המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
יועץ מובארכ קורא לפתיחות בפסיקות ההלכתיות
31/1/2003

יועצו המדיני של מבארכ:

 לפתוח את האסלאם לפסיקה המבוססת על שיקול דעת אנושי

 

בנאום שנשא באוניברסיטת אל-אזהר, מתח יועצו המדיני של הנשיא מבארכ, אסאמה אל-באז, ביקורת על אלו התוקפים את האסלאם במערב ועל מוסלמים המנסים להגן על האסלאם מפני התקפות אלה, מבלי שיהיו מוכשרים לכך. בסימפוזיון שנשא את הכותרת "האסלאם והעולם – שת"פ ולא התנגשות", קרא אל-באז לפתוח את האסלאם לפסיקה הלכתית המבוססת על שיקול דעת אנושי – "אג'תהאד".

 

עיתוני מצרים הביאו את דבריו של אל-באז בתמצות רב, אך דיווח נרחב מן הנאום פורסם ביומון "אל-אתחאד" היוצא לאור במדינת האמירויות הערביות המאוחדת.[1] להלן קטעים מדבריו:

 

שלוש סיבות למתקפה על האסלאם

"ישנן שלוש סיבות להתקפה על האסלאם. הסיבה הראשונה היא הקנאות במערב נגד האסלאם ותיוגו כאויב. הסיבה השניה היא הבורות בנוגע לסובלנותו וכלליו; בורות זו מתחלקת שווה בשווה בין המערב לבין רבים מן המוסלמים. [הסיבה השלישית] היא ה-11 בספטמבר שהחמיר את המצב שגם ככה היה רע והפך את שנאת האסלאם במערב לעניין עקרוני.

 

אסור להקל ראש בהאשמות המופנות לאסלאם; יש להשיב להן באמצעות דיאלוג מתון עם האחר... הסכנה החמורה ביותר המאיימת על האסלאם הם המוסלמים המביעים את דעתם מבלי שיהיה להם ידע. ישנם ניסיונות להשיב להתקפות, אבל אלו אינם ברמה הנדרשת ולעתים הם אפילו פוגעים באסלאם, כאשר המשיב אינו יודע... אנו איננו רוצים לפעול מעמדת הגנה עצמית. נקודת המוצא צריכה להיות שעלינו ליידע את האחרים וללמדם את האמת בנוגע לאסלאם, על היותו דת של סובלנות ולא דת של קנאות. נקודת המוצא צריכה להיות גם שכוונותיו של האחר טובות.

 

ההתקפה על האסלאם היא תופעה קדומה. מאז הופעתו, נתון האסלאם להתקפות המטילות בו דופי כאמונה וכפולחן. את ההתקפות הנהיגו מדינות וקבוצות, אבל התוצאה תמיד היתה שהאסלאם יצא מנצח באמצעות דיאלוג. המתקפה הנוכחית כוללת האשמות קשות שהגיעו עד לכדי תיאור האסלאם כ'דת של טרור' שאינה מקבלת את האחר, כופה את עצמה באלימות ובאמצעות יצירת עובדות בשטח, אינה מכירה בפלורליזם הפוליטי, אינה מכירה בזכויות האשה, ואינה מכבדת את זכויות האדם.

 

אלו המגינים על האסלאם, אינם מוכשרים לכך

הבעיה היא שהמוסלמים שאינם מבינים בדת לקחו לעצמם את הזכות לפסוק הלכות בסוגיות אלה, למרות שהם אינם מוכשרים לכך ולמרות שאלו הן סוגיות מסובכות. באחת מתוכניות הטלוויזיה האמריקאיות התקיים עימות בין איש דת נוצרי קיצוני ואחר מוסלמי, שדיבר בשם הארגון האסלאמי למניעת השמצתו של האסלאם. המראיין שאל את איש הדת הנוצרי בנוגע להאשמות הנוראות שהוא הפנה לנביא וזה אמר שהוא אינו חוזר בו מדבריו. המראיין פנה אל איש הדת המוסלמי כדי לקבל את תגובתו, וזה אמר, באופן מפתיע, שהדיבורים האלה אינם נושא הדיון. הוא אפילו לא טרח להגיב על ההאשמות האלה, שאינן מקובלות ביחס לאדם רגיל, לא כל שכן ביחס לנביא. במלוא הכנות, כאשר שמעתי זאת, חשתי שאילו הייתי נוכח באותה תוכנית והדבר היה קורה, הייתי מבצע חטא כלפי אותו מרואיין שדיבר בשם האסלאם ולא השיב על ההאשמות שהופנו אליו, משום שהוא בור בנוגע לדת.

 

המטיפים של 'אל-אזהר' מבצעים את השליחות שלהם על הצד הטוב ביותר וההוכחה היא שמדינות רבות מבקשות שישלחו אליהן מטיפים. השגרירויות המצריות בחו"ל משבחות את תפקודם משום שהם מסבירים את מתינותו של האסלאם בתבונה ובידע. ואולם, הבעיה שהקשר שלהם הוא בעיקר עם פרטים ועם קבוצות שאין להם השפעה רבה. אנו רוצים להגביר את פעולתנו במדינות האחרות ולקיים סימפוזיונים ודיאלוגים שם, כדי ליידע אותן בנוגע לדת האסלאמית. הסימפוזיונים אינם צריכים להתקיים רק במדינות האסלאמיות; אדרבה, אנו חייבים לעבור אל אלו שאנו רוצים לדבר אליהם. יתכן שזו הסיבה לכך שהנשיא מבארכ בוחן כעת את האפשרות לארגן דיאלוג משותף בין הדתות והתרבויות השונות בו יטלו חלק חכמי דת, פילוסופים, ואנשי מקצוע בכל התחומים ומכל הדתות והמדינות. בדיאלוג ישתתפו ראשי מדינות כדי שהוא יהיה יעיל וכדי שקולם של האינטלקטואלים יגיע למנהיגי המדינות.

 

תיאורית הסכסוך בין תרבויות התייחס לתרבות הסינית ולא הערבית

הרעיון של סכסוך בין תרבויות מוטעה, משום שאין תרבויות המסוכסכות ביניהן. התרבות האנושית היא אחת ואין בתוכה סכסוך. מי שדברו על סכסוך בין תרבויות לא צמצמו אותו לאסלאם, אלא ייחסו אותו לתרבות הסינית ולתרבויות האחרות.

 

אירועי ספטמבר מילואו תפקיד משמעותי בבעיה. המערב מצא בדברי כמה אנשים שאין להם את הכישורים והמשתייכים לאסלאם הצדקות להאשמותיו. כמה מאלו שביצעו את פעולות הטרור אמרו שהאסלאם מצדיק את הפעולות האלה, בהסתמך על פרשנות אווילית של פסוק קוראני הקורא להכין כוח כדי להטיל אימה בלב אויבו של אללה ואויב המוסלמים. הפרשנות הזו הפכה לבסיס להאשמותיו של המערב, משום שהיא נישאה על לשונם של אנשים המשתייכים לאסלאם. לאחר מכן, גברה ההתייחסות [במערב] אל האסלאם כאל דת המנסה לכפות את עצמה בכוח.

 

הטקסטים הדתיים ברורים בקובעם שאין לפגוע באחרים. כמו כן, יחסם של המוסלמים כלפי הלא מוסלמים בשיא כוחה של המדינה האסלאמית, מוכיח את השקר שבטענה כי האסלאם הוא דת של טרור. אפילו פוליתאיסט, אם הוא מבקש עזרה ממוסלמי, על המוסלמי לעזור לו. אין זה מצטמצם לתקופתו של הנביא. כאשר אבן תימיה ביקש ממנהיג הטטארים לשחרר את השבויים, נענה מנהיג הטטארים ושיחרר את השבויים המוסלמים בלבד. אז התנגד לכך אבן תימיה ואמר: 'לא אסכים אלא לשחרור השבויים המוסלמים והיהודים'.

 

המקורות להוראות האסלאם שלושה: קוראן, סונה, ואג'תהאד

במערב, נפוץ בקרב אחדים רעיון מתועב לפיו האסלאם מנסה לחזור לפונדמנטליזם, כלומר להחיל מושגים ורעיונות ששלטו בראשית השליחות [של הנביא מחמד], וזאת תוך התעלמות מן ההתקדמות והשינוי שהתרחשו. הם מתכוונים בכך לאסלאם הרוצה לשוב למלחמה ולשימוש בכוח, משום שהעקרון אצלם הוא שהאסלאם התפשט באמצעות החרב. אלו הם, כמובן, דברי שקר, משום שהאסלאם מתייחס לתמורות ואינו בבחינת דת קפואה.

 

המערב סבור שהאסלאם הביא תבניות קפואות בכל הנוגע למשטר. זה איננו  נכון, משום שהאסלאם לא כפה משטר ספציפי. הח'ליפות התאימה לתנאים מסוימים, אבל היא אינה שונה מהמשטר הרפובליקני או המלוכני, משום שמה שחשוב במשטר באסלאם איננו הצורה או השם. מה שחשוב הוא הדבקות בהוראות הבסיסיות של האסלאם שמקורותיהם הם הקוראן, ה'סונה', וה'אג'תהאד'. שיטת המשטר באסלאם מבוססת על השורא שפרושה בדיקת עמדת  המוסלמים באמצעים המוכרים בכל תקופה ותקופה: בתקופתנו, הדבר נעשה באמצעות ריבוי מפלגות וזרמים פוליטיים. על השליט להקשיב לדעות האלה ולאמץ את זו עליה סיכם הרוב. אם אין רוב ברור, יש להמשיך בדיאלוג עד שתתקבל החלטה.

 

במערב הם מדברים על אי-קנאות וקבלתו של האחר, בשעה שהם מאשימים את האסלאם שלא בצדק. אנו איננו קנאים כלפי איש ומכירים ביהודים ובנוצרים. אדרבה, אנו מכירים גם בחברות שאין להן דת מונותאיסטית ואיננו מתכחשים לאיש. מה שאנו יכולים לעשות זה להטיף כל הזמן לדתנו ולסובלנותה, וזאת בתנאי שהדבר יעשה על ידי חכמי דת אמיתיים ולא על ידי בורים, משום שהם אינם יודעים את האמת בנוגע לדת עליה הם מדברים ולכן הם מזיקים לה.

 

סגירת שער ה'אג'תהאד' משמעותו שנצטרך לטפל בסוגיות רבות הנוצרות על ידי התנאים החדשים, בכלים שאינם מתאימים לעידן הזה. לכן, עלינו לפתוח את שער ה'אג'תהאד' ולאפשר חופש הבעת דעה ודיאלוג..."



[1] אלאתחאד (מאע"מ), 26.1.2003.