המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
תת שה"ח בממשל חמאס: מצב הפלסטינים עגום; כשלנו בכל התחומים
1/5/2014

תת שה"ח בממשל חמאס: מצב הפלסטינים עגום; כשלנו בכל התחומים; הפיוס הפנים פלסטיני הוא צורך דוחק

 

במאמר שפרסם באתר החמאס "פלסטין און ליין", תאר תת שר החוץ בממשלת החמאס, ר'אזי חמד, את מצבם העגום של הפלסטינים במישור המדיני ובזירה הפנימית ואת הדשדוש שלהם בין מו"מ מייגע וחסר תכלית לבין קרע פנימי עמוק שאין הם מצליחים לאחות. חמד לא חסך ביקורתו מהנהגת הרש"פ הפת"ח והחמאס, כמו מיתר ארגוני ההתנגדות וטען כי הם נושאים באחריות לכישלון הפלסטיני.

 

חמד טען כי לפלסטינים אין יכולת "לגבש תפיסה אסטרטגית המתאימה למורכבות הסכסוך הקיים עם הכיבוש", ואין ביכולתם להודות בטעויותיהם ולבחון את דרכם מחדש, והדגיש כי בניגוד לפלסטינים "הפרויקט הציוני" רושם הישגים רבים בתחום "ההתנחלויות, ייהוד ירושלים, גזל האדמות, הסגר ומסמוס המו"מ".

 

לדבריו, "הבעיה שלנו גדולה והיא זקוקה למנהיגים גדולים, להחלטות גדולות ולהישגים גדולים!", ונחוצה הנהגה בעלת תעוזה שתתעלה מעל אינטרסים צרים ותקבל החלטה "ללכת בכיוון הלאומי הנכון, הכיוון שכל קבוצות העם ינהו אחריו".

 

בנושא הפיוס, טען חמד כי אין לפלסטינים סיכוי לשפר את מצבם כל עוד נמשך הפיצול בקרבם, וכי אין שום תירוץ לעיכוב הפיוס. הוא האשים את ההנהגה הפלסטינית ביהירות שגרמה להמשך הפיצול בעם הפלסטיני ושסופה להוביל אותו לאבדון, קרא לפתח "לבצע צעדים שירגיעו את אווירת המתח שהצטבר בגדמ"ע"ולחמאס קראלהתגבר על החששות וההיסוסים שלו ולהסכים לפיוס, שכן "הרווחים שיופקו מהפיוס עולים פי כמה וכמה על הספקות והדאגות שלו". [1] 

 

להלן תרגום המאמר:

 

"האם יוכל המצב הפלסטיני להמשיך ... ללא קברניט, ללא אופק?"

"לאן מפליגה האנייה הפלסטינית, ובאיזה נמל תעגון? היכן עומדים הפלסטינים כעת? איזה עתיד מצפה להם כל עוד הם שרויים במאבק מסובך עם הכיבוש ובפיצול פנימי עמוק? מה השיגו הפלסטינים לאחר שרשמו שיאים בהקרבה, בגבורה בעמידה האיתנה ובפעילות המדינית? היכן הם עומדים בין מציאות לבין דמיון? באיזה מרחק הם נמצאים מהיעדים שאליהם חתרו? כמה שנים מפרידות בינם לבין שלב האושר או שמא לפני כן יבוא]שלב [ההכרה] במציאות המרה.

 

מה יעשו אלו התועים בין מו"מ מייגע ו'עקום' לבין פיצול פנימי הרסני? הם ממתינים; מנסים; צופים; מתחרים זה בזה; מחלישים את עצמם; מתלוננים!! ואיזה תוצאה הניבה הרטוריקה הנמלצת הזו? השאלות הן רבות והתשובות מועטות. קשה להתמודד עם המציאות שלנו עצמנו, כאשר אנו מנסים לגשש את דרכנו בתוך מנהרה ארוכה של מו"מ אשר הפך לנטל יומיומי המניב הבטחות שווא ותו לא, ובתוך מנהרה ארוכה של פיצול פנימי המוליד רק תסכול, ייאוש וחוסר תקווה.

 

כולם ממתינים, תוהים, מנתחים: האם המו"מ יוארך אם לאו (למרות ההכרה בכישלונו)? האם יהיה פיוס ביום מן הימים, או שמא יביא אותנו הפיצול למחוזות אפלים? האם תבוא הקלה או שמא תימשך המצוקה? האם תהיה התקפה על עזה? כיצד יתפתח המצב במצרים? כיצד יסתיים המצור על עזה? אנו שואלים את עצמנו שאלות רבות, אך אין ביכולתנו לתת תשובות!!

 

כאשר יסתיים העניין בכך שהמו"מ יגיע למבוי סתום, ההתנגדות תהיה אז מוגבלת מתוקף המציאות והנסיבות המדיניות והפיוס מושהה למועד בלתי ידוע, נשאל את עצמנו: מה עלינו לעשות? אלו חלופות יש בידנו? באיזה כיוון עלינו ללכת? האם אנו זקוקים לגאון פוליטי שיאמר לנו כיצד למלא את זמננו?

 

האופציות אינן מובנות לנו ויש בפנינו צמתים רבים, [המובילים אותנו למסלולים] הנעים בין כעס ומרירות לבין ציפייה ותקווה אך בלי להגיע לתוצאות, ולמרות זאת, אנו מתעקשים לעצום את עינינו ולהמשיך ללכת באותה הדרך עד שנעמוד עם הגב אל הקיר.       

 

האם המצב הפלסטיני יכול להמשיך כך: מעורפל, ללא תמרורים, ללא קברניט, ללא אופק? האם ייתכן שנמשיך להיות בני ערובה של עמדה ישראלית עיקשת או של עמדה אמריקאית מוליכת שולל? האם ייתכן שהעם הפלסטיני ימשיך להיות בן ערובה של פיצול פנימי הרסני שהפך את חייו לגיהינום? האם ייתכן שנמשיך להיות בני ערובה של האופציות החד-צדדיות הרחוקות מלקבל הסכמה כללית לאומית...?

 

הפלסטינים ביצעו פשע עצום נגד עצמם, נגד המולדת ונגד הבעיה [הפלסטינית] כאשר הרסו את גשרי האמון ביניהם ובזבזו שנים רבות על חילוקי דעות 'עקומים' ועל מסלולים בלתי בטוחים. [הם] דחקו עצמם לאפיקים צרים, החלישו את היכולות העצמיות שלהם ופיזרו את מאמציהם ואת מאמצי הערבים סביבם, עד כי השאלה הרווחת בפי כל היתה: 'לאן הולכים העניינים?'

 

לפלסטינים אין יכולת לגבש אסטרטגיה המתאימה למורכבות הסכסוך

מהו הדבר שדוחף את הפלסטינים שוב ושוב לבחור את החלופות חסרות הסיכוי מלכתחילה, או למצב שבו גבם אל הקיר? מה מונע מהם לחשוב ולתכנן קילומטר אחד או עשרה או עשרים ק"מ לפני שהם מגיעים אל הקיר? מה מונע מהם לצאת מהמסגרת ולהמשיך להתחפר במשבצת הבטוחה.

 

הניסיון הזה של [ג'ון] קרי וההרפתקה המדינית שלו הם דוגמא ל[כל האמור לעיל]: בזבזנו תשעה חודשים שהניבו הריון מדומה; חזרנו עם כל כישלון אל הדיבורים על החלופות [למו"מ];  אח"כ לוחצים עלינו לחזור לשולחן המו"מ, אנחנו מנסים פעם נוספת עם שליח חדש כדי להגיע לכישלון חדש; אח"כ אנחנו חוזרים לדבר על האופציות [וכן הלאה] - סדרה בת 22 שנים!! האין זאת קומדיה?!

 

השאלות המטרידות הללו חושפות את חולשתם המדינית והשלטונית של הפלסטינים, שאין ביכולתם לגבש לעצמם תפיסה אסטרטגית המתאימה למורכבות הסכסוך הקיים עם הכיבוש ולנסיבות המדיניות החמורות וההפכפכות באזור...

ראו כיצד גררו אותנו ושינו את סדר העדיפויות שלנו: הבעיה הפכה להיות במו"מ עצמו וסביבו ובמקורות הסמכות שלו במקום בנושאים המהותיים; עברנו משימת קץ להתנחלויות להקפאתן; הסרת הסגר מעל עזה הפכה להיות דחופה ורשת הביטחון הפינאנסית של הרשות הפכה להיות הכרחית. אם לא נגיע לידי הסכמה לגבי תכנית לאומית שתאחד אותנו ולאחדות שתגן על ביתנו הקטן, אז מה נותר לנו לעשות זולת להטביע את עצמנו באשליות מתוקות?...

 

כמה קשה לחיות בהמתנה, וכמה קשה לשגות באשליות, כמה קשה לחיות על בסיס טעות שאינך מבינה  ואינך חש בה. הפלסטינים השמיטו מהלקסיקון שלהם את המילים 'טעינו' 'נכשלנו' 'כאן עלינו לעצור ולבחון מחדש'...

 

מדיניות יש לנהל  ע"פ המציאות ולא ע"פ משאלות הלב 

יש מי שאוהב או חולם לראות הכל בוורוד מבשר טוב, ויש מי שרואה הכל בשחור מתסכל. האמת היא ששני הללו טועים. אין מטפלים בנושאים פוליטיים סבוכים באמצעות ייסורי נפש ולא באמצעות משאלות... אלא באמצעות נהלים וחוקים ובהתבסס על האירועים וניסיון החיים לגבי [סיכויי] הניצחון או התבוסה...

 

נושא המו"מ - שהוא הדאגה העיקרית - למשל, לו היו מניחים אותו על שולחן 'הניתוחים' הלאומי ולו הרשות [הפלסטינית] היתה מטה את אוזנה לדעת הקהל ושוקלת את העניין היטב עם כל הצדדים ודנה עמם בחלופות, כי אז היתה מוציאה את עצמה מהפקעת הזו והיה לה מי שייעץ לה ויכוונה, אלא שהיא מתעקשת להשאיר את המו"מ כקניין בלעדי שלה, [שמסמכיו] נעולים בתוך כספת ברזל, עטופים בנייר צלופן בלא שאיש יוכל לעיין בהם, ואח"כ היא מצפה מגורמי הכוח [האחרים] שיתמכו בה ויעמדו לצידה.

 

פת"ח מעוניין לטפל בלעדית בנושא [המו"מ] - על מורכבותו, על המשברים והאתגרים הכרוכים בו -  אלא שהדבר מעל כוחותיו, בלתי אפשרי בעליל ונדון לכישלון מראש. יתר גורמי הכוח הפוליטיים מסתפקים בצפייה ובהתנגדות בלבד והתוצאה היא שפת"ח לא הצליח במו"מ וגורמי הכוח הפוליטיים האחרים לא הצליחו להכשיל או להפיל את המו"מ.

 

אשר לזרם ההתנגדות, כל פלג [בו] מתעקש להתנגד ולהכין, או לנהל מערכה נגד הכיבוש לבדו ולהתפאר בהישגיו במנותק מן [הפלגים] האחרים. כל פלג רוצה שמלחמתו תיקרא על שמו. האם המלחמות עם הכיבוש יכולות להצליח באופן הזה?     

 

הדרך שלנו ארוכה, מתישה ומתמשכת עד זרא והיא מובילה בסופו של דבר לפיתולים, לקושי, לתוצאות מרות וליבול דל. האם מסלול המו"מ הוא נצחי, ללא סוף? והאם מסלול ההתנגדות הוא בלעדי ואין [אפשרות לאחרים] להשתתף בו. האם אין מטריה פוליטית שמגנה עליו?

 

הפלסטינים אוהבים מאוד טקטיקות ופרטים קטנים (וטובעים בהם) כפי שהם אוהבים פעילות מפלגתית בלעדית, אולם הם רחוקים ביותר מאסטרטגיות גדולות ומתכנון לטווח הארוך, רחוקים ביותר מפעילות לאומית מאוחדת, רחוקים ביותר מדיבור בגילוי לב בינם לבין עצמם, מבחינה מחדש של עמדותיהם ותיקונן. מה שמוזר הוא שאחרי כל זה הם מרבים להתפאר, מרבים לנאום, עורכים פעילויות ו[מפריחים] סיסמאות, עד כי ניתן לחשוב שאנו קרובים מאוד לשערי ירושלים.

 

השוואה קטנה בין התכנית שלנו - המפוזרת למרבה הצער - לבין התכנית הציונית, שבעת ההתנחלויות, הייהוד, גזל האדמות, הסגר ומסמוס המו"מ (באמצעות ראייה אסטרטגית ופעילות שקדנית ) חושפת הרבה מההבדלים העצומים, שמפגישים אותנו עם המציאות ומוציאים אותנו ממעגל האשליות והסיסמאות. 

 

בעייתנו גדולה והיא זקוקה למנהיגים גדולים

לאלו שיאמרו: זוהי הלקאה עצמית! זוהי תמונה קודרת ומבט פסימי! אני אומר: הבה נעשה חשבון, החשבון הלאומי שלנו, ונראה מה הרווחנו במישור הלאומי במשך 65 שנה וכמה התקדמנו בהשוואה לפרויקט הציוני, ואם נגלה יותר אומץ לב [נשאל]: 'כמה הונינו והשלינו את עצמינו בהישגית קטנים? מציגים בפניך כמה הישגים ואומרים: 'ראה! מדוע אינך רואה?' כן אני רואה הרבה מההישגים החשובים והממשיים במישור ההתנגדות והפעילות המדינית שאיש אינו מכחישם, אולם אני אומר להם: 'מה שאני יודע ויודע כל פלסטיני הוא שהמולדת כולה עדיין כבושה, ירושלים מיוהדת ומופקעת מידינו, ההתנחלויות מתרבות מידי יום, אדמתנו נבלעת,  הפליטים עדיין עקורים וישראל עדיין מתפרעת,  מתנשאת, נוהגת בברוטליות ומטילה סגר. ו[אילו] עמנו קרוע בין שתי רשויות ושתי ממשלות, מצבנו הכלכלי אינו מעורר קנאה, והמצב הערבי סביבנו רעוע, אז על איזה הישגים ועל אלו בשורות אתם מדברים?'

 

איזו אשליה תקפה אותנו, וגרמה לנו לחשוב שהישגנו 'הכרה בינלאומית' ו'מאזן אימה' ו[לדבר על] 'שלב הדם', [ולומר] 'אנחנו תוקפים אותם ולא הם אותנו' ושאנחנו קרובים לרגע השחרור!! אין  לנו דבר, זולת רשות חיוורת שאנו משתעשעים בה, מו"מ שגזל כרבע מאה מחיינו ופיצול שאנחנו משקיעים מאמצים עצומים לפענח את צפונותיו. אנו משתוללים מרוב שמחה כשאנחנו משגרים מטח טילים או כשאנחנו מפסיקים את המו"מ או משיגים תמיכה פה ושם. כל הדברים הללו - עם כל חשיבותם - הם דברים פשוטים שאינם שקולים כנגד העצב והצער הלאומי הרב.

 

הבעיה שלנו גדולה והיא זקוקה למנהיגים גדולים, להחלטות גדולות ולהישגים גדולים! אלה המתהדרים בהישגים 'הקטנים' מונעים מעצמם חשיבה עמוקה ואסטרטגית והצפה של הסכנות הגדולות המתפשטות תחת רגלינו. זו הסיבה לכך שהבעיה שלנו המשיכה להסתובב במעגל קסמים עד כדי כך שאנחנו סיכנו - ואפילו גימדנו - את יכולתם של הערבים לעשות משהו ממשי, כאשר הפגנו שביעות רצון משתיקתם ומחולשתם ומכישלונם, כאשר החמאנו להם על עמדותיהם 'האמיצות' ועל סיועם ההיסטורי המדומה... והוקרנו את הודעות הליגה הערבית המקפידה לכלול את נושא פלסטין בסדר יומה מזה חמישים שנה. 

 

שאלו את עצמכם אם מדינות ערב סיפקו לפלסטין דבר זולת כספים, מענקים, סיוע ואירוח ועידות וסימפוזיונים וכמה ביקורים. מה יצא לנו מביקוריו [הרבים] של הנשיא אבו מאזן [ברחבי עולם] אשר שברו את השיא של כל נשיאי העולם? כמה לחץ הפעילו מדינות ערב כדי להתמודד עם השחצנות והיהירות הישראלית? איזה מאמץ הן השקיעו כדי למנוע מאתנו את המלחמות, הסגר וההתנחלויות? ומי מהם הזיז ולו אבן אחת בהתנחלות? מי מהם הציל ולו בית אחד בירושלים? ומי מהם עצר ולו תכנית ישראלית אחת בחוגים הבינלאומיים? אומרים שזה [חלק] מאומנות החלקת הלשון, העורמה והפוליטיקה, נכון! אך אין זה מן הראוי שזה יגיע לכדי חנופה מאוסה, אשר משכנעת אותם כי הם מילאו את חובתם כלפי 'הבעיה המרכזית שלהם' וכי עליהם להסתפק בצפייה ולהשאיר את נושא הבעיה [הפלסטינית] לבית הלבן, כדי לפטור את עצמם מהטרחה הכרוכה בנקיטת עמדה אמיצה מצדם.

 

יהיה מי שיאמר שזוהי בעייתם של הערבים ולא הבעיה שלנו, אבל אני אומר שאנחנו נושאים בחלק מהאחריות, משום שלו ידענו כיצד להתמודד נכון ובהיגיון אסטרטגי עם המצב הערבי, כי אז היה מצבנו שונה מאוד, והיינו יכולים לגייס אותם לטובת העניין שלנו במישור הכספי ובמישור המדיני. 

 

לא ניתן להגיע להסדר בהעדר הסכמה לאומית

לכמה מלכודות קטלניות הכניסו הפלסטינים את עצמם: הם שילבו את הרשות עם אש"פ ו[לפיכך] ערבבו את שלב השחרור עם שלב המדינה, התבלבלו בין אידיאולוגיה לבין מדיניות, הפכו את המדיניות ואת ההתנגדות לשני הפכים הנאבקים זה בזה; הם חילקו את העם בין אנשי הרשות לבין אנשים בעלי סדר יום [שונה], הטביעו אותו בבעיות ובוויכוחים יומיומיים ושללו את הפיוס, למרות שהוא קרש ההצלה היחיד שלהם. אח"כ הם משלים את עצמם שהאומה כולה עומדת מאחוריהם ושהעולם נסער למשמע האזהרות היוצאות מעזה או מרמאללה.

 

כיצד יכול אדם בר דעת לחשוב שתכנית המו"מ וההסדר [המדיני]  יכולה להצליח - בין אם ע"פ מתווה [ג'ון] קרי או ע"פ מתווה אחר - מבלי שתהיה אחדות פלסטינית, מדינית ושלטונית, לאחר שניסיון בן 21 שנים [קרי, מאז הסכם אוסלו] הוכיח [את ההיפך]? אלא אם כן, יש מי שסבור כי הוא מסוגל "לתת מכה" בשעה של היסח הדעת, בהעדר הסכמה לאומית ותמימות דעים. ואיזה אדם בר דעת יכול להסכים לכך שאפשר לשמר את ההתנגדות בגלים של "לחץ גבוה" ושל עימותים זמניים, מבלי להתחשב בשיקולים מדיניים?

 

מיהו המפקד האמיץ הנבון המסוגל לפתור את החידה הזו, לאחד את השורות ואת התכנית המפוזרת ולהפיג את התסכול? מיהו המפקד שאין שני לו המסוגל לצאת נגד הנוסחה הנוכחית ולהחליפה ב[הכרזה על] מצב חירום. אומרים שהבעיה שלנו נעוצה בהעדר מנהיגים היסטוריים, או בהעדר מודעות, או בהעדר שיקולים לאומיים, או שמא אנחנו עם הלוקה בקהות חושים שאיננו יודעים מתי לצאת ממנה.

 

ישנה מחלה בשם "ענתריה" [שחצנות] ואומרים שמחלה זו בפוליטיקה כמוה כ[מחלת] הפחד בזירות הקרב - שתיהן אינן במקומן. מחלת הענתריה הכרונית משכנעת את הלוקה בה לחשוב שהוא תמיד צודק, שאין צורך לשנות, שהניצחון ממשמש ובא ושעלינו רק להתאזר בסבלנות, שהאחר טועה ובור ויש להמתין לנפילתו ולנפילת תכניתו. אלו הם מחשבות מבולבלות אומללות המושתתות על התנשאות המעורבת באשליה ואינן מובילות אלא לאבדון. בשל השחצנות הזו המשכנו להסתובב סביב התכנית שלנו עשרות שנים מבלי לבצע הערכה [מחדש] או שינוי. כמו כן, בגללה נשארנו מפולגים במשך שמונה שנים שכרסמו בעצמותינו, בגללה איבדנו את היכולת להכין חלופות וכבלנו את עצמנו בתבניות נוקשות. בגלל השחצנות זרענו בליבותיהם של אלפים מקרב בני עמנו - שהם הציוד שלנו והתחמושת שלנו - 'שדות' של ציפיה אינסופית, של תסכול, של ייאוש ושל חוסר אמון בעתיד.

 

כל מה שאנחנו צריכים הוא דבר פשוט, אלא שדרושים עבורו אומץ ושבירת הפחד וההיסוס. איננו זקוקים לפרשנויות הרבות ולמחקרים המדיניים המבריקים שאותם אנו קוראים בעיתונים, אנו רוצים הנהגה אמיצה בעלת כושר החלטה שתכה על השולחן, [הנהגה] בעלת תעוזה, מודעות ורגישות לאומית שיניעו אותה לשבור את מצב השתיקה והערפול ולהתגבר על כל החישובים, החששות, התסכולים והאינטרסים הצרים שלה, ואח"כ לקבל החלטה ללכת בכיוון הלאומי הנכון, הכיוון שכל קבוצות העם ינהו אחריו. איננו רוצים להיות [מופרדים ל]שבטים-שבטים כמו בני ישראל.

 

אין כל תירוץ לעיכוב הפיוס; חמאס תפיק ממנו רווחים 

1.    [נושא הפיוס הוא]: סיפור עצוב ומצער, מחזה משעמם, גורם בכי וגם מעורר צחוק. בנינו עליו הרבה חלומות ואת עתיד [ילדינו] הקטנים, אלא שהוא הפך ל'ידיעות בעיתונות' ולתחנת המתנה ותו לא.

 

2.    איזה אופציות עומדות בפני הפלסטינים במצב של פיצול? פעם היינו שומעים את הסיסמא המהדהדת: 'כל האופציות פתוחות', שמישהו ייתן לי רשימה של האופציות הללו כדי שנבחר [אחת מהן] בעודנו מניחים רגל על רגל ושותים קפה בנחת על חוף הים.

 

3.    פיוס לא יכול  להיות מבוסס על  פחדים ודאגות, שאם לא כן הוא יישאר לנצח חולה וכחוש!

 

4.    חמאס צריך להיפטר לאלתר מהפחדים ומההיסוסים שלו ולהסכים לפיוס באומץ ובתעוזה, משום שהרווחים שיופקו מהפיוס עולים פי כמה וכמה על הספקות והדאגות שלו.

 

5.    פתח צריך לבצע צעדים שירגיעו את אווירת המתח שהצטבר בגדמ"ע.

 

6.    אין אף לא תירוץ אחד לעיכוב הפיוס ולו לשעה אחת! אם חמאס טוען שאבו מאזן נתון ללחצים בשל העדר הפיוס, אז שיסייע לו להשתחרר מהם, יעמיד אותו במבחן היישום ויוציא אותו ממשבצת המו"מ למשבצת הפיוס.

 

7. אם הפיצול הוא קלון, הבה נמחה אותו משום שזה מביש לשאת אות קלון על גבינו ואח"כ להוריש אותו

    לדורות הבאים אחרינו."




[1]ן http://www.felesteen.ps/  6.4.14