בכיר חמאס בגדמ"ע: "לאחר שהפלסטינים נטלו את רסן היוזמה בידיהם, תם עידן התבוסות ורגע הנצחון קרוב"
אחמד יוסוף, בכיר חמאס בגדמ"ע, פרסם ב- 23.7.14 מאמר באתר החדשות הפלסטיני העצמאי "מען", שבו טען כי הפלסטינים נמצאים במסלול של דרך הג'יהאד וההתנגדות שבהכרח יביא להם את הניצחון וכי הם ימשיכו לחפור באדמה ומתחת לגדר ללא לאות עד לניצחון זה.
יוסוף ציין כי מאז האינתיפאדה הראשונה ב-1987 נטלו הפלסטינים את רסן היוזמה לסכסוך שלהם עם ישראל לידיהם, ואינם נשענים עוד על מדינות ערב, אשר נחלו תבוסה בכל עימותיהם עם ישראל ורק הרחיקו את הפלסטינים מחלום שחרור פלסטין.
לדבריו, ארגוני הג'יהאד הנועזים החזירו לפלסטינים את הכבוד, קרבו את מימוש הניצחון ואת "ההבטחה לאחרית הימים", והם מתווים כעת את מאפייניו של מיתוס גבורה פלסטיני חדש שיירשם בדפי ההיסטוריה כמו לוחמי חזית השחרור באלג'יריה שנלחמו נגד הצרפתים, לוחמי הג'יהאד באפגניסטן שנלחמו ברוסים וכמו לוחמי הוויטקונג שנלחמו בארה"ב.
בהקשר זה, הוא הזכיר כי חודש רמדאן הוא חודש הכיבושים והניצחון וכי עזה מילאה תפקיד בכל הקרבות המכריעים בהיסטוריה של האסלאם, דוגמת קרב עין ג'אלות וקרב חיטין, ולכן גם במערכה הנוכחית שלה עם ישראל היא עתידה לנצח ולמוטט את יסודות "היישות הציונית האימפריאליסטית הארורה".
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
אחמד יוסוף [1]
גדודי עז אל-דין אל-קסאם ימוטטו את "יסודות היישות הציונית האימפריאליסטית הארורה"
"לאורך ההיסטוריה האסלאמית הארוכה היה חודש רמדאן חודש הכיבושים והנצחון הברור, ועזה היתה הדרך לנצחונות המוסלמים בכל הקרבות המכריעים שלנו, דוגמת קרב עין ג'לות וקרב חיטין. כפי שהובסו הטטרים והצלבנים שפלשו לאדמת פלסטין... כך עזה החזקה ניצבת [איתן] כמו היתה מבנה יצוק[2]. המערכה [הנוכחית בעזה] עתידה לכתוב את דפי הניצחון הברור והעצום ויסודות היישות הציונית האימפריאליסטית הארורה יתמוטטו נוכח אומץ לבם של אנשי [גדודי עז אל-דין] אל-קסאם ונוכח גבורתם של 'פלוגות אל-קודס', 'גדודי אל-המוגאהידין' ו'חטיבות אל-נאצר צלאח אל-דין' ודגלי אומתנו [האסלאמית] ומעמדה יונפו מחדש...
תושבי פלסטין היו תמיד סמל להקרבה ולמסירות נפש ובכל מלחמותיהם עם הכובש העושק הם היו מופת של גאווה וסירוב, ולכן העובדות ההיסטוריות הדהימו אותנו, שכן התבוסות שדבקו בדפי המאבק שלנו עם היישות העושקת הזו [קרי ישראל] בשנים 1987, 1956 ו-1967, לא היו אלא תוצאה של השטחיות של עמדות הערבים ושל מוכנותם, וכן תוצאה של צמצום המאמץ שלנו במרוצת השנים והגבלתו למסגרת חסותם של בעלי סדר היום הפוליטי מקרב [המשטרים] הרשמיים הערביים.
מסלולם של הפלסטינים על דרך העוצמה ודרך הג'יהאד וההתנגדות החל באינתיפאדה המבורכת בשנת 1978, אח"כ באינתיפאדת אל-אקצא בשנת 2000 ובגילויי הניצחון שבאו לאחר מכן ב'מלחמת אל-פורקאן' [הכוונה למבצע 'עופרת יצוקה'] בדצמבר 2008 וכן ב'חג'ארת אל-סג'יל' [קרי מבצע 'עמוד ענן'] בנובמבר 2012.
לכל מי מ'אנשי התקשורת מטעם' שהפכו לציונים, שמנסה להטיל ספק או לפגוע בטוהר ההתנגדות ובאצילות יעדיה, ומתכוון לשמוח לאיד נוכח סבלם וכאבם של תושבי עזה, לנטוש את אנשיה האמיצים ולנטות - בשפלות ובנבזות - לצד נתניהו וצבאו התוקפנים, אנו אומרים היום: 'מותו בזעמכם[3] , שכן עזה החזקה - למרות הצער והכאב - תצמיח את הנצחון ותשיב לפלסטיני את יוקרתו ואת כבודו. או אז, יתחרטו כל מי שקשרו קשר נגד הנאמנות לאומה ובגדו בה והפנו עורף לאחריותם הלאומית, לטובת עמידה לצד נתניהו וחייליו, ופניהם יושחרו וסופם שיחול לגביהם [האמור בקוראן 45:54] 'ציבור זה ינחל תבוסה וייסוג לאחור'.
היום, לאחר שנטלנו את רסן היוזמה לידינו, אנו מריחים את הניצחון
המערכה הזו, אשר החזירה לעמנו הפלסטיני ולהתנגדות האמיצה שלו הרבה מתחושות הכבוד, התהילה והאמונה והביטחון בנצחון אללה, ודו-הקרב הזה [עם ישראל] הם צעד מכריע אל מול הציונים הללו, בכיוון המימוש הקרוב של ההבטחה לאחרית הימים, שכן אללה הודיע כי "ישלח אליהם אנשים אשר ילחצום ויענום".[4]
לאחר שהפלסטינים נטלו את רסן היוזמה בידיהם, תם עידן התבוסות והמפּלות ורגע הניצחון האמיתי של המוג'אהידין הנועזים שלנו על הפולשים הציונים הללו קרוב, בעזרת אללה. התבוסות של הערבים בעימותים הקודמים שלהם עם ישראל הרחיקו בינינו לבין חלומות השחרור והשיבה שלנו, אלא שהיום אנו מריחים את [הניצחון] באמצעות העמידה האיתנה שלנו, מעשי ההקרבה והגבורה של צעירינו המוג'אהידין בזירת הקרב, הסבלנות של בני עמנו... שמירתם על מורל גבוה... גילויי הערבות ההדדית הרווחים ביניהם, היחלצותם לסייע זה לזה...
הפלסטינים כיום מתווים את מאפייניו של מיתוס חדש בתחום השקעת [המאמץ], ההקרבה והנתינה. כמו כן הם רושמים מבצע של גבורה וכבוד בדפי ההיסטוריה שלנו ושל אומתנו... [בניגוד] לוויתורים ולעמדות המשפילות שנוקטים כמה מנהיגים פוליטיים בזירתנו הפלסטינית.
היום, באמצעות הלכידות שלנו מאחורי המערכה [המתנהלת כעת בעזה] אנו מחזירים לעצמנו את רסן היוזמה ושבים לכוון את מצפן הסכסוך, כך שמהלכיו ייקחו אותנו - בראש מורם ובנחישות מוחלטת - אל היעדים של שחרור אל-אקצא והשבת כבודה הגזול של המולדת...
"נמשיך לחפור באדמה.. שום ייאוש לא יאחז במעדרים שלנו ואיננו חוששים מתבוסה"
המציאות הפוליטית שלנו לאחר המערכה [המתנהלת כעת בעזה] לא תהיה בשום אופן כפי שהיתה לפני כן, קרי מצב של כניעה, תוך השפלה ועליבות. אנו נשית על הציונים הללו - אשר ההתנשאות, הקיצוניות והתוקפנות המתמשכת שלהם נגד אדמתנו ונגד המקומות הקדושים לנו התישו אותנו – עונש מר, והם ישובו אל מאורותיהם כשהם מושפלים, וצבאם ייסוג לאחור כשהוא גורר אחריו שובלים של כישלון מחפיר, תבוסה וקלון.
לפיכך, הפלסטינים לבדם מובילים [כיום] את העימותים עם צבא הכיבוש הישראלי, באומץ ובאצילות, בעוד ש[המשטרים] הערבים הרשמיים והאליטות הפוליטיות שלהם יכולים לומר [לעצמם]: 'החמצנו את [תפקיד] המוג'אהדין וכעת איננו עוד אלא צופים'. ניצחון זה יהיה 'תג איכות' מלחמתי ייחודי לפלסטינים בלבד, כפי שנרשם בדפי ההיסטוריה שלוחמי חזית השחרור האלג'ירית הוציאה בכוח את עצמאות אלג'יריה מידי צרפת במחיר של למעלה ממיליון שהידים והשיבה, באמצעות הקרבתם, את כבודם של האלג'יראים; וכפי שהמוג'אהידין באפגניסטן השפילו את הצבא האדום ואילצו את המעצמה הסובייטית לצאת מאפגניסטן כשהם מובסים ומושפלים, וקודם לכן, בשנות השבעים ניצח הווייטקונג את האמריקאים בוויטאנם. התמונה ההיסטורית העולה מספרות המלחמות היא אפוא כדלהלן: שום זכות שיש לה דורש אינה הולכת לאיבוד; בעל הזכות ינצח תמיד; כגודל ההקרבה והדם שנשפך' כך מצטיירים מאפייני העוצמה וגילוייה בקרב העמים והמדינות.
במערכה שלנו היום... בעזה, אנחנו רושמים - באמצעות מעשי הגבורה של [גדודי] אל-קסאם ופלוגות אל-קודס - את מאפייני הגבורה והכבוד של הפלסטינים ושל האומה [האסלאמית], שכן המסר שלנו לקהילה הבינ"ל וכן לערבים ולמוסלמים הוא: "בעזה החזקה, נמשיך לחפור באדמה ו[מתחת ל]גדר ואחת מן השתיים: או שנפתח פתח אל האור ואל ההצלה מן הכיבוש באמצעות עצמה ויכולת, או שנמות כגיבורים ואצילים על קו הגבול נוכח הגדר. שום ייאוש לא יאחז במעדרים שלנו ואיננו חוששים מתבוסה, כי מחר יבוא הניצחון, מחר יבוא הניצחון."
