בעלת טור ערבית: התרבות הערבית הכפילה את זילות חיי האדם
למיאא אל-סוילם בעלת טור סעודית ביומון אל-שרק אל-אוסט היוצא לאור בלונדון, פרסמה מאמר היוצא נגד האדרת המוות בתרבות הערבית, ובוחן את ההבדל בין ערך חיי האדם בעולם הערבי לערך חיי האדם במערב. אל-סוילם קראה לערבים שלא להאשים את המערב בזילות חייהם ובגילוי אדישות מוחלטת ביחס להרוגיהם, אלא לבדוק את תרבותם שלהם ולבוא חשבון עם המטיפים הדתיים והפוליטיקאים שלהם המפריחים השכם והערב סיסמאות בזכות הקרבת החיים למען האומה, האדמה, המאבק על השלטון וכו' וגורמים בכך לזילות בערך חיי האדם הערבי.[1]
להלן תרגום קטעים מהמאמר:
"הדבר שמטיל דופי על המין האנושי יותר מכל הוא ההבדל בערך חיי האדם עפ"י צבעו, גזעו או מינו. רבים בעולם הערבי חשים שחייהם זולים יותר מחיי האירופאים או האמריקאים, שכן פיצוץ אוטובוס ובו עשרה תיירים במצרים, למשל, מעורר צער וכעס בעולם יותר מאשר מותם של מאות אזרחים מצריים בהתנגשות בין שתי רכבות. הרושם הוא שהעולם מתעניין בעשרת התיירים משום שהם אזרחי מדינות אירופה ומתעלם לחלוטין מההרוגים האחרים רק משום שאינם נושאים דרכונים אמריקאים, למשל... השאלה המוסרית כאן אינה מדוע האמריקאים בוכים על מות אזרחיהם ואינם מתעניינים במותם של אחרים, אלא מדוע האחרים [עצמם] אינם בוכים על מתיהם כפי שהאמריקאים עושים.
מדוע נראה מות אדם בחברה הערבית כגזירת גורל שאין לערער עליה ומדוע חיי אדם בחברה הערבית נתפסים כמו הקלף הקל ביותר להקרבה למען עקרונות ואמונות או למען מאבק על שלטון. ההבדל אינו מתמצה במוסר הכפול של מקצת אנשי המערב באשר לרגשות ההומניים שלהם ולהזדהות שלהם עם אזרחיהם יותר מאשר עם האחרים. אדרבא, ההבדל האמתי טמון במוסר הכפול של התרבות הערבית, אשר אינה חדלה להקריב חיי אדם למען סיסמאות פוליטיות דתיות, ולאחר מכן להתרעם על זילות חיי האדם הערבי בהשוואה לחיי בני המערב.
האזרח האמריקאי - אשר דרכונו הוא בעל ערך חשוב ביותר כשהוא נהרג - אינו אחראי למסרים הערביים שמאדירים את המוות בכל יום; בכל הערוצים - הממלכתיים והאופוזיציונים; ברבים מן המרחבים - הציבוריים והפרטיים, ובכל אירוע - שמח או עצוב.
האדרת המוות היא התוצאה, הפרי שקוטפים הערבים מתרבות ההקרבה- ברוח ובדם. תרבות המשתמשת בהקרבה למען העקרונות, הערכים והאמונות היא אותה [תרבות] המאדירה את המוות בעקבות רצח על רקע חילול כבוד המשפחה כאקט המטהר את הקלון ומגן על העולם הבא מפני טומאת העולם הזה.
העולם המערבי, אשר החברה הערבית סבורה כי אינו מתעניין בה, אינו אגודת צדקה מלאת כוונות טובות. אלא הוא מורכב ממדינות הפועלות ממניעים פוליטיים וכלכליים, ו[מונעות מ]אינטרסים, השפעה וכוח - [מדינות] המתעניינות אך ורק באזרחיהן. החזרת ערך החיים לאדם הערבי אינה עומדת בראש סדר העדיפויות של מדינות אלה ואין זה מעניינן לשנות את התרבות הערבית, המפארת את המוות ככרטיס כניסה לגן העדן.
מן הראוי שהאדם הערבי יתהה לגבי ערך החיים שלו בתרבותו שלו. עליו לשאול את בעלי הסיסמאות הנפוחות המהדהדות באוזניו בהתמדה, מדוע עליו להקריב את חייו למען ניצחון קבוצה כלשהי? מדוע אדם צריך למות כדי שמה שנקרא 'אומה' תחיה? שאלות אלו צריכות להישאל כדי לדון בתרבות של החברות הערביות ושל משטריהן הפוליטיים. יש לדון במידת ההכרה של הפוליטיקאי בכך שחיי האזרח הם ערך שלמענו צריכה מדינה לרעוש. שאלה זו מופנית למיליוני אנשים הרואים בערך האדמה מטרה ולא תנאי לקיום האדם.
[אח"כ] עוברת השאלה לשיח על זכויות האדם אשר מלבה את להט נושא הזכויות הפוליטיות והדמוקרטיות, אך אין בו ולו אמירה אחת בנוגע לזכות לחיות. שיח זה מוותר על חיי הפרט [הערבי] למען חיי האומה בדיוק כפי שהוא מוותר על איכות החיים מחשש מפני סכנות הקידמה המדעית והטכנולוגית. אל לו לערבי החש כי חייו זולים, להאשים בכך את העולם [המערבי] שאין הוא משתייך אליו, אלא עליו לדרוש דין וחשבון מעולמו שלו, מהחברה שבה הוא חי, מהתרבות הערבית, שאינה מייחסת לחייו ערך השקול כנגד חייו של אדם אמריקאי או אירופאי.
התרבות הערבית שנושאת בחובה את מוטיב ההקרבה ברוח ובדם, לא הצליחה להעלות את [ערך החיים של הערבי] מעל ערך האדמה והמקום, אדרבא, היא הכפילה את זילות חיי האדם. השיח הערבי הפוליטי והדתי, המנאץ את העריצות לסוגיה, אינו מוותר על האדרת המוות למען סיסמאות והבטחות עתידות לבוא [בעולם הבא]...
התרבות [הערבית] שאסרה התאבדות, היא אותה תרבות שהתירה פעולות התאבדות בשם 'ההקרבה'. זוהי תרבות האומרת לאדם הערבי: אין לך זכות לשים קץ לחייך על דעת עצמך, אך תוכל לעשות זאת עפ"י מסר סמוי או ישיר ממפקדך או מהמטיף הרוחני שלך. [המוסר] הכפול הזה בנושא המוות הולם בליבן של החברות הערביות. החיים לא יקבלו את הערך [לו הם ראויים] בתרבות המעלה את קרנו של כל דבר זולת קרנו של האדם..."
