בעלי טורים מצרים: המלחמה של חמאס בעזה היא על מעבר רפיח
על רקע העימות הנוכחי בעזה, הקדישו בעלי טורים רבים בעיתונות המצרית המזוהה עם המשטר את מאמריהם לתביעת החמאס לפתיחת מעבר רפיח כתנאי להפסקת אש, בציינם כי עימות זה מכוון כלפי מצרים יותר מאשר כלפי ישראל. לדבריהם, פתיחת מעבר רפיח, שנועדה להבטיח את המשך שלטון חמאס בעזה היא הסיבה האמיתית לעימות הנוכחי ואין לו כל זיקה למאבק הלאומי הפלסטיני. מרביתם סבורים כי על מצרים לדחות את דרישת חמאס לפתיחה מלאה של מעבר רפיח, משום שפירושה הכרה בשלטון התנועה בעזה, מתן זריקת עידוד לאחים המוסלמים (להלן, האח"ס) והעמדת הביטחון הלאומי המצרי בסכנה. חלקם תומכים בפתיחת המעבר מחדש על פי תנאי הסכם המעברים משנת 2005, המחייב את חזרת הרש"פ לשלוט בצד הפלסטיני של המעבר, תחת פיקוח של כוח משימה מטעם האיחוד האירופי.
יצוין כי ב-2007, בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה, סגרה מצרים את מעבר רפיח והתנתה את פתיחתו המחודשת בחזרת השליטה בעזה לידי הרש"פ. הנחת חמאס הייתה כי לאחר התפייסותה לאחרונה עם הרש"פ, תיאלץ מצרים לפתוח את המעבר מחדש, אך מצרים דבקה בהתנגדותה לפתיחתו המלאה, ומאז פרוץ העימות הנוכחי בין עזה לישראל, היא הסתפקה בפתיחת המעבר לצרכים הומניטאריים בלבד, לשם קבלת כמה עשרות פצועים מעזה לבתי חולים במצרים ובהעברת סיוע של מזון וציוד רפואי ממצרים לעזה. חלק מהבקשות של פעילים מקומיים או של מדינות אחרות, כמו תוניסיה או איראן, להעביר סיוע לעזה דרך מצרים, נדחו.
למורת רוחה של חמאס, בניגוד ליוזמת הפסקת האש המצרית של 2012, שחייבה פתיחה של המעברים לכניסת סחורות ואנשים בתוך 24 שעות מכניסת ההסכם לתוקף, יוזמת הפסקת האש המצרית של 2014 התנתה את הפתיחה ביציבות הביטחונית בשטח, מבלי להגדיר זאת בלוח זמנים, סעיף שמתפרש כניסיון להתחמק מפתיחת המעבר, ועומד בבסיס התנגדותה של חמאס ליוזמה המצרית. לפי שה"ח המצרי, סאמח שוכרי, אין קשר בין מעבר רפיח לבין המצור על עזה. לדבריו, יש לפתוח את ששת המעברים בין ישראל לרצועת עזה, בעוד שמעבר רפיח כבר נפתח ונשאר פתוח, בהתאם למצב בסיני ובאזור.[1]
להלן תרגום קטעים ממאמרים אלה:
חמאס חושבת רק על מעבר רפיח; מטרתה להגשים את חלום האח"ס
בטור ביומון אל-ופד, כתב מוסטפא מחמוד: "השאלה החשובה ביותר עתה היא מדוע ההתעקשות [של חמאס] על פתיחת מעבר רפיח ללא תנאים או על בינאומו, במיוחד לאור העובדה שהוא אחד משבעת המעברים לעזה. מדוע אנשי חמאס לא מסכימים להצעה של שה"ח הצרפתי, לורן פביוס, לשלוח משלחת אירופית לפקח על המעברים בין רצועת עזה לישראל, במיוחד לאור זאת שהפקדת המשימה בידי האירופים במעברים סביב רצועת עזה תסייע להחיל רגיעה ארוכה שתענה לצרכים הלגיטימיים של שני הצדדים בתחומי הביטחון והמעבר. המציאות מלמדת שחמאס חושבת רק על מעבר רפיח, כשמטרתה היא לחדור באמצעותו את גבול מצרים ולהגשים את חלום האח"ס לחזק את הפלסטינים מסיני...
ישראל היא האחראית עד כה על רצועת עזה בהיותה כוח כיבוש, ולא חמאס או הרש"פ. החוק הבינ"ל מחייב את ישראל להיות אחראית על רצועת עזה מתוקף היותה כוח כיבוש, אך חמאס איננה מוטרדת מכך, וכל התעניינותה נתונה למעבר רפיח ולסיבוכה של ההנהגה המצרית..."[2]
פתיחת מעבר רפיח מנוגדת לאינטרס המצרי
בעל הטור ביומון אל-מצרי אל-יום, גמאל אבו אל-חסן, כתב: "תנועת חמאס חשה בידוד רב מאז החלפת המשטר במצרים וסגירת המנהרות המסחריות בעקבותיה, מנהרות שעברו תחת רפיח והיוו את עורק החיים הפיננסי של התנועה. מה שמפריע לתנועה באמת הוא אובדן מעמדה ככוח שולט ברצועה. יש לשים לב שחמאס אינה מנהלת עוד התנגדות כאסטרטגיה מתמדת ומתמשכת לשחרור האדמה, אלא היא מנהלת 'התנגדות עונתית' להשגת יעד פוליטי מסוים ברגע נתון. מטרת העל שלה היא לשמור על שלטונה ברצועה, מטרה הנמצאת תחת איום כבד בשל הלחצים המופעלים על התנועה מכמה כיוונים. הפתרון היחיד שעמד לרשות חמאס היה חתירה לשנות את המצב הקיים בכל דרך...
הבעיה היא שהמלחמה הנוכחית מורכבת מאוד, ולאמתו של דבר, אין היא מתנהלת בין שני צדדים, אלא בין שלושה. המצב דומה למשולש שראשו במצרים. מטרותיה של חמאס הפעם קשורות למצרים יותר מאשר לישראל. הדבר ניכר בבירור בסיבות שהציגה התנועה להתנגדותה ליוזמת הרגיעה שמצרים הגישה
ב-14.7.14. הדבר החשוב ביותר שחמאס דרשה היה פתיחת מעבר רפיח. הבה נאמר בכנות: ביסודה, מלחמה זו סובבת סביב הסטטוס של מעבר רפיח!
מבחינת תנועת חמאס, פתיחת המעבר - כפתח מסחרי וכלכלי, ולא למטרות הומניטאריות – היא הדרך היחידה לשנות באופן מהותי את המצב הקיים. היא הסיכוי האחרון להמשך שלטון החמאס ברצועה. הביטוי לכך הוא שרק הסכמה לפתיחת המעבר מבטיחה את הפסקת כל הפעולות הצבאיות לאלתר, למרות שפתיחתו למטרות מסחריות היא צעד שאינו קשור כלל למאבק נגד ישראל או לשחרור האדמות הכבושות ברצועה. זהו צעד הקשור לדבר חשוב יותר בעיני התנועה האסלאמית [חמאס]: המשך שלטונה ב'אמירות עזה המשוחררת'!
פתיחת המעבר למטרות מסחריות אינה תואמת את האינטרס של מצרים וסותרת בצורה משוועת את מדיניותה ואת צרכי ביטחונה הלאומי, במיוחד לטווח הארוך. הפעלת המעבר, כאשר תנועת חמאס נמצאת בצד השני, פירושה הכרה מלאה בשלטונה בעזה. זו המטרה הסופית של חמאס. אם מצרים תסכים לכך, למעשה היא מסכימה למדינה חדשה על גבולותיה, מדינה שמתגוררים בה 1.7 מיליון איש הסובלים מאבטלה, שרעיונות ג'יהאד ותכפיר פושים בה, מדינה שנשלטת על ידי תנועה חמושה ושיש לה בריתות אזוריות ומטרות פוליטיות הסותרות לחלוטין את הנחות היסוד של [תפישת] הביטחון המצרי. הנחות יסוד אלה מבוססות על כיבוד הסכם השלום עם ישראל ועל דירבונה להסכים לפתרון לסכסוך עם הפלסטינים באמצעות מו"מ בדרכי שלום על בסיס עיקרון אדמה תמורת שלום ושתי מדינות לשני עמים.
כאשר מביטים על המצב בחצי האי סיני - שטחו 66 אלף קמ"ר ומתגוררים בו פחות מ-400 אלף איש – מתבררת חומרת המצב בטווח הארוך. מטרתה הסופית של האסטרטגיה של חמאס היא להפוך את סיני לעומק האסטרטגי של הרצועה. אין זו הגזמה, אלא מציאות, שראינו משהו ממנה בעשור האחרון, במהלכו התפשטו בחצי האי תופעות של מרידה במדינה, ושל אלימות וטרור בחצי האי סיני. התפשטות האלימות בסיני תואמת כמעט לנסיגה הישראלית החד-צדדית מהרצועה בספטמבר 2005 ולהקמת 'האמירות האסלאמית' [בעזה].
יש סימנים להסדר של הסבב הנוכחי של הסכסוך, על חשבונה של מצרים. נדרשת ערנות. אין להסכים לטריפת הקלפים. מעבר רפיח היה פתוח מנובמבר 2005 עד להפיכה של חמאס ביוני 2007. אין להסכים לפתיחת המעבר למטרות מסחריות, אלא במסגרת חזרה למצב הקודם, כלומר שהרש"פ תשוב לרצועה ושחמאס תסכים לקיים בחירות, כל דבר אחר יהווה הפקרה של ביטחוננו ושל האינטרס הלאומי שלנו."[3]
חמאס אחראית לסגירת מעבר רפיח בשל סירובה לחזור להסכם המעברים מ-2005
בטור ביומון אל-וטן המזוהה עם המשטר המצרי, כתב גמאל עבד אל-גואד, מרצה באוניברסיטה האמריקאית בקהיר וחוקר במרכז אל-אהראם למחקרים אסטרטגיים: "השכנות הגאוגרפית בין עזה למצרים ודברים רבים אחרים הופכים את מצרים לצד ישיר בסכסוך המתנהל על אדמת פלסטין. הסכסוך הפלסטיני-ישראלי לא ייפתר בקרוב, ואל למצרים להעמיד את אמינותה למבחן בחיפוש אחר פתרון לסכסוך שהתנאים לפתרונו טרם בשלו. הגזענות של הימין הישראלי השולט, הפילוג של הפלסטינים והצביעות של אמריקה והמערב לא מאפשרים פתרון קרוב לבעיה הפלסטינית... ניהול הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ולא פתרונו, הוא הכותרת האסטרטגית הראויה למדיניות המצרית בשלב זה...
על מצרים לחזק את הפלסטינים,
ועליה גם להחליש את אחיזת חמאס בעזה כחלק ממדיניות ניהול הסכסוך. מצרים היא המוצא של
תושבי עזה אל העולם החיצוני, ועל מצרים להקל זאת עליהם. כל פלסטיני שרוצה לעבור דרך
שטח מצרים בדרכו לעבודה, ללימודים, לטיפול או לעלייה לרגל, אין למנוע ממנו זכות זו,
כל עוד הדבר אינו מסכן את הביטחון הלאומי של מצרים. מצרים זקוקה לשותף פלסטיני אמין
בצד השני של הגבול כדי לוודא את זהותם ואת כוונותיהם של אלו המבקשים לעבור [לשטחה].
הסכם המעברים של 2005 הסמיך את המשמר הנשיאותי הפלסטיני לנהלם. עד אשר תסכים חמאס לחזרתו
של המשמר הנשיאותי לשלוט במעברים, הרי שכל עיכוב במתן חופש תנועה לפלסטינים דרך המעבר
הוא באחריותה של חמאס ולא של קהיר.
על מצרים לפתוח קונסוליה מצרית בעזה תוך הבנה הדדית עם ממשלתו הלגיטימית של מחמוד עבאס. הקונסוליה של מצרים בעזה צריכה להיות אחת הקונסוליות החשובות והגדולות ביותר של מצרים בחו"ל, ובאמצעותה יקבלו פלסטינים הרוצים לעבור דרך המעברים אשרות בצורה מכובדת שתחסוך מהם את הסבל וההשפלה, ובאמצעותה גם יוגש סיוע לתושבים בעזה. מצרים לא תכיר בשלטון חמאס הנפרד מהרש"פ ולא תנהל עימו יחסים למעט בתחומים צרים ביותר המשרתים את הפלסטינים...
מצרים צריכה להיות הכתובת היחידה לתיאום העברת סיוע ערבי ובינ"ל המיועד לעזה. סיוע זה לא יועבר לידי שלטונות חמאס, אלא לאגודות אזרחיות שינוהלו על ידי פלסטינים מהימנים שמצרים תבחר בקפידה. ייתכן שחמאס תתנגד למדיניות זו, ותרדוף את הפלסטינים המשתפים פעולה עם מצרים, או אז יידע העולם מי ניצב לצד העם הפלסטיני ומי ניצב נגדו..."[4]
