כללי

 

עיון בהצעת החוקה המצרית 2014: דה-אסלאמיזציה ועליונות לצבא

 

מאת ל. לביא*

הקדמה

ב-14-15.1.14 ילכו אזרחי מצרים למשאל עם על חוקה חדשה, השנייה במספר בשלוש השנים האחרונות.  עם הדחתו את הנשיא מוחמד מורסי מכס הנשיאות ביולי 2013, השעה שר ההגנה, עבד אל-פתאח אל-סיסי, את חוקת 2012 שנוסחה תחת שלטון האחים המוסלמים (להלן, האח"ס) ואושרה במשאל עם בדצמבר 2012 ברוב של 64%.[1] אישור החוקה החדשה במשאל העם, ייחשב הצבעת אמון באל-סיסי ובמפת הדרכים שלו.

 

הצעת החוקה החדשה נוסחה בשני שלבים: ב-20.7.13 מינה הנשיא הזמני, עדלי מנסור, את "ועדת העשרה", שהורכבה מעשרה שופטים ואנשי אקדמיה, לנסח את הצעותיהם לחוקה חדשה, על סמך עיון באלפי הצעות שהגישו גורמים שונים.[2] כעבור חודש הגישה הוועדה את המלצותיה לנשיא, וזה מינה את "ועדת החמישים", בראשות שה"ח מתקופת מובארכ ומזכ"ל הליע"ר לשעבר, עמר מוסא, והטיל עליה להשלים את מלאכת ניסוח החוקה.

 

בעוד שבוועדה לניסוח חוקת 2012 היה רוב לנציגי הזרמים האסלאמיים, בוועדה החדשה שלטו נציגי הזרמים האזרחיים. ועדה זו כללה רק 5 נציגים מהזרמים האסלאמיים – 3 אנשי אל-אזהר (מספר זהה לנציגי הכנסיות הנוצריות), נציג אחד מהמפלגה הסלפית אל-נור, ואיש האח"ס לשעבר, כמאל אל-הלבאוי.[3]  

             

הצעת החוקה החדשה מכילה 247 סעיפים - כ-40 מהסעיפים הם חדשים ולא הופיעו בחוקת 2012; כ-100 מהם הם סעיפים שהופיעו בחוקה הקודמת ותוקנו, והיתר נותרו ללא שינוי.[4] למרות זאת, טוענים שלטונות מצרים כי מדובר בתיקונים לחוקת 2012 ולא בחוקה חדשה.[5] השינוי הבולט בהצעת החוקה החדשה בהשוואה לחוקה הקודמת שאושרה תחת שלטון מורסי הוא בביטול מגמת האסלאמיזציה שניכרה ב"סעיפי הזהות" - הסעיפים הנוגעים למעמד הדת - בחוקת 2012, ובצביון האזרחי והרציונלי יותר של החוקה החדשה, החותרת להיות נאורה וסובלנית יותר, המעגנת יותר זכויות אדם וחירויות. עם זאת, מעניקה החוקה החדשה פריווילגיות לממסד הצבאי, כולל הסמכות להעמיד אזרחים למשפט צבאי, שקוממה רבים ברחוב המצרי, גם מתוך תנועות הצעירים שתמכו בהדחת מורסי בידי הצבא.

 

הצעת החוקה החדשה משקפת את מאזן הכוחות הפוליטי שנוצר במצרים בעקבות הדחת מורסי:

• הדרת האח"ס מהחיים הציבוריים
• עלייה בכוחם של הכוחות והמוסדות שאינם מזוהים עם האסלאם הפוליטי, במיוחד בית הדין החוקתי העליון
• היחלשותם של הכוחות והמוסדות האסלאמיים, בהם מוסד אל-אזהר והמפלגה הסלפית אל-נור. אלו האחרונים אמנם זכו להשפעה על נוסח החוקה מתוקף הגיבוי שנתנו לאל-סיסי בהדחתו את מורסי, אך באקלים הפוליטי של דה-אסלאמיזציה, הייתה השפעתם פחותה בהרבה מזו שהייתה להם בוועדת החוקה הקודמת.
• ההרחבה היחסית של סמכויות הצבא מחד, וצמצום סמכויות הנשיא מאידך, משקפת גם היא את המצב הפוליטי הנוכחי, שבו  הממסד הצבאי הוא השולט בפועל במדינה, ולא הנשיא האזרחי הזמני. 
• עליה במעמדם של אנשי שלטון מובארכ לשעבר, בזכות ביטול "סעיף הצינון" (232) מחוקת 2012 שאסר על מנהיגי המפלגת הלאומית הדמוקרטית – מפלגת השלטון מימי מובארכ – להשתתף בפעילות פוליטית ולהתמודד בבחירות לפרלמנט ולנשיאות במשך עשר שנים.

האח"ס דוחים את הצעת החוקה, כמו כל מהלך אחר של "שלטון ההפיכה", כלשונם. תעמולתם מתארת אותה כ"חוקה בטעם דם" הבוגדת במהפכת ה-25 בינואר ומבססת מדינה צבאית, וכן  כ"חוקת הכנסייה" שמטרתה לחלן את מצרים ולמחות את זהותה האסלאמית.[6] על כן קראו תומכי אח"ס, בראשם "הברית הלאומית לתמיכה בלגיטימיות", ארגון אל-גמאעה אל-אסלאמיה ומפלגת אל-וסט, להחרים את משאל העם, בציינם כי תוצאותיו ממילא יזויפו.[7] מפלגת "מצרים החזקה", בראשות המועמד לנשיאות לשעבר, עבד אל-מונעם אבו אל-פתוח, קוראת להצביע נגד.[8] ואילו רוב המפלגות והתנועות מהזרם האזרחי, בהן תמרוד וחזית ההצלה הלאומית, למעט ה-6 באפריל, וכן הכנסייה הקופטית, אל-אזהר ומפלגת אל-נור, קראו להצביע בעד.[9]

 

הפגנת באלכסנדריה: "כן לחוקה"[10]         קמפיין האח"ס: החרימו את חוקת הדם, המיעוטים והצבא"[11]

     

דוח זה יסקור את ההבדלים הבולטים בין הצעת החוקה החדשה לבין חוקת 2012:

 

א. "סעיפי הזהות": מעבר מצביון אסלאמי לצביון יותר אזרחי

הצעת החוקה החדשה ביטלה את מגמת האסלאמיזציה שניכרה בחוקת 2012. הצעה זו מעניקה אמנם מקום של כבוד לאסלאם, בהותירה על כנו את סעיף (2), שהוא הסעיף המרכזי בתחום מעמד הדת במדינה, הקובע שהאסלאם הוא "דת המדינה" וש"עקרונות השריעה" הם "המקור הראשי לחקיקה", הישג השמור לכוחות האסלאמיים מימי הנשיא סאדאת. ההצעה גם מתייחסת בכבוד לאל-אזהר ולעומד בראשו. אולם ככלל, היא בעלת צביון אזרחי ורציונלי יותר מקודמתה, נאור וסובלני יותר, מבחינת "סעיפי הזהות" הנוגעים לדת.

 

במסע"ת בתום ניסוח טיוטת החוקה, אמר דובר הוועדה, מוחמד סלמאוי: "מהפכת ה-30.6... קראה לנפילת המדינה הדתית והצטרפה לקול הגל הראשון שלה ב-25.1, שקרא 'אזרחית, אזרחית, לא דתית ולא צבאית', בנוסף ל[דרישה] לצדק חברתי, כבוד אנושי, חירות ודמוקרטיה. מנקודות מוצא אלה נכתבה חוקה זו, ולפיכך היא נכתבה כדי לכונן מדינה אזרחית, וכל סעיף מסעיפיה מדגיש את המושג מדינה אזרחית..."[12] המילה "אזרחית" (בערבית: מדניה) אמנם נכנסה לחוקה, אך בלחץ נציגי אל-אזהר ואל-נור, היא איננה מופיעה בסעיף הראשון בגוף החוקה וגם לא במסגרת הצירוף "מדינה אזרחית", כפי שדרשו נציגי הכוחות האזרחיים, אלא במבוא ובמסגרת הצירוף "ממשלה אזרחית", צירוף שניתן לפרש כמתייחס רק לזהותם של חברי הממשלה ולא לזהותה של המדינה בכלל.

ועדת החמישים הפשיטה מחוקת 2012 את רוב התוספות שמנסחיה הוסיפו לחוקת 1971 ואשר הקנו לה צביון אסלאמי-דתי מקודמותיה. בראש התוספות הללו שהוסרו, עומד סעיף (219) שהוכנס לחוקת האח"ס (חוקת 2012) ואשר היווה השלמה לסעיף (2) באותה חוקה. סעיף (219) הבטיח פרשנות מרחיבה ל"עקרונות השריעה", והוא הוסר לחלוטין, כאמור. כמו כן, הושמט הסעיף האוסר פגיעה בנביא ובוטלה החובה שהוגדרה בחוקה הקודמת, להיוועץ עם אל-אזהר בענייני השריעה. ועדת החמישים אף הגדילה ועיגנה את סמכותו הבלעדית של בית הדין החוקתי העליון לפרש את עקרונות השריעה. הצעת החוקה החדשה נענתה לדרישות רבות שהעלו זרמי השמאל והליברלים-חילונים, הכנסיה הקופטית וארגוני חברה אזרחית בפני הוועדה לניסוח החוקה הקודמת מתקופת מורסי, ביניהן הכנסת המילה "אזרחית" להגדרתה של מצרים במבוא לחוקה, על מנת להדגיש את אופיה האזרחי ולהרחיק ממנה אופי דתי; הדגשת חשיבותו של עיקרון האזרחות (בערבית: מואטנה) כבסיס השייכות למדינה וכבסיס לאי אפליה על בסיס דת; הבטחת חופש אמונה מוחלט; השבת האיסור על פעילות והקמת מפלגות על בסיס דתי והכרה באמנות בינ"ל של זכויות אדם.

 

מטאטא "חוקת 2013" משליך את האח"ס לאשפה [13]

 

כאמור, בוועדה לניסוח החוקה היוו נציגי הזרמים האסלאמיים מיעוט של כ- 10%. הפעם, בניגוד לדיוני ועדת החוקה הקודמת, נאלצו נציגי אל-אזהר והמפלגה הסלפית אל-נור, לבחור את קרבותיהם, תוך ויתור על חלק מן הדרישות שהעלו בעבר. מאידך, יתר חברי הוועדה, הקפידו להתחשב בדרישות כלשהן של נציגי אל-אזהר ואל-נור, ככל הנראה כתמורה על תמיכתם בהדחתו של מורסי, כדי למנוע את פרישתם מתהליך גיבוש החוקה, דבר שעלול היה לפגוע בלגיטימיות של הוועדה, וכדי להבטיח תמיכה של סקטורים רחבים ככל האפשר מהאוכלוסיה בחוקה במשאל העם.

 

הישגיהם של נציגי הזרמים האסלאמיים בוועדה היו בבלימתן של דרישות נוספות של הנציגים האחרים, שלא היו מקובלות עליהם בשום אופן: הגדרתה של מצרים כ"מדינה אזרחית" בסעיף (1) של החוקה; הכנסת פרשנות מצמצמת לביטוי 'עקרונות השריעה' בסעיף (2); ומתן זכות לבני דתות לא מונותיאיסטיות, ולא רק ליהודים ולנוצרים, לקיים חופש פולחן ולהישפט לפי הלכותיהם בענייניהם הדתיים. בנוסף, שימר אל-אזהר סעיף המבטיח לו מעמד כגוף עצמאי ולשיח' אל-אזהר חסינות מהדחה.

 

סעיף (1): עיקרון האזרחות חזר לראש החוקה

לשון סעיף (1) בהצעת החוקה החדשה היא: "רפובליקת מצרים הערבית היא מדינה בעלת ריבונות. היא מאוחדת, בלתי ניתנת לחלוקה ואין לוותר על אף חלק ממנה. משטרהּ דמוקרטי רפובליקני, המבוסס על יסוד האזרחות ושלטון החוק. העם המצרי הוא חלק מהאומה הערבית ופועל למען שלמותה ואחדותה. מצרים היא חלק מהעולם האסלאמי. היא משתייכת ליבשת אפריקה וגאה בהיותה המשך של אסיה, ומשתתפת בבניית הציוויליזציה האנושית".

 

ב-2007 הכניס משטר מובארכ כמה תיקונים לחוקת 1971, במסגרתם הוסיף לסעיף הראשון של החוקה משפט שלפיו המשטר המצרי מבוסס על עיקרון האזרחות, עיקרון שהוראותיו העיקריות הן שבסיס השייכות למדינה הוא אזרחותו של אדם ולא דתו, וכן אי אפליה בין אזרחי המדינה על בסיס דת, אמונה, מוצא, מין וכד'. חוקת 2012 העבירה משפט זה לסעיף (6), ובחוקה החדשה הוא הוחזר למקומו המקורי במרומי החוקה כדי להורות על חשיבותו הרבה מעל יתר הסעיפים, כולל סעיף (2).

 

הצעת החוקה החדשה החליפה את הגדרתו של העם המצרי כחלק מ"האומה האסלאמית", כפי שהיתה בחוקה הקודמת, ובמקום זאת, הגדירה את מצרים כחלק מ"העולם האסלאמי", תיקון המרחיק מהחוקה גישה פאן-אסלאמית.

 

בשלב ראשוני של ניסוח הצעת החוקה החדשה, הגדירה ועדת משנה לוועדת החמישים את מצרים לראשונה כ"מדינה אזרחית" בסעיף (1). צעד זה היה פסגת שאיפותיהם של חוגים ליברליים-חילוניים וקופטיים הרואים בהכנסת המילה "אזרחית" לחוקה ערובה לאי יישום השריעה, להפרדת הדת מן הפוליטיקה ולשוויון זכויות למיעוטים דתיים. במקביל, חוגים אסלאמיים קיצוניים מפרשים את הגדרתה של מצרים כ"מדינה אזרחית", כהכרה בכינונה של מדינה חילונית אנטי דתית. בלחץ נציגי אל-אזהר שהתנגדו מכל וכל להכנסת המילה "אזרחית" לסעיף (1), ובלחץ נציג מפלגת אל-נור, שאיים לפרוש מהוועדה בשל כך, הושמטה המילה "אזרחית" מסעיף (1), וכפשרה הוחלט לכתבהּ במבוא, המהווה חלק אינטגרלי מהחוקה (כפי שכתוב בסעיף 227). נוסח טיוטת המבוא המוסכם, עליו הכריז דובר הוועדה, היה: "אנו כותבים עתה חוקה המשלימה את בנייתה של מדינה דמוקרטית ששלטונה אזרחי."[14]

 

ברגע האחרון: "ממשלה אזרחית" במקום "שלטון אזרחי"

אולם במה שנראה כ"תרגיל" או מחטף של הרגע האחרון  הקריא עמר מוסא במהלך ההצבעה עצמה על הצעת החוקה את המבוא ובו נאמר: מדינה "שממשלתה אזרחית", במקום "ששלטונה אזרחי". בסרטון של ההצבעה, נראה שמוסא עצמו השתהה בהקראת הנוסח החדש ואולי אף הופתע ממנו, ואז הוא חזר על המשפט בשנית ברצף.[15] לאחר ההצבעה, הגן מוסא על השינוי. הוא הבהיר כי אין הבדל בין שני המושגים והכחיש דיווחים שלפיהם מדובר בתחבולה.[16] הסעיף אושר על ידי כלל הנוכחים, ורק בתום ההצבעה כשקיבלו העתק מודפס של הצעת החוקה, מחו נציגי הכנסייה על השינוי בנוסח וטענו כי מדובר בתרמית. ראוי לציין כי הביטוי "ממשלה אזרחית" עדיף מבחינת הזרמים האסלאמיים על "שלטון אזרחי". שכן, ממשלה אזרחית יכולה להתפרש כמתייחסת לזהותם של חברי הממשלה בלבד, ועל פי רוב מסכימים הזרמים האסלאמיים על כך שהשליט במדינה האסלאמית הוא שליט אזרחי ואיננו איש דת, מיופה כוח של האל או איש צבא. לעומת זאת, "שלטון אזרחי", מתייחס לאוריינטציה של הממשל, ובכלל זה החקיקה, שכן הזרמים האסלאמיים ברובם מתנגדים לחקיקה שאינה מבוססת על חוקי הדת.

 

סעיף (2) – נותר ללא שינוי; פרשנות "עקרונות השריעה" ע"פ פסיקות בית הדין החוקתי העליון

סעיף (2) הוא הסעיף העיקרי העוסק במעמד הדת במדינה. סעיף זה קיים בחוקה המצרית מ-1980 ללא שינוי ולשונו: "האסלאם הוא דת המדינה, השפה הערבית היא שפתה הרשמית ועקרונות השריעה האסלאמית הם המקור הראשי לחקיקה." גם בהצעת החוקה החדשה נותר סעיף זה ללא שינוי. זאת, למרות לחציהם של גורמים סלפיים, מצד אחד, להשמיט את המילה "עקרונות" ולכתוב שהשריעה היא המקור הראשי לחקיקה, כדי להרחיק ממנה פרשנויות מצמצמות של יישום השריעה, ולמרות לחצי גורמים אזרחיים מסוימים, מנגד, לבטל את הסעיף כולו בטענה כי הוא מפלה את האוכלוסיה הלא מוסלמית במצרים, ובעיקר את המיעוט הקופטי, וסותר סעיפים אחרים בחוקה, כגון סעיף האזרחות והשוויון בין האזרחים.

 

הצעת החוקה החדשה ביטלה את סעיף (219) שנוסף לחוקת 2012 בלחץ מפלגת אל-נור והעניק פרשנות מרחיבה ל"עקרונות השריעה" של סעיף (2), פרשנות שיכולה הייתה לשמש פתח ליישום רחב מבעבר של השריעה.[17] במקום זאת, במבוא להצעת החוקה החדשה נכתב כי מקור הסמכות לפרשנות סעיף (2) הוא כל פסיקותיו של בית הדין החוקתי העליון.[18]

בהקשר זה ראוי לציין כי לבית הדין החוקתי העליון פרשנות של עקרונות השריעה מ-1996, שלפיה "עקרונות השריעה" מתייחסים רק לטקסטים שתקפותם ומשמעותם מוחלטות, ושבעניינם אין מקום להפעלת שיקול דעת. פרשנות מצמצמת זו מנעה את יישומה המלא של השריעה וחייבה את החקיקה לעלות בקנה אחד עם מטרות השריעה, בראשן רווחת האדם, ולהלום חלקים מצומצמים מהשריעה בלבד, אלה שאין עליהם מחלוקת בין האסכולות ההלכתיות באסלאם. כדי שייקל על נציגי הזרמים האסלאמיים לקבל את השינוי בפרשנות "עקרונות השריעה", קבע המבוא כי הכוונה ל"כלל פסיקותיו של בית הדין החוקתי העליון", ולא רק לפסיקה מ-1996. המופתי של מצרים, מוחמד שוקי עלאם, הסביר כי אין לראות בנוסח זה פגיעה בשריעה, בטענה כי סעיף (2) מגביל את יתר סעיפי החוקה וכי קיימת פרשנות של בית הדין החוקתי העליון מסוף תקופת סאדאת המקובלת יותר מפרשנות בית הדין החוקתי העליון מ-1996, פרשנות אותה לא פירט.[19] יו"ר מפלגת אל-נור, יונס מח'יון, אמר גם כן שנוסח החוקה אינו מתייחס ספציפית לפרשנות בית הדין החוקתי העליון מ-1996, אותה אף בר דעת לא יקבל, לדבריו, והבהיר כי לבית הדין החוקתי העליון אין פסיקה אחת ברורה בעניין, אלא כמה פרשנויות, וכי אחת מהן, מ-1985 קבעה כי "עקרונות השריעה" מתייחסים להוראות השריעה והורתה לרשות המחוקקת לעיין מחדש בכל החקיקות ולהשמיט את מה שסותר את הוראות השריעה האסלאמית.[20]

 

בגילוי דעת שהתפרסם בעקבות פרסום הצעת החוקה, הסבירה מפלגת אל-נור מדוע השתתפה בוועדת החוקה ומדוע ויתרה על דרישותיה בסעיפי הזהות: "ראשית, לא ניתן להעריך את החוקה במנותק מהנסיבות ומהתנאים השונים בהם אנו נתונים ומבלי להתחשב במצב הפנימי, האזורי והעולמי ובסכנות המאיימות על מצרים. שנית, אי אפשר שכל פלג ישיג את כל מבוקשו, יש לדאוג לאיזון בין הכוחות השונים בחברה. לכל תוצר יש יתרונות וחסרונות כמו כל פעולה אנושית, אך בכללותה, [הצעת החוקה] מקובלת על כל העם המצרי ומגשימה מספיק משאיפותיו. עלינו להבחין בין הרצוי והמיוחל לבין האפשרי והמצוי. שלישית, לגבי סעיפי הזהות והשריעה, סבורה מפלגת אל-נור, כי בטיוטה עליה הצביעה הוועדה סעיף אחר סעיף ומילה אחר מילה בשידור ישיר, סעיפים אלה שמרו על הזהות הערבית והאסלאמית וכן על השריעה האסלאמית כמקור הסמכות לחקיקות ולחוקים, וכן שמרו על איזון בין מימוש הזכויות והחירויות לבין יסודות החברה וערכיה..."[21]

 

סעיף (3): רק בני דתות מונותיאיסטיות יישפטו לפי הלכותיהם בענייני הדת – ירושה מחוקת 2012

סעיף (3) קובע כי "עקרונות הלכותיהם של היהודים והנוצרים מבין המצרים הם המקור הראשי לחקיקות המסדירות את ענייני המעמד האישי שלהם, את ענייניהם הדתיים ואת בחירת הנהגתם הרוחנית." סעיף זה הוא ירושה מחוקת 2012, שבה הוא הופיע לראשונה. בדיוני החוקה החדשה, לחצו נציגי הכוחות האזרחיים והכנסייה, להחליף את "יהודים ונוצרים" ב"לא מוסלמים", כך שהסעיף יתייחס גם למיעוטים בני דתות אחרות, כגון בהאים, בודהיסטים, קאדיאנים וקוראניים, אך דרישתם לא התקבלה בשל התנגדותם של נציגי אל-אזהר ואל-נור.[22] סעיף (235) קבע כי במושבו הראשון לאחר אישור החוקה, יחוקק הפרלמנט "חוק המסדיר את בנייתן של כנסיות ואת שיפוצן, באופן המבטיח לנוצרים חופש לקיים את פולחנם הדתי."

 

סעיף (4): העם מקור הרשויות – ללא שינוי

סעיף (4) הקובע כי "הריבונות היא של העם לבדו" וכי "העם הוא מקור הרשויות", נותר ללא שינוי משמעותי, בדומה לסעיפים המקבילים בשתי החוקות הקודמות. פירוש הדבר שהעם הוא מקור הסמכות של שלוש הרשויות – המבצעת, המחוקקת והשופטת. הוא הממנה אותן, מנחה את פעילותן ורשאי להדיח את אנשיהן, לפי רצונו. בניגוד לדיוני חוקת 2012, נציג אל-נור בוועדת החוקה כלל לא הציע להחליף את "ריבונות העם" ב"ריבונות האל".

 

סעיף (5): הושמטה המילה "שורא"

בחוקת 2012 נכתב כי "המשטר הפוליטי מבוסס על עקרונות הדמוקרטיה והשורא". המילה "שורא" - עיקרון אסלאמי המחייב את השליט להתייעץ בקבלת החלטותיו, חובה שעל בסיסה טוענים מוסלמים כי מוסד הפרלמנט המודרני מקורו באסלאם – הוכנסה לחוקה הקודמת לצד המילה דמוקרטיה בלחץ הסלפים, כדי להורות על כינונה של דמוקרטיה שאיננה מתירנית כדמוקרטיה המערבית, כי אם דמוקרטיה המוגבלת על ידי השריעה האסלאמית. בהצעת החוקה החדשה הושמטה המילה "שורא", כמו גם המילה "דמוקרטיה", המופיעה ממילא בסעיף (1).

 

לפיכך, קובע סעיף (5) בהצעת החוקה החדשה כי "המשטר הפוליטי מבוסס על פלורליזם פוליטי ומפלגתי, חילופי שלטון בדרכי שלום, הפרדה בין הרשויות ואיזון ביניהן, עיקרון אחריות השלטון [כלפי האזרח] וכיבוד זכויות האדם וחירויותיו, כפי שמובהר בחוקה."

 

סעיף (7): בוטלה החובה להתייעץ עם אל-אזהר בענייני השריעה האסלאמית

חוקת 2012 הקדישה לראשונה סעיף בחוקה לעיגון מעמדו של אל-אזהר כ"גוף אסלאמי עצמאי כולל האמון לבדו על ניהול כל ענייניו. הוא ממונה על הפצת הדעווה האסלאמית, ידיעת הדת והשפה הערבית" (4). הצעת החוקה החדשה שימרה סעיף זה, והוסיפה לאל-אזהר סיווג של גוף "מדעי" לאמור כי אין לו סמכות מעבר לכך. היא שימרה גם את מעמדו של שיח' אל-אזהר כ"עצמאי ולא ניתן להדחה" ואת בחירתו מבין חברי חֶבֶר גדולי העולמאא של אל-אזהר. עם זאת, למורת רוחו של המופתי של מצרים שהשתתף בוועדה, ביטלה הצעת החוקה החדשה את החובה שקבעה חוקת 2012, לשאול לעצתו של חֶבר גדולי העולמאא בעניינים הקשורים לשריעה האסלאמית.[23]

 

סעיף (64): חופש אמונה "מוחלט": חזרה לחוקת 1923; אך חופש פולחן רק לדתות המונותיאיסטיות

חוקת 2012 קבעה כי חופש האמונה מובטח. בהצעת החוקה החדשה, לעומת זאת, נכתב "חופש אמונה מוחלט" (64), בדומה לחוקת 1923. עם זאת, הסעיף בחוקת 2012 שהעניק חופש פולחן דתי והקמת בתי פולחן לבני הדתות המונותיאיסטיות בלבד, נותר ללא שינוי גם בהצעת החוקה החדשה. כך שעל פי הצעת החוקה החדשה, חופש האמונה הוא מוחלט, לא כך חופש הפולחן.

 

דובר ועדת החמישים, מוחמד סלמאוי, הסביר בטורו היומי ביומון אל-מצרי אל-יום: "סעיף (64) אומר ש'חופש האמונה מוחלט', ופירוש הדבר שזכותו של אדם לאמץ כל אמונה שהוא רוצה, וזאת על פי קביעת האסלאם: 'לכם דתכם ולי דתי' [סורה 109, פסוק 6]. יתרה מכך, דתנו המסורה לאל מעניקה לאדם זכות לא להאמין בשום אמונה ככתוב בקוראן האדיר: 'החפץ יאמין והחפץ יכפור' [סורה 18, פסוק 29]... האמונה היא בלב, ואיש אינו יודע מהי מלבד אללה. לכן, אין זו זכותם של בני האדם לחפש אחריה. היא בין האדם לריבונו, ועל כן היא זכות מוחלטת של האדם... בחוקה אין אף איסור לאמץ כל אמונה שאיננה מונותיאיסטית, או איסור על קיום טקסי הפולחן שלה... החוקה אינה אוסרת על תייר סיני המאמין בבודהיזם או הודי המאמין בהינדואיזם להתפלל בחדרו במלון לפי אמונתו..."[24]

 

עם זאת, הסופרת ופעילת הנשים המצרית, נואל אל-סעדאוי, המעיטה בערך של תוספת זו וטענה כי "סעיף (2) מבטל את סעיף חופש האמונה המוחלט."[25]

 

סעיף (74): השבת האיסור על הקמת מפלגות על בסיס דתי

הצעת החוקה החדשה החזירה את האיסור מחוקת 2012 על פעילות והקמת מפלגות על בסיס דתי (54), איסור שהוסיף מובארכ לחוקה ב-2007 והוחלף בחוקת 2012 באיסור על הקמת מפלגות על בסיס "אפליה דתית".

סעיף נוסף שהושמט מחוקת 2012 הוא סעיף (44) שאסר על פגיעה בשליחים ובנביאים.

ב.  זכויות אדם: הרחבת סעיפי השוויון ואי האפליה; היתר להביא אזרחים למשפט צבאי

בהמשך לסעיפי הזהות, כוללת הצעת החוקה החדשה סעיפים העוסקים בשוויון זכויות וחובות ללא אפליה על בסיס דת, אמונה, מין, גזע וכד', ומבלי להזכיר מפורשות ששוויון זה מוגבל על ידי עקרונות השריעה. הצעת החוקה קובעת כי המדינה תפעל לשוויון בין נשים לגברים וכי היא אחראית להבטיח את זכות הנשים למלא משרות ציבוריות ומשרות במערכת המשפט.

הצעת החוקה החדשה גם מכירה לראשונה בסמכותן של האמנות הבינ"ל לזכויות אדם שעליהן חתמה מצרים ואוסרת הטלת עונשים על עיתונאים בעבירות של פרסום, למעט במקרי הסתה לאלימות, אפליה בין אזרחים או הוצאת דיבה. בהצעת החוקה נכתב גם כי המדינה תפעל כדי שכלי התקשורת שבבעלותה יהיו ניטראליים. הצעת החוקה מחייבת את המדינה להגדיל את ההשקעות בחינוך ובריאות כדי להביא את המצרים לרמה המקובלת בעולם בתחומים אלה. מנגד, יש בחוקה סעיף המתיר להעמיד אזרחים למשפט צבאי בשורה רחבה של מקרים, אשר מעורר את התנגדותם של ארגוני הצעירים שתמכו בהדחתו של מורסי.

 

מחויבות לאמנות בינ"ל של זכויות אדם

בהצעת החוקה החדשה חל שיפור בתחום זכויות האדם בהשוואה לחוקות הקודמות, שינוי הניכר כבר במבוא, שבו הובעה מחויבות לאמנות הבינ"ל בנושא זכויות האדם, דבר שלא הופיע בחוקותיה הקודמות של מצרים (אם כי רק לאמנות שמצרים חתומה עליהן ולא לכלל האמנות הבינ"ל בתחום זה). במבוא נכתב: "אנו כותבים חוקה הפותחת בפנינו את דרך העתיד ותואמת לאמנה העולמית לזכויות האדם שבניסוחה השתתפנו ושעליה הסכמנו." מחויבות לאמנות הבינ"ל לזכויות אדם מופיעה גם בסעיף (93), שלשונו: "המדינה מחויבת להסכמים, לחוזים ולאמנות הבינ"ל לזכויות האדם שמצרים חותמת עליהם והם יקבלו תוקף של חוק לאחר פרסומם בהתאם לתנאים המוגדרים [בחוק]."

 

שני סעיפים בהצעת החוקה מחייבים את הממשלה להקצות משאבים לבריאות ולחינוך בשיעור זהה לזה המקובל בעולם. סעיף (18) מחייב את הממשלה "להקצות [לתחום] הבריאות אחוז מההכנסה הממשלתית בגובה של לפחות 3% מהתוצר הלאומי הגולמי, שיעלה בהדרגה עד שיהיה תואם לממוצע העולמי"; סעיף (19) מחייבה להקצות לחינוך "לפחות 4% מהתל"ג שיעלה בהדרגה עד שיהא תואם לממוצע העולמי."

 

הרחבת סעיפי השוויון ואי האפליה

בעוד שבחוקת 2012 נקבע כי האזרחים שווים בפני החוק ללא אפליה, ולא הוגדר ספציפית כי מדובר באפליה על רקע מגדר, דת וכד', הצעת החוקה החדשה מפרטת ומרחיבה: "האזרחים שווים בפני החוק. הם שווי זכויות, חירויות וחובות ציבוריות. אין כל אפליה ביניהם בגין דת, אמונה, מין, מוצא, גזע, צבע, שפה, נכות, מעמד חברתי, השתייכות פוליטית או גיאוגרפית או מכל סיבה אחרת. אפליה והסתה לשנאה הן פשע שהחוק מעניש עליו. המדינה מחויבת לנקוט צעדים הדרושים כדי לשים קץ לכל צורות האפליה. החוק יסדיר הקמת גוף עצמאי למטרה זו" (53).

 

למגמה ליתר שוויון ואי אפליה תרמו גם תיקונים שנזכרו כבר, כמו הגדרת עיקרון האזרחות בסעיף (1);

השמטת סעיף (219) שנחשב למפלה את השיעים היות שהוא ביסס את פרשנותו ל"עקרונות השריעה" מסעיף (2) על יסודות תורת המשפט המוסלמי הסוני; והגדרת חופש האמונה כ"מוחלט", לשביעות רצונם של שיעים ובני דתות לא מונותיאיסטיות (64).

 

עם זאת, חופש הפולחן והזכות של מיעוטים דתיים להישפט לפי הלכותיהם, שמורה עדיין רק לבני שלוש הדתות המונותאיסטיות, כאמור.

 

שיפור במעמד נשים; לא ישוריינו מושבים בפרלמנט לקבוצות חלשות

בתחום זכויות נשים, ניכר שיפור בהצעת החוקה החדשה בהשוואה לחוקות הקודמות. בהצעת החוקה נכתב: "המדינה אחראית להשגת שוויון בין האשה לגבר בכל הזכויות האזרחיות, הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות, לפי הוראות החוקה. המדינה תפעל לנקוט את הצעדים הדרושים להבטחת ייצוג הולם לנשים בבתי הפרלמנט באופן המוגדר בחוק. כמו כן, המדינה אחראית להבטיח את זכות האישה למלא משרות ציבוריות ומשרות ניהוליות גבוהות במדינה ולזכות במינויים בגופים המשפטיים, ללא אפליה כלפיה. המדינה מחויבת להגן על האשה מפני כל סוגי האלימות. היא אחראית לאפשר לאישה להתאים בין חובות למשפחה לדרישות העבודה. כמו כן, היא מחויבת לדאוג ולשמור על אימהות, ילדים, אשה מפרנסת וקשישה ונשים נזקקות" (11). סעיף זה מתקדם עוד יותר מהסעיף הרלוונטי בחוקת 1971 שאמנם העניק לנשים מעמד שווה לגברים, אך הכפיף את השוויון בין נשים לגברים להוראות השריעה. סעיף זה גם מתקדם עוד יותר מהסעיף הרלוונטי בחוקת 2012 שלא קבע מפורשות כי מעמד האישה שווה לזה של הגבר.

 

הניסוח "הבטחת ייצוג הולם לנשים בבתי הפרלמנט" בא בעקבות דרישה שעלתה בוועדת החוקה, לשריין מושבים לנשים כאפליה מתקנת. אולם הוועדה החליטה לא לשריין מושבים בפרלמנט לשום קבוצה, ובכלל זה ביטלה את ההקצאה של 50% מהמושבים לנציגי הפלאחים והפועלים, הקיימת עוד מימי עבד אל-נאצר. במחאה על ביטול ההקצאה לפועלים ולפלאחים, פרשו שני נציגי הפועלים, יוסרי מערוף ועבד אל-פתאח אבראהים, מוועדת החמישים.[26] ביטול השריון עורר גם התנגדות ציבורית. כך למשל, תהאני אל-גבאלי, סגנית נשיא בית הדין החוקתי העליון לשעבר, אמרה כי ביטול השריון לפלאחים ולפועלים הוא שגיאה העלולה להוביל להתקוממותם.[27] דובר ועדת החוקה הסביר כי מקורה של הקצאת המושבים לפועלים ולפלאחים בתקופה שבה הייתה המערכת הפוליטית במצרים חד-מפלגתית, וכי כעת כשהמערכת הפוליטית פלורליסטית, כל קבוצה יכולה להקים מפלגה שתייצגה בפרלמנט בהתאם לרצון הבוחרים.[28] במקום זאת, סעיף (243) קובע כי "המדינה תפעל למען ייצוג הולם לפועלים ולפלאחים בפרלמנט הראשון שייבחר לאחר אישור החוקה, באופן המוגדר בחוק."

 

על פי הצעת החוקה, לצעירים, המוגדרים מתחת לגיל 35, מוקצה רבע מהמושבים במועצות המקומיות. לנשים מוקצה רבע ממושבי המועצות המקומיות, ולפועלים ופלאחים 50%, כולל ייצוג הולם לנוצרים ובעלי מוגבלויות (180).

 

חופש העיתונות: הפחתת הענישה על עבירות פרסום

בתחום חופש העיתונות, החידוש בהצעת החוקה החדשה הוא הגבלת הענישה על עבירות פרסום רק למקרי הסתה לאלימות, אפליה בין אזרחים או הוצאת דיבה, דבר שלא היה בחוקות הקודמות. סעיף זה נועד למנוע מקרים כמו המקרה שבו נדון העיתונאי ועורך עיתון אל-תחריר, אבראהים עיסא, למאסר של שנה לאחר שפרסם פרטים אודות מצב בריאותו של מובארכ ב-2007.[29] אנשי תקשורת רבים הביעו סיפוק מן התיקון, בהם עורך השבועון המצרי אל-קאהרה, סלאח עיסא, אחיו של אבראהים עיסא, שכתב בטורו ביומון אל-מצרי אל-יום: "אולי אני אחד האנשים השמחים ביותר מהסעיפים בנושא חופש העיתונות והתקשורת, שאושרו בקריאה ראשונה בוועדת החמישים... הם [מהווים] את גולת הכותרת של מאבק מפרך וממושך שהחל עם העיתון ה'עממי' הלא ממשלתי הראשון במצרים [שנוסד] ב-1869..."[30]

 

בסעיף (71) הדן בעבירות פרסום, נאמר: "לא יוטל עונש של שלילת חירות על עבירות המתבצעות על ידי פרסום, אך [בכל הנוגע ל]עבירות הקשורות בהסתה לאלימות, באפליה בין אזרחים או בהשמצת אנשים -  העונשים עליהן יוגדרו בחוק." כמו בחוקה הקודמת, צנזורה מוגבלת מותרת רק בעת מלחמה או גיוס כללי (71). בנוסף, סעיף (72) קובע כי "המדינה מחויבת לערוב לעצמאותם של מוסדות העיתונות וכלי התקשורת שבבעלותה, כך שתובטח הניטראליות שלהם ושהם ייתנו ביטוי לכל הדעות, ולכל המגמות הפוליטיות, האידיאולוגיות והאינטרסים החברתיים..." גם המועצה העליונה לתקשורת, גוף שנועד להסדיר את ענייניהם של כלי התקשורת, הוגדרה לראשונה בהצעת החוקה החדשה כגוף בלתי תלוי (211).

 

הסעיף העיקרי בו חלה נסיגה בתחום החירויות וזכויות האדם הוא הסעיף הנוגע לזכות להעמיד אזרחים למשפט צבאי, סעיף זה יידון להלן.

 

"החוקה המצרית החדשה" - לפי מידותיו של אל-סיסי [31]

ג.  הרחבת סמכויות הצבא והמשטרה וצמצום סמכויות הנשיא

הצעת החוקה החדשה מרחיבה את סמכויות הצבא ומצמצמת את סמכויות הנשיא בהשוואה לחוקה הקודמת. היא שוללת מהנשיא את הבלעדיות במינוי שר ההגנה לשתי הקדנציות הנשיאותיות הבאות ומעניקה למועצה הצבאית העליונה את הסמכות לאשר את מינויו. היא גם מאפשרת העמדתם של אזרחים למשפט צבאי, שוללת מהנשיא את תואר המפקד העליון של המשטרה, ומחייבת להיוועץ במשטרה במהלך חקיקה הנוגעת לענייניה. הצעת החוקה מגבילה את יכולתו של הנשיא לפטר את הממשלה או לערוך בה חילופי גברי ואת סמכותו למתן חנינה. הצעת החוקה מאפשרת לראשונה לצירי הפרלמנט להביע אי אמון בנשיא, וקובעת כי במקרה שמתקיים משפט נגד הנשיא, הוא לא יהיה רשאי לערער על גזר הדין.

 

היחלשות מעמדו של הנשיא לעומת מתן דומיננטיות לממסד הצבאי בניהול ענייני המדינה, משקפת את המצב הפוליטי שנוצר במצרים לאחר הדחתו של מורסי בידי שר ההגנה, מצב שבו שר ההגנה הוא שמינה את הנשיא, ולא להיפך. מאז, נראה כי הצבא בראשות אל-סיסי הוא שמנהל את ענייני המדינה מאחורי הקלעים.

 

זכויות יתר לצבא ולמשטרה

כאמור, הצעת החוקה החדשה מעניקה כמה זכויות יתר לשר ההגנה ולצבא בהשוואה לחוקת 2012. הצעה זו קובעת, כמו חוקת 2012, כי "שר ההגנה הוא המפקד הכללי של הכוחות המזוינים וממונה מבין מפקדיו" (201), אך מוסיפה את הקביעה כי "מינוי שר ההגנה ייעשה לאחר הסכמת המועצה העליונה של הכוחות המזויינים". סעיף זה נקבע כסעיף זמני התקף למשך שתי קדנציות נשיאותיות שלמות החל מכניסתה של החוקה לתוקף (234), ולמעשה מפקיע בתקופה המדוברת את סמכות הנשיא והממשלה לבלעדיות על מינוי שר ההגנה, ומדגיש כי מינוי זה צריך להיות על דעתה של הנהגת הצבא.

 

סעיף זה עורר ביקורת בציבור המצרי. הפובליציסט האסלאמי השייך לזרם הוסטי וידוע בתמיכתו באח"ס, פהמי הוידי, כתב בטורו ביומון אל-שורוק: "אין הסבר לתחיבת הסעיף הזה, זולת היותו משקף את מאזני [הכוח במדינה] ברגע ההיסטורי שבו הורכבה הוועדה [לניסוח החוקה]. מאחר ששר ההגנה הוא זה שזימן את נשיא בית הדין החוקתי ומינה אותו לנשיא הרפובליקה, כנראה  לא יתכן שחוקה היוצאת לאור בנסיבות אלה תקבע שהנשיא הוא שממנה את שר ההגנה כשאר השרים..."[32]

 

גם בקרב הכוחות האזרחיים נמתחה ביקורת על מעמד שר ההגנה בהצעת החוקה. כך, חבר חזית ההצלה הלאומית, ששימש ארגון גג לכוחות האופוזיציה בתקופת שלטון האח"ס, וחבר מועצת העם לשעבר, עמר חמזאוי, הזהיר בראיון לאתר העיתון אל-שורוק, מפני מגמה לכונן מדינה במצרים מדינה צבאית, ואמר כי נוסח החוקה שגיבשה ועדת החמישים מבסס מצב יוצא דופן שבו הצבא הוא "כמדינה מעל המדינה".[33]

 

פריווילגיה נוספת לצבא בהצעת החוקה החדשה היא הסמכות להכניס את תקציב הצבא כנתון לתקציב המדינה (203), לאחר שיידון על ידי מועצת ההגנה הלאומית - גוף המורכב מהנשיא, רה"מ, ראשי הפרלמנט, ראש המודיעין, הרמטכ"ל, מפקדי זרועות הים, האוויר והיבשה ואגף המבצעים - ולא על ידי הפרלמנט. יצוין כי בחוקת 2012 הופיע סעיף דומה הקובע שתקציב הצבא יידון בידי מועצת ההגנה הלאומית, אולם לא נקבע בו כי תקציב זה יובא כנתון לתקציב המדינה. הסעיף בדבר הכנסת תקציב הצבא לתקציב המדינה כנתון הופיע בנובמבר 2011 במסמך עקרונות יסוד לחוקה שניסח סגן רה"מ דאז, ד"ר עלי אל-סלמי, תחת שלטון המועצה העליונה של הכוחות המזוינים שירשה את מובארכ לאחר הדחתו, אך הוא עורר ביקורת רבה בציבור והפגנות מחאה, ונגנז עם מינויה של ממשלה חדשה.[34] כמו כן  לא חל שינוי בסעיף הקובע כי יש להיוועץ עם מועצת ההגנה הלאומית בכל חקיקה הנוגעת לענייני הצבא.

 

הרחבת הסעיף הדן בהבאת אזרחים למשפט צבאי

הצעת החוקה החדשה מרחיבה את הסעיף הדן באפשרות הבאת אזרחים למשפט צבאי, בהשוואה לחוקת 2012. בעוד שחוקת 2012 התירה להעמיד אזרחים למשפט צבאי בעבירות של פגיעה בצבא, בחוקת 2013 סעיף זה מפורט יותר, וקובע: "אין להעמיד לדין אזרח בפני בית משפט צבאי אלא בפשעים המהווים תקיפה ישירה נגד מתקנים צבאיים, בסיסים צבאיים או כל מי שבתחום שיפוטו של הצבא, שטחים צבאיים או שטחי גבול, ציוד, כלי רכב, נשק, תחמושת, מסמכים, סודות צבאיים, רכושו הכללי של הצבא, מפעלים צבאיים; פשעים הקשורים לגיוס; או פשעים המהווים תקיפה ישירה נגד קצינים או אנשי צבא בעת מילוי תפקידם, כפי שמוגדר בחוק..." (204).

 

סעיף זה עורר תרעומת ציבורית, הן בקרב תומכי אל-סיסי והן בקרב תומכי האח"ס. פהמי הוידי כתב: "הסעיף בחוקה הנוגע להעמדה לדין של אזרחים בפני בתי דין צבאיים היה מעידה בחוקה המצרית בשנת 2012, אך הוא הפך לאסון בהצעת החוקה החדשה... ההרחבה המדאיגה והמפחידה של סמכות מערכת המשפט הצבאית, שלא תדון עוד רק בעבירות הקשורות בקצינים ובאנשי כוחות הצבא, אלא נוספה לה קבוצה נוספת - 'מי שנמצא תחת שיפוטו [של הצבא]', פותחת פתח בפני העמדה לדין של כל מי שמתעמת עם עובדים במיזמים כלכליים השייכים לצבא, כמו תחנות דלק, חברות קבלניות וחברות לביקבוק מים, בתי חולים ובתי מלון... האופטימים תיארו לעצמם שהחוקה החדשה תטפל בנוסח המביש שהופיע בחוקת 2012, אלא שהופתענו כאשר נוכחנו לראות כי לא התקדמנו כמו שחשבנו, [אלא אף] נסוגנו כמה צעדים לאחור..."[35]

 

אחרים סלדו מן הסעיף, אך הביעו נכונות להבליג למען אישור החוקה. הסופר המצרי הנודע, עלאא אל-אסואני, שהתנגד לשלטון המועצה הצבאית, אך תומך באל-סיסי מאז הדחתו את מורסי, כתב בטורו באל-מצרי אל-יום: "חוקה זו באמת מציבה את מצרים בתחילתו של משטר דמוקרטי, למעט שני סעיפים רעים: הסעיף המחייב את הנשיא לקבל את הסכמת מפקדי הצבא לפני מינוי שר ההגנה – סעיף זה מנוגד למשטר דמוקרטי, שכן מהותו היא שהנשיא הנבחר מתוך העם הוא בעל הסמכות למנות את שר ההגנה ולהדיחו מבלי לקבל את הסכמתו של אף אחד, יהא אשר יהיה. אולם, סעיף זה, למרות מגרעותיו, ניתן לקבלו, ראשית משום שהוא זמני ויבוטל אוטומטית לאחר שמונה שנים. בנוסף, מנסחי החוקה לקחו בחשבון את הנסיבות יוצאות הדופן שבהן נתונה מצרים ורצו לשמור על יציבות הצבא המצרי...; סעיף נוסף שאינו תואם כלל למשטר דמוקרטי ולא ניתן לקבלו בשום אופן הוא זה המתיר להעמיד לדין אזרחים בפני בתי משפט צבאיים... יש, אפוא, חשש לגיטימי מפני שובו של משטר מובארכ לשלטון ומפני דיכוי של אנשי האופוזיציה באמצעות בתי הדין הצבאיים. אך האם די בחששות אלה כדי שנתנגד לחוקה או נחרים את משאל העם?... גם אם אנו מתנגדים לכמה מסעיפי החוקה, עלינו להסכים עליה ברוב גדול כדי להשלים את מסלול המהפכה שהחלה ב-25 בינואר [2011] ואחר כך תיקנה את מסלולה ב-30 ביוני [2013]. התנגדות לחוקה או אחוז הצבעה נמוך במשאל העם יחזירו אותנו לאחור, יהפכו את מה שקרה ב-30 ביוני להפיכה ויעניקו לאח"ס לגיטימציה שאינם ראויים לה.."[36]

 

ויש גם שהצדיקו את האפשרות להעמיד אזרחים למשפט צבאי. למשל, בעל הטור ביומון אל-ופד, חסן אל-רשידי, כתב: "האזרח הנורמלי מכבד את כוחות הצבא, הוא גאה בהם והוא לא יקבל לעולם פגיעה באחד מאנשיו או במתקניו. מי שתוקף אותם, יש להעמידו לדין בדחיפות ובפני בית הדין המוסמך לכך. יש לנו בתי דין המתמחים [בתחומים מסוימים], כמו בית הדין למשפחה שדן בענייני המשפחה, בית דין לכלכלה שדן בנושאים כלכליים, האם נשאיר את הנושאים הצבאיים לבתי דין לא צבאיים?..."[37] 

 

סעיף אחר שיכול להתפרש כסעיף המשרת את שר ההגנה, עבד אל-פתאח אל-סיסי, הוא סעיף (230) שנוסף להצעת החוקה ברגעים האחרונים לאישורה. סעיף זה מאפשר לשנות את מפת הדרכים שהתווה אל-סיסי עצמו מיד לאחר הדחת מורסי, שלפיה לאחר אישור החוקה ייערכו בחירות לפרלמנט ולאחר מכן בחירות לנשיאות. ועדת החוקה העניקה לנשיא הזמני, עדלי מנסור, את הסמכות להקדים את הבחירות לנשיאות לבחירות לפרלמנט, כמו גם את ההחלטה על שיטת הבחירות לנשיאות ולפרלמנט. הקדמת הבחירות לנשיאות עשויה לסייע לאל-סיסי אם יחליט להתמודד לתפקיד, שכן הוא נהנה עד כה מפופולריות רבה בציבור המצרי, אף כי לאחרונה נשמעת ביקורת כלפיו גם מקרב תנועות צעירים שתמכו בהדחתו את מורסי, עקב פרסום חוק ההפגנות האוסר קיום שביתות שבת.[38]

 

הצעת החוקה החדשה מבססת את הקמתה של מועצה עליונה למשטרה, שחבריה הם קציני משטרה, ומחייבת להתייעץ איתה בחוקים הנוגעים למשטרה (207).

 

במקביל, החזירה הצעת החוקה החדשה סעיף המחייב את המדינה להיאבק בטרור בכל צורותיו (237). סעיף דומה הופיע בחוקת 1971 (179), אך לא הופיע בחוקת 2012. מסיבה זו, ומאחר שבחודשים האחרונים מאז הדחתו של מורסי, מוצג המאבק של המשטר המצרי באח"ס בכלי תקשורת מצריים רבים כמאבק בטרור, טוענים אנשי אח"ס כי סעיף זה מכוון לאפשר את רדיפתם ולמנוע מהם התארגנות פוליטית עתידית.[39]

ב-25.12.13, לקראת משאל העם על החוקה, הכריזה ממשלת מצרים על תנועת האח"ס כעל ארגון טרור.[40]

 

הגבלת סמכויות הנשיא

סמכויות הנשיא בהצעת החוקה החדשה אינן שונות מאוד מהסמכויות שניתנו לו בחוקת 2012. חלקן הוגבלו עוד יותר מאשר בחוקת 2012, ורק בחלק קטן מהן ניתן לו יותר מרחב פעולה. הצעת החוקה החדשה מעניקה לנשיא קצת יותר מרחב במינוי צירי פרלמנט בהשוואה לחוקת 2012, שאפשרה לו למנות עד 10% מחברי מועצת השורא (הבית העליון של הפרלמנט), כלומר עד 15 צירים. הצעת החוקה החדשה ביטלה את מועצת השורא וקבעה כי הפרלמנט יורכב מבית אחד בלבד ובו 450 צירים (101-102). לנשיא ניתנה הסמכות למנות עד 5% מצירים אלה, כלומר כ-23 צירים. הרחבת סמכות זו נועדה לאפשר לו לדאוג לייצוג הולם לקבוצות חלשות שלא שוריינו להן מושבים בפרלמנט, כמו נשים, קופטים, צעירים, פועלים ופלאחים.

 

כאמור, צמצום סמכויות הנשיא בא לידי ביטוי בשלילת בלעדיותו על מינוי שר ההגנה בשנים הקרובות. בנוסף, נשלל ממנו תואר המפקד העליון של המשטרה. הנשיא אינו רשאי עוד לפטר את הממשלה או לערוך בה חילופי גברי ללא אישור רוב הפרלמנט (145). הסכמים שהנשיא כורת בנושאים הקשורים להפסקת אש, ברית  או ריבונות מחייבים, על פי הצעת החוקה החדשה, אישור במשאל עם (151), ולא רק אישור של הפרלמנט כמו בחוקת 2012. זכותו של הנשיא להקל בעונש או להעניק חנינה מעונש, מותנית מעתה בהתייעצות עם הממשלה, ובמקרה של חנינה כללית, נדרש הנשיא לאישור רוב הפרלמנט (155). הצעת החוקה החדשה כוללת גם סעיף המאפשר לצירי הפרלמנט להביע אי אמון בנשיא בתנאים מסוימים ולהקדים את הבחירות לנשיאות (161), סעיף שלא הופיע בחוקת 2012. סעיף (159) קובע כי במקרה שהנשיא עומד לדין, גזר הדין שיינתן על ידי בית דין מיוחד שיוקם לצורך זה, יהא סופי ולא ניתן יהיה לערער עליו.

 

כמו בחוקת 2012, הצעת החוקה אינה מחייבת את הנשיא למנות לעצמו סגן. אם נבצר מהנשיא למלא את תפקידו באופן זמני, את מקומו ימלא ראש הממשלה (160). חוקת 2012 אפשרה לנשיא להכריז על מצב חירום באישור הפרלמנט לתקופה של 6 חודשים ולהאריכה בעוד 6 חודשים באישור משאל עם בלבד (148). ההצעה החדשה מגבילה את משך מצב החירום ל-3 חודשים ומתנה הארכתו באישור הפרלמנט בלבד (154).

 

למרות שסמכויות הנשיא צומצמו בהצעת החוקה החדשה בהשוואה לחוקה הקודמת, סבור גמאל סולטאן, סגן העורך של היומון האסלאמי האופוזיציוני אל-מצריון, כי סמכויות הנשיא בהצעת החוקה החדשה עודן רחבות מדי. לדעתו, יש לשלול מהנשיא את הזכות למנות את ראש הממשלה, למשל, ולאפשר הקמת ממשלה מתוך מפלגת הרוב בפרלמנט. הוא כתב: "החוקה החדשה מייסדת פרעונות חדשה לטובת מוסד הנשיאות והממסד הצבאי ושוללת כל איזון בין הרשויות... אין זו דמוקרטיה, אלא דיקטטורה ועריצות, לא משנה כמה סעיפים יפים יש בחוקה, הרי החוקות של כל משטרי הדיכוי בעולם השלישי כוללות סעיפים יפים על חירויות וזכויות העמים, אך הם כולם מתפוגגים לנוכח השתלטותו של ראש המדינה או צבאה על יתר מוסדות המדינה בפועל..."[41]

 

"החוקה המצרית החדשה": הצבא גבוה מהמדינה[42]