כללי

התרחבות מעגל ההתנגדות הסונית להכרזה על הקמת הח'ליפות האסלאמית

 

ב-29 ביוני 2014, כמה שבועות לאחר הפלישה של ארגון "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה" (להלן דאעש) לעיראק וכיבוש חלקים נרחבים ממנה בסיוע גורמים סונים מקומיים, הכריז אבו מוחמד עדנאני אל-שאמי, דוברו של אבו בכר אל-בגדאדי, ראש ארגון זה, על הקמת ח'ליפות אסלאמית בשם "המדינה האסלאמית"  ועל מינוי אל-בגדאדי לח'ליף שלה. אל-שאמי ציין בהודעתו כי לאל בגדאדי, שמונה לתפקיד לאחר התייעצות עם מועצת השורא של הארגון, יש את כל הכישורים השרעיים הנדרשים מח'ליף ועל כל המוסלמים להישבע לו אמונים. יומיים לאחר מכן, ב-1 ביולי 2014, הכריז אל-בגדאדי עצמו שכל מוסלמי היכול להגר אל המדינה האסלאמית מצווה לעשות כן.

 

הכרזת הח'ליפות - שנערכה ככול הנראה במתכוון ביום הראשון של חודש רמדאן, הנחשב בתרבות המוסלמית לחודש הניצחונות והג'יהאד – היא הראשונה בעולם הערבי מאז נפילתה של האימפריה העות'מאנית והקמתן של מדינות הלאום, ועלולות להיות לה השלכות דתיות חברתיות ופוליטיות על העולם הערבי והמוסלמי, על מדינותיו ומשטריו.

הכרזה זו הרחיבה את מעגל המתנגדים לארגון דאעש בתוך העולם הערבי. גורמים שקודם לכן תמכו בגלוי או במשתמע בפלישתו לעיראק, כמו, למשל, איחוד חכמי הדת המוסלמים בראשותו של השיח' יוסף אל-קרדאוי, בשל מלחמתו בשיעים בעיראק ובשל תמיכתם בהתנגדות הסונית בעיראק לשלטונו של אל-מאלכי, הצטרפו עתה למתנגדיו של דאעש.

 

טיעונים דתיים-הלכתיים: הח'ליפות אינה עומדת בתנאי השריעה

הח'ליפות, כמוסד מוסלמי, שואבת את סמכותה מהשריעה ולא בכדי דאג עדנאני להדגיש כי הקמתה עומדת בתנאי השריעה. מנגד, חכמי דת מוסלמים, ששללו את ההכרזה, הציגו טענה הפוכה. כך, בהודעה של איחוד חכמי הדת המוסלמים בראשות השיח' אל-קרד'אוי מה-3 ביולי 2014, נאמר: "האיחוד סבור שהדבר אינו עומד בכללי השריעה ... הח'ליפות מבחינה שרעית והלכתית פירושה ייפוי כוח, ולכן הח'ליף – מבחינה לשונית ושרעית – הוא נציג של האומה האסלאמית ובא כוחה מתוקף שבועת אמונים שניתנה לו.  ייפוי הכוח מקבל תוקף ממשי על פי השריעה, השכל והנוהג רק כאשר הוא מוענק לח'ליף על ידי כל האומה יחד או דרך נציגיה ... מבין חכמי הדת, הכשירים, האחראים, מקבלי ההחלטות והקבוצות האסלאמיות. הכרזה גרידא של קבוצה כלשהי על ח'ליפות אינה מספיקה להקמת ח'ליפות והדבר עומד בניגוד לאמיתה שרעית זו... כל ענייני המדינה וניהול המדינה בהתאם לשריעה מבוססים באסלאם על[עקרון] השורא [עקרון ההתייעצות עם נציגי העם] ...  הכרזה של פלג כלשהו, יהא אשר יהא, על ח'ליפות, היא הכרזה בטלה מבחינה שרעית וללא בסיס שרעי.." [1]

 

יומיים קודם לכן אמר סגנו של השיח' אל-קרד'אוי, אחמד אל-ריסוני, כי "שבועת האמונים המדומה ניתנה על ידי אנשים אלמונים לאדם אלמוני במדבר או במערה כלשהי ולכן היא אינה מחייבת ואינה נוגעת אלא לבעליה. [הח'ליף] עומר [בן ח'טאב] אמר כפי שהובא בקובץ החדית'ים המהימנים  של אל-בוח'ארי: 'מי שנשבע אמונים לאיש מבלי להיוועץ עם המוסלמים, אין ללכת אחריו או אחרי מי שנשבע לו". אל-ריסוני הוסיף:  "נהיה נאמנים יותר לאמת אם נאמר שעל אדמת עיראק בוצעה הפקת קולנוע של  אחד הפרקים בסדרת האשליות, אלא שלמרבה הצער מדובר בסדרה רווית דם. אין מנוס  מלהזכיר כי ההתפתחויות הפוקדות את עיראק הן תולדה של סדרה ארוכה של עושק, אלימות, עריצות והשתלטות מאז סדאם חוסיין, דרך הכיבוש האמריקאי ועד הממשלה העדתית [של ראש הממשלה לשעבר נורי אל-מאלכי] הנתמכת על ידי איראן. כל אלה נושאים באחריות ישירה למה שקורה ולמה שיקרה".[2]

 

לדעה זו הצטרפו גם כמה מחכמי הדת של אל-אזהר. אחמד כרימה מרצה בפקולטה לשריעה באל-אזהר אמר: "כאשר למוסלמים ולערבים יהיה שוק משותף כדוגמת האיחוד האירופי, מטבע אחת כדוגמת היורו וישות צבאית ומדינית [אחת] וכאשר יבוטלו הוויזות ביניהן, ניתן יהיה אז לדבר על ח'ליפות", והוסיף: "קריאות אלה [להקמת ח'ליפות] חסרות ערך, אנו מגנים אותן ושוללים אותן מבחינה הלכתית".[3] סעד אל-דין אל-הלאלי, ראש המחלקה להלכה השוואתית באל-אזהר, אמר: "...ח'ליפות המבוססת על דם, גזל ופגיעה בכבוד הנשים אינה אסלאמית. מעשי דאעש עד כה היו רוויי דם ולא תאמו את המוסר האסלאמי".[4]  הממונה לשעבר על משרד ההקדשים המצרי עבד אל-ג'ליל סאלם טען כי המוסלמים בכל העולם מקיימים את האסלאם באין מפריע ולכן אין  כל הצדקה לקריאה של אל-בגדאדי להגירתם למדינת הח'ליפות שהקים, כדוגמת ההגירה של מוחמד ממכה למדינה, כשנס מרודפיו: "קריאתו להגירת [המוסלמים מארצותיהם]  אל המדינה האסלאמית שעליה הכריז היא חסרת חשיבות. המוסלמים חיים בארצותיהם, מקיימים את הטקסים הדתיים והמצוות המוטלות עליהם [באין מפריע]. לשם מה הקריאה להגירה? דאעש הוא כיתר ארגוני הטרור והוא יבוא אל קיצו כמותם".[5]

 

טיעונים חברתיים-תרבותיים: המדינה האסלאמית של בגדאדי טרוריסטית

טיעוניהם של מבקרי הח'ליפות דומים בחלקם לאלה שקדמו להכרזה, כאשר דאעש עוד ראה עצמו ארגון בלבד. עיקרם - חשש מפני הרס הרקמה החברתית והתרבותית ומפני הקמת שלטון טרוריסטי, עריץ, גזעני, תוקפני, שישלול את חירויות הפרט והציבור, והכל במעטה של קדושה דתית. לטיעונים אלה שותפים כותבים ובעלי טורים, עיתונאים אנשי אקדמיה, אמנים, משכילים ועוד מסוריה, לבנון, עיראק, סעודיה ומצרים.

 

ב-1 ביולי 2014 פרסמו 260 כותבים, עיתונאים, אקדמאים, אמנים ומשכילים מסוריה, לבנון ועיראק גילוי דעת, בו נאמר: "התעוררות כוחות החמולות והשבטים -הנושאים את דגל 'המדינה האסלאמית', הנתמכים על ידי 'ג'יהאדיסטים נודדים' שבאו מכל רחבי העולם – אינה מאיימת רק על פירוק עקוב מדם של הישויות הלאומיות שהוקמו עם קריסת הסולטנות העות'מאנית, אלא אף מעבר לכך: היא מאיימת למוטט את כל דפוסי החברה, התרבות והדת בארצותינו...התנופה ההולכת וגוברת של חסידי האידיאולוגיה הג'יהאדית והמאמצים להקים שלטון המבוסס על החוק הדתי, במובן הצר מאוד של הדת, מהווים סכנה שתקפה לפתע את עמי המזרח הערבי והם מאיימים על זכותם לחירות, לצדק ולשלום. שלטון דתי זה במהותו הוא  מטחנה של בני אדם וכלי שיעבוד, המנותק מעולם העבודה והיצרנות והמניח יסודות לשלטון גזעני, אליטיסטי מאוד ופשיסטי ביחסו לציבור. הוא כלל וכלל לא יהסס לרכז את הסמכויות ואת המשאבים בידי קומץ מנהיגים המוגנים [בטענה] לקדושה. לישות זו עוינות עקרונית וברורה לחירות, לנשים, ליופי ולחינוך המודרני; היא בבחינת טפיל כלכלי, היא תוקפנית כלפי פנים וחוץ ומהווה בסיס למשטר שיעבוד, שישתלט על התושבים, האדמה, המשאבים ולא יסתפק רק בשלטון. הוא יכפה בכוח מודל חיים זר לתושבים המקומיים ויהרגם אם לא יתמידו בו... במשחק מסוכן זה בדת וניצולו להקמת שלטון עבדות אין אופקים מעבר לאפסות וחושך; אין בו כלכלה, חינוך, תרבות, אמנות, חברה, שמחת חיים, כבוד לאדם או כבוד בין אנשים, שלא לדבר על חוסר חירויות ציבוריות ופרטיות. זהו איום רציני על כל מה שחלק מהערבים הנאורים ניסו לבנות במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות, במאמציהם להחיות, להשתחרר ולהשתתף ביצירת [האדם] המלומד של ימינו...".[6]

 

הכותב חסין אל-רואשדה כתב במאמר שפרסם ביומון הירדני אל-דותסור, ב-1 ביולי, כי "החידוש המגונה בהלכה המוסלמית בדבר הקמת ח'ליפות אסלאמית אינו מפתיע. הוא מופיע מעת לעת בספרות של חלק מהמפלגות והקבוצות - שצמצמו את האסלאם לשלטון ואת המדינה למשרת הח'ליף והתעמתו בשם הדת עם החברה ועם האנשים, בחשבם כי הדרך הקצרה ביותר ליישום מטרותיהן היא כפיית האסלאם על הציבור. כאילו האסלאם ...זקוק לח'ליפים החדשים הללו, שהבינו את האסלאם באופן הפוך ומסולף, ניצלו את מצפונם של מוסלמים המדוכאים ועלו על הגל כדי להטעות את הצעירים, להפחיד אנשים שלווים ולהעז פנים נגד האסלאם הנכון ... .

לרוע מזלם של העמים הערביים, שחלומות השחרור מהעושק, העריצות והדיכוי פקדו אותם, הם נחלצים ממסגרת הממשלה המושחתת ונופלים בפח הח'ליפות העריצה ...כך, בשם האשליה של הקמת ח'ליפות, מרימה הקיצוניות מחדש את ראשה נגד אומתנו. היא תשלם את המחיר הבלתי נמנע של שבועת האמונים, שתחזירה אל עידן העריצות והדיכוי והיא תיהפך לאי בודד ושנוא בתוך העולם המודרני, שהחזיר לאדם את בריאותו, חירותו וכבודו. איש בעולם כיום אינו יכול לדמיין חיים ללא פלורליזם, שלטון ללא דמוקרטיה ודת  שהופכת בידי אנשים אלה לכלי דיכוי, עריצות ואומללות, במקום שתנחה את האנשים ותביא לרווחתם..".[7]

 

כמה בעלי טורים וכותבים התריעו גם מפני גל של קיצוניות וטרור העומד בפתח בעקבות ההכרזה על הח'ליפות. הכותב עמאד עריאן ביומון המצרי אל-אהראם הזהיר כי מדובר ב"התפתחות מסוכנת מאוד ובפרט הקריאה למוסלמים מכל רחבי העולם לבוא למקום הח'ליפות כדי להגן על המדינה החדשה. רעיונות אלה לעיתים רבות מוצאים חן בעיני חלק מהצעירים הנלהבים וכך יופיעו דורות חדשים של קיצוניים".[8] במאמר מערכת של היומון הסעודי אל-ריאד טען יוסף אל-כוילית, כי אחת המטרות של דאעש היא לייצר טרוריסטים.[9]

העיסוק בשאלת הח'ליפות, עליה הכריז בגדאדי, הציף בעיתונות הערבית גם דיון על אופייה של  הח'ליפות ההיסטורית ועל השאלה האם היא ראויה ועד כמה היא מתאימה לזמננו.

 

אחמד עדנאן הכותב ביומון אל-ערב היוצא לאור בלונדון טען במאמר שפרסם ב-7 ביולי כי הח'ליפות הוא רעיון שאבד עליו כלח:  "הוא לא היה משטר אידיאלי בזמנו והוא בוודאי לא  יהיה כזה בעידן הדמוקרטיה והפרדת הרשויות... רעיון הח'ליפות -  נושא מרכזי אצל רוב גורמי הכוח באסלאם הפוליטי – עבר זמנו, כולל הח'ליפות של ארבעת הח'ליפים הראשונים ששלטונם לא שרד יותר משלושים שנה ... [ארבעת הח'ליפים הללו] היו מיטב הערבים והמוסלמים ביושרם ובאופיים ועם זאת התנקשו בחייהם של שלושה מהם ... באופן מקרי ארבעת הח'ליפים הראשונים היו ישרים, אולם כעת בלתי סביר שהדבר יחזור על עצמו ...   התנהגות רוב הח'ליפים [מבית אומיה] שבאו אחריהם היתה מבישה ... הח'ליפים מבית עבאס לא היו טובים יותר ... הח'ליף הע'ות'מאני הרג את קרובי משפחתו מחשש לתחרות על השלטון ...

התפישה של רעיון השלטון השתנתה והתפתחה והשליט אינו נדרש גם להיות שופט צדק, שכן הצדק הופקד כולו בידי רשות שופטת עצמאית בהתאם לעקרון הפרדת הרשויות. מה שנדרש משליט כיום הוא להיות מנהל מצליח במדינה מודרנית, כלומר במדינת החוק, המוסדות והאזרחות, ולא במדינת האתמול הפרימיטיבית המסתכמת בשפיטה ובמלחמה, זו ששליטה עושק ומדכא את האנשים ואינו עוזב [את כס השלטון] אלא במותו... מדינה אזרחית חילונית ודמוקרטית טובה יותר ממדינת הח'ליפות, והיא צודקת ומודרנית יותר. למרות שעל פי כל חוקי האנושות לא ניתן לחזור לעבר,  אנו חיים בתקופה בה אנו רואים את העבר בא אלינו".[10]

 

מנגד כותבים אחרים, כמו עורך היומון הסעודי אל-ריאד, יוסף אל-כוילית, טענו כי עידן הח'ליפות היה אידיאלי, אלא שהטוענים לכתרה בימינו אינם אלא שקרנים המזיקים לאסלאם. לדבריו, "התנאים להקמת הח'ליפות נוצרו בנסיבות היסטוריות, בהן הקימו הח'ליפים מדינה, תרבות ומורשת היסטורית, כך שהח'ליף יכול היה להידבר עם מנהיגים, חכמי הלכה, פילוסופים, שגרירים ומנהיגי מדינות מתוך עושר דתי ותרבותי רחב ... בעוד שהאישים בעידן המודרני אינם אלא אנשים המתיימרים להיות נביאים ושליחים [של אללה]...".[11]

 

טיעונים פוליטיים-מדיניים: הח'ליפות משרתת את איראן וציר ההתנגדות

היו כותבים שהזהירו מפני השלכותיה של הקמת המדינה האסלאמית על המצב הפוליטי באזור, בטענם כי מדינה כזו תעודד את המאבקים העדתיים והמלחמות באזור ותפגע בסיכויי העמים בסוריה ובעיראק להשיג חירויות.. בגילוי הדעת של 260 האינטלקטואלים נאמר: מדינה כזו "מעניקה למשטר באיראן, בעל אידיאולוגית ההתפשטות עילה להתפשט באזור ולהציב את חומות ההגנה שלו מחוץ לגבולות איראן ".[12] עמאד עריאן כתב באל-אהראם: "התמונה הנוכחית מאשרת כי האזור שקוע בביצה של מאבקים עדתיים העלולים לחרוך את אצבעות כולם ולהוביל אותו לסדרה של מלחמות אזוריות ומלחמות אזרחים שיפגעו בכולם...".[13] איחוד חכמי הדת טען כי ההכרזה מסוכנת "עבור הסונים בעיראק ועבור המרד בסוריה והיא תוביל לאיחוד הכוחות העוינים על סוגיהם השונים כדי להכות בשתי המרידות בסוריה ובעיראק המבקשות לעצמן זכויות לגיטימיות".[14]

 

לדברי ארגון הגג של האופוזיציה הסורית, ההכרזה נועדה להכשיל את המהפכה הסורית. הארגון ניצל את ההזדמנות כדי לבקש מהקהילה הבינלאומית לחמש את צבא סוריה החופשי (להלן: צס"ח) לצורך מאבקו בכוחות המדינה האסלאמית בסוריה. דוברה של הקואליציה הלאומית, ח'אלד צאלח, אמר: "הקואליציה מגנה בתוקף את הודעת המדינה האסלאמית [דאעש] וסבורה שהמטרה היחידה של הודעה כגון זו, היא הכשלת המהפכה. עלינו להזכיר לכולם כי הגורם היחיד הנלחם במדינה האסלאמית [עד] כה הוא צס"ח ... צס"ח, עם המשאבים המוגבלים שלו, צריך להילחם מול המדינה האסלאמית, שהשתלטה... על חלק מהנשק בעיראק וממשיכה להשתלט על סכומי כסף עצומים ... למרבה הצער, זה אומר שעלינו להמשיך בלחימה. הכדור נמצא כעת במגרש של הקהילה הבינ"ל, שצריכה לפעול.. ולחמש את צס"ח".[15]