדתי ומעלים סיסמאות חדשות בעלות אופי דתי כגון: "עזור לי [אמאם] עלי" ואופי לאומי כגון: "איראן לאיראנים". יש לציין כי סיסמאות ה'חזית' הוסרו מלוחות המודעות ברחבי טהראן בצו ביהמ"ש יומיים לפני תחילת הקמפיין הרשמי. כן נאסר על הנשיא ח'אתמי לקיים אסיפת בחירות גדולה (אירנא, 27.5.2001).

[24]  אירנא,(24.5.2001)