כללי

 

מצרים ו"צוק איתן" (ב'): ריכוך הטון כלפי חמאס והחרפת הטון כלפי ישראל

 

מאת ל. לביא*

עד לאחרונה, יצאה התקשורת המצרית במתקפה נגד חמאס, שבאה לידי ביטוי בהצגת התנועה כארגון טרור המזוהה עם האחים המוסלמים (להלן, האח"ס), המזיק לאינטרס הפלסטיני ופוגע במצרים ובאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה. חמאס הוצגה כאחראית למותם של מאות הפלסטינים בעזה וכסוחרת בדמם, ומתקפתה נגד ישראל תוארה כמכוונת, למעשה, נגד מצרים, וזאת במטרה להבטיח את המשך שלטון חמאס ברצועה על ידי אילוצה של מצרים לפתוח את מעבר רפיח.[1]

אולם מאז הביעה חמאס את נכונותה להגיע לקהיר לדון ביוזמה המצרית להפסקת אש, לאחר התנגדותה הממושכת ליוזמה והעדפתה את התיווך הקטרי-תורכי, פחתה המתקפה נגד חמאס בתקשורת המקורבת למשטר והתחלפה בלשון חריפה יותר כלפי ישראל ומנהיגיה.[2] יצוין כי שינוי טון זה עומד בסתירה למפגש האינטרסים של שתי המדינות במאבקן בחמאס, ונועד ככל הנראה להכשיר את דעת הקהל במצרים לניהול מו"מ עם חמאס ולאפשרות של הגמשת העמדה המצרית כלפי חלק מדרישותיה.

 

סימנים לריכוך הטון כלפי תנועת החמאס נראו בשורת מאמרים שאינם מתמקדים עוד בקשרים שבין חמאס לבין האח"ס, ואינם מתייחסים עוד לחמאס כאל אויבה של מצרים, אלא כאל תנועת התנגדות לגיטימית לכיבוש, שלמצרים יש אינטרס בקיומה ובקשרים עימה, אף כי מקורות מצרים הבהירו כי מוקדם לדבר על חידוש היחסים בין מצרים לחמאס.[3] חלק מהמאמרים קראו לקבל את דרישותיה של חמאס, ולהטיל חרם כלכלי עממי על ישראל, תוך הצגתה של ישראל כאויב הראשון של מצרים, וכ"נטע מאוס" שהאימפריאליזם האירופי שתל בפלסטין לצד התייחסיות אנטישמיות ליהודים.[4] כך, ר"מ ישראל, בנימין נתניהו, מוצג כ"אויבו של אללה", כפושע מלחמה שיש להעמיד לדין, וכשואף לטיהור אתני וגזעי בשורה אחת עם היטלר ומנהיג דאעש, אבו בכר אל-בגדאדי.[5]

יצוין כי ביקורת על חמאס, ובמיוחד על מנהיגה ח'אלד משעל, עדיין נשמעת בעיתונות המצרית,[6] על רקע התבטאותו בראשית העימות כי יש לצפות מצבא מצרים להפגין גבורה למען האומה הערבית.[7] מושא הביקורת הוא בעיקר התמהמהותה של חמאס בקבלת היוזמה המצרית להפסקת אש, וכן ההוצאות להורג שעורכת התנועה בעזה, על רקע הוצאתו להורג של דובר חמאס לשעבר, אימן טה, שהואשם בריגול לטובת מצרים.[8]  

 

להלן תרגום קטעים מהמאמרים המלמדים על ריכוך הטון כלפי חמאס והחרפת הטון כלפי ישראל:

בעל טור: ניצחון חמאס בעזה אין פירושו חזרת האח"ס

בעל הטור, עמרו האשם רביע, כתב ביומון אל-מצרי אל-יום המזוהה עם המשטר: "טענותיהם של רבים במצרים, לפיהן ניצחון חמאס במלחמה על עזה מהווה חזרה של האח"ס וניצחון האידיאולוגיה שלהם - המתאפיינת באזלת יד, בריאקציה, וייתכן שאף בפיגור - טענות אלה, אינן מבחינות בין חמאס כתנועת התנגדות לכיבוש הזר לבין היותה תנועה אח"סית. כמו כן, [אלו המעלים] טענות אלה רואים במה שקורה בעזה עניין פלסטיני פנימי וזוהי ראייה מבישה, שמשטר מובארכ עצמו לא פעל לפיה, שכן עד להסתלקותו מן השלטון, המשיך מובארכ לראות את עזה כשלוחה אזורית טבעית של מצרים. 

 

מצרים התעקשה על היוזמה [שלה] למרות שהנתונים בשטח השתנו לאחר התקיפה [הישראלית] היבשתית: היו עשרות הרוגים ישראלים; טילי ההתנגדות הגיעו לדימונה ותל אביב; ההתנגדות השתמשה במל"טים ולקחה בשבי חייל אחד לפחות. כל זה לא גרם למצרים לשנות את היוזמה. ברור שאיש אינו מצפה שמצרים תשתתף במלחמה לצד ההתנגדות או לצד חמאס, אך ברור גם שסגנון הפעולה [שנקטה מצרים] הוא לא זה שמצפים ממנה לנקוט כלפי שומרי השער המזרחי של מצרים [קרי תושבי עזה].

 

מדוע מצרים מותירה את עצמה חשופה לסחטנות מצד תורכיה או מצד [מדינות] המפרץ? היכן העמדה [המצרית] הרשמית באשר לאחריותה של ישראל לפתיחת המלחמה? ומהי עמדתה כלפי הפרת עסקת האסירים [ששוחררו תמורת גלעד שליט] נוכח מעצרם של כמה מהם בידי ישראל? ומה עם הסרת המצור היבשתי המוטל על חציית מעבר רפיח, או לפחות הסדרת מעבר של אנשים חולים, מבוגרים וסטודנטים, להוציא גורמי ההתנגדות. למרות הסיוע המצרי והערבי שמצרים אפשרה להכניס דרך שטחה, הרי היא יכולה הייתה לקבל מאות פצועים וכן לקבל סיוע ערבי לטיפול בהם במצרים. היכן עמדת התמיכה שלה בפיוס הפלסטיני כהכנה לייצוב המצב בעזה?"[9]

 

בעלת טור: יש לתמוך בדרישות של ההתנגדות במו"מ עם ישראל

בעלת הטור ביומון הממסדי אל-אהראם, נהא אל-שרנובי, כתבה: "אנשי תקשורת מצרים וערבים מדברים וכותבים כאילו שהם ישראלים: הם מתנגדים להתנגדות הפלסטינית, בכל מאודם; הם מצדיקים את מעשי הטבח שמבצעת ישראל נגד אחיהם המוסלמים בעזה... הם טוענים שמה שקורה בעזה איננו עניינה של מצרים... אך לאמיתו של דבר, רצועת עזה מהווה את השער המזרחי של הביטחון הלאומי המצרי ואין מנוס משמירה על ההתנגדות הפלסטינית בה נגד האויב הישראלי המשותף ומתמיכה בדרישות הלגיטימיות של ההתנגדות, ובראשן: נסיגת הכוחות הישראליים מהרצועה, שחרור [האסירים] שישראל עצרה לאחר רצח שלושת המתנחלים, הפסקת המצור הכלכלי על הרצועה, פתיחת נמל עזה בחסות האו"ם, פתיחת מעבר רפיח והשארתו תחת פיקוח בינ"ל, סגירת המרחב האווירי הפלסטיני בפני מטוסים ישראליים, מתן אפשרות לתושבי הרצועה לבקר בירושלים ולהתפלל במסגד אל-אקצא, פתיחת אזור התעשייה ברצועה, אי התערבות של ישראל בענייני הפנים הפלסטיניים והפסקת התנגדותה לממשלת האחדות בין הגדה והרצועה."[10]

בעל טור: הג'יהאד של לוחמי ההתנגדות בעזה לגיטימי

בטורו ביומון אל-אהראם, כתב גמאל עבד אל-נאצר: "המלחמה הא-סימטרית המתחוללת ב'עזה הערבית המוסלמית' היום היא בעלת שורשים היסטוריים. משרתי האימפריאליזם והסוכנים של הציונים שכירי החרב מנסים [לסלף] את מאפייניה ולהציג את אנשי ההתנגדות האמיצים, אלו שנלחמים כדי להגן על כבודם, אדמתם ומקומותיהם הקדושים, כטועים, בעוד שאין עוררין על כך שלוחמים אמיצים אלה עושים ג'יהאד לגיטימי.

 

ההיסטוריה של היהודים, במיוחד עִם הערבים, מעידה על מידת שחיתותם והשחתתם את הארץ. הם מתירים להתייחס לערבים באופן שאסור על פי דתם. [למשל,] ניאוף הוא דבר מותר עם הערבים, אך אסור עם היהודים; ריבית מותרת עם הערבים ואסורה עם היהודים, וכד'... הנה היום היהודים הם בעלי הבנקים העולמיים הגדולים ביותר המלווים בריבית, הם בעלי בתי האופנה, הם סוחרי מין ואף מפיצים סוג זה של מסחר, והם עוסקים בסחר בסמים והפצתו, במיוחד בארצות ערב ובארצות המוסלמים.

 

אנו רואים במה שקורה היום בעזה התרברבות ופשע, אי כיבוד האמנות הבינ"ל וחוסר התחשבות מוחלט בזכויות אדם. ישראל, אותו נטע מאוס שזרע האימפריאליזם האירופי בלב ארצות הערבים והמוסלמים (פלסטין), מתרברבת כעת, מחללת את המקומות הקדושים ומטילה את האשמה על אלו המגנים על אדמתם, כבודם ומולדתם... והנה אנו רואים היום שהצער ניכר על פניו של אויב אללה נתניהו וכיצד הוא נראה אומלל ועצוב לנוכח פעולותיה של הקבוצה לוחמת הג'יהאד המגנה על אדמתה ומולדתה, למרות המצור והציוד המועט [שברשותה]."[11]

 

חידוש היחסים עם "חמאס החדשה" – אינטרס מצרי

דוגמה נוספת היא מאמר פרי עטה של סמאא סלימאן ביומון הממסדי אל-אהראם, שבו נאמר: "האויב הראשון שמאיים על ישראל הוא ההתנגדות הפלסטינית ובמיוחד חמאס... למרבה הצער, חלק מהמצרים אינם מבחינים בין מנהיגי חמאס - שאותם יש להחליף - לבין הפלסטינים החפים מפשע הנהרגים ונפצעים. נכון שההתנגדות עשתה טעויות... היא חרגה מהתפקיד המיועד לה – התנגדות לכובש עד שיעזוב – ושאפה למלא תפקיד פוליטי, דבר שחשף את השאיפות והחולשה של חלק ממנהיגי התנועה, שראו בפוליטיקה מקור פרנסה עבורם, אם ע"י השגת סיוע כספי ממדינות ערב וממדינות זרות, או ע"י המסחר במנהרות, שהן המקור הראשי למחלוקת עם ההנהגה המצרית. חמאס השתמשה [במנהרות אלה] נגד המשטר המצרי על ידי הברחת טרוריסטים ונשק לסיני, בתגובה לכישלון תכניתם למולדת חלופית [עם הדחת הנשיא מוחמד מורסי מהשלטון].

 

למעשה, למרות חומרתן של טעויות אלה, חמאס איננה אסמאעיל הניה וח'אלד משעל. גם אם חלק מ[אנשי] ההתנגדות ביצעו את הוראותיהם והזיקו למצרים, ואף החלו בתקופה מסוימת לפעול נגד הביטחון הלאומי המצרי, אין פירוש הדבר [שיש] לדרוש את חיסולה של ההתנגדות הפלסטינית. ניתן לפעול ולהאיץ בחמאס לשנות את מנהיגיה הנוכחיים שהזיקו לחמאס ולבעיה הפלסטינית. כמו כן, חידוש היחסים עם חמאס החדשה הוא אינטרס של מצרים. בנוסף, קיום קשר עם תנועות ההתנגדות האחרות, היותר לאומיות ויותר נאמנות לבעיה [הפלסטינית] הוא צורך דחוף, משום שישראל הייתה ותישאר האויב הראשון של מצרים. לכן, קיומה של התנגדות - שהמשטר המצרי יכול לקיים עמה תיאום ולשמר את התפקיד המצרי בבעיה הפלסטינית באופן שישיב את הזכות לאחינו הפלסטינים – הוא דבר נדרש... ההתנגדות היא קו אדום, גם אם טעתה באופן זה או אחר. האויב הראשון הוא ישראל, והבעיה הפלסטינית צריכה להישאר הבעיה החשובה ביותר באזור."[12]