המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
פולמוס על הלגיטימיות של פגועי ההתאבדות (א)
4/5/2001


פולמוס ערבי-מוסלמי בנוגע ללגיטימיות של פגועי ההתאבדות

 

בתקשורת הערבית החל לאחרונה פולמוס בנוגע לתקינות ההלכתית וללגיטימיות המוסרית של פיגועי ההתאבדות הפלסטיניים נגד ישראל. בויכוח נטלו חלק חכמי הדת הבולטים באסלאם הסוני כיום, כמו גם אישים פוליטיים ובעלי טורים בעיתונות הערבית.

 

דיון הלכתי בפיגועי ההתאבדות

שאלת הכשרות ההלכתית של פיגועי ההתאבדות עלתה לדיון בעקבות התבטאות של המופתי של סעודיה, השיח' עבד אל-עזיז בן עבדאללה אאל אל-שיח', שאמר: "אינני מודע לשום פן הלכתי הנוגע להריגה עצמית בלב [שורות] האויב, או מה שמכונה התאבדות. הדבר איננו מהווה חלק מן הג'יהאד, ואני חושש שהמדובר בהריגה עצמית [ותו לא]. אמנם הקוראן מחייב ואף דורש להרוג את האויב, אך יש לעשות זאת בדרכים שאינן סותרות את 'השריעה'." בהזדמנות זו, הביע המופתי הסעודי גם את התנגדותו לחטיפת מטוסים.[1]

 

פסק ההלכה של המופתי הסעודי עורר התנגדות בקרב אנשי דת פלסטינים. המופתי של מחוז יריחו ברש"פ, השיח' אסמאעיל מחמד אל-ג'מל, פרסם פסק הלכה ביומון הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה, ובו הוא מפרט את "ההבדל הגדול" בין "מסירת נפש", המותרת ואף רצויה באסלאם, לבין התאבדות, שאחריתה "עינויי גיהינום ביום הדין".[2]

 

השיח' חאמד אל-ביתאוי, ראש אגודת חכמי הדת של פלסטין, קבע כי על פי ה'שריעה': "הג'יהאד הוא מצווה קולקטיבית [פרצ' כפאיה]...; ואולם, אם הכופרים כובשים שעל כלשהו מאדמתם של המוסלמים - כפי שקרה הלכה למעשה בכיבוש פלסטין על ידי היהודים - הרי שהג'יהאד הופך למצווה החלה על הפרט ['פרצ' עין']", ולכן פיגועי ההתאבדות מותרים.[3]

 

ד"ר, עבד אל-עזיז אל-רנתיסי, מראשי ה'חמאס', הצטרף לשיח' אל-ביתאוי והסביר כי "התאבדות תלויה בכוונה. אם מוסר הנפש מתכוון להרוג את עצמו, משום שמאס בחיים - הרי שזוהי התאבדות. ואולם, אם הוא רוצה למסור את נפשו כדי להלום באויב ולזכות בשכר מאללה - הרי שהוא נחשב למוסר נפש [ולא למתאבד]. לנו אין ספק שמי שמבצעים את הפעולות הם מוסרי נפש." ביתאוי ורנתיסי הסתמכו בדבריהם על פסק ההלכה של השיח' יוסף אל-קרצ'אוי.[4]

 

השיח' יוסף אל-קרצ'ואי, מראשי 'האחים המוסלמים', הנחשב לפוסק הלכה מרכזי באסלאם הסוני כיום, יצא נגד פסק ההלכה של המופתי הסעודי ואמר: "פעולות אלה הן סוג הג'יהאד הנעלה ביותר למען אללה, והן מהוות טרור המותר על פי ה'שריעה'". אל-קרצ'אוי ציטט פסוק קוראני הקובע כי יש להתכונן כדי "להטיל אימה באויבי אללה ובאויביכם" והוסיף כי "הכינוי 'פעולות התאבדות' הוא כינוי שגוי ומטעה, משום שאלו הן פעולות גבורה של מסירת הנפש שאין להן כל קשר להתאבדות. למי שמבצע אותן אין דבר וחצי דבר עם מנטאליות של מתאבד".[5]

 

בעבר, כבר פרסם השיח' אל-קרצ'אוי 'פתוה', לפיה פיגועי התאבדות מותרים בהלכה האסלאמית. בראיון לשבועון מצרי, הסביר אל-קרצ'אוי לאחרונה את פסיקתו: "מתאבד הוא מי שהורג את עצמו למען עצמו, ואילו 'שהיד' מגיש את עצמו קורבן למען דתו ולמען אומתו. אם המתאבד הוא אדם מיואש מעצמו ומרוחו של אללה, הרי שהמוג'אהד הוא אדם


שכל כולו תקווה ביחס לרוחו של אללה ורחמיו. הוא לוחם באויבו של אללה ובאויביו שלו בנשק החדש הזה שהגורל הפקיד בידם של החלשים, כדי שילחמו ברשעותם של החזקים המתנשאים. המוג'אהד הופך ל'פצצה אנושית' המתפוצצת במקום ובזמן ספציפיים בקרב אויבי אללה והמולדת, אשר עומדים חסרי אונים מול הגיבור ה'שהיד' שמכר את נפשו לאללה, שם את נפשו בכפו, וביקש את ה'שהאדה' [מות הקדושים] למען אללה."

 

השיח' קרצ'אוי דחה את הטענה כי מדובר בחיסול עצמי ואמר כי זהו "מעשה של לקיחת סיכונים, המותר ב'ג'יהאד' ומתקבל בעין יפה. הכוונה במעשה זה היא להתנקם באויב, להרוג חלק מאנשיו ולזרוע אימה בליבותיהם של היתר."

 

עוד הוסיף השיח' קרצ'אוי כי מעשים אלה מותרים גם כאשר הנפגעים הם אזרחים: "החברה הישראלית היא חברה צבאית. הן הגברים והן הנשים [משרתים] בצבא וניתן לגייסם בכל רגע. [לעומת זאת,] אם נהרג ילד או זקן בפעולה שכזו, הרי שהוא לא נהרג במתכוון, אלא בשוגג, וכתוצאה מצרכים צבאיים. הצורך מתיר את המעשים האסורים."[6]

 

השיח' אל-קרצ'אוי הסביר בעבר את חוסר האחידות בפסקי ההלכה בנושא ואמר כי "פסקי ההלכה שהתפרסמו נגד אותם גיבורים [מתאבדים], שבהם הם מכונים טרוריסטים, לא התפרסמו על ידי חכמי דת מוסמכים... אלא על ידי קבוצת אנשים הזרים להלכה ולדת. יתכן שהם חכמי דת [המשרתים] את המשטרים או שהם סוכנים של המשטרה."[7]

 

שיח' אל-אזהר, מחמד סיד טנטאוי, שהוא פוסק ההלכה המוביל בממסד האסלאם הסוני, הצטרף לויכוח וטען כי "הפעולות האלה מהוות הגנה עצמית וסוג של מסירת נפש, כל עוד הכוונה בהן היא להרוג לוחמים מקרב האויבים, ולא להרוג נשים וילדים."[8] מעניין לציין, שהשיח' טנטאוי פרסם בעבר גרסה מחמירה יותר של עמדתו בעניין זה, בה קבע: "כל פיצוץ המוביל להרג נשים וילדים שלווים הוא מעשה נפשע, המבוצע רק על ידי אנשים שפלים, פחדנים, ובוגדניים, משום שאדם רציונלי שיש לו גרגר של כבוד וגבריות, נמנע ממעשים אלה לחלוטין." ואולם, הצהרה זו של השיח' טנטאוי התייחסה לפיגועים נגד שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה, ונראה כי אינה תקפה ביחס לפיגועים הפלסטינים נגד ישראלים.[9]

 

תופיק אל-שאוי, מרצה מצרי למשפט, הזכיר כי השיח' טנטאוי כבר קבע בעבר כי פיגועי ההתאבדות הם תקינים מבחינה הלכתית: "בארבעה באוגוסט, 1998, תאר השיח' טנטאוי, בראיון ליומון אל-חיאת, את פעולות ההתאבדות כהגנה לגיטימית על פי ההלכה המוסלמית נגד אויב התוקף את העם הפלסטיני ואינו מרחם על זקנים, נשים וילדים... בעשרים ושבעה במאי, 1998, הוסיף שיח' אל-אזהר, טנטאוי: 'זכותו של כל מוסלמי, פלסטיני, וערבי לפוצץ את עצמו בלב ישראל, משום שהמוות למען הכבוד עדיף על חיי השפלה. כל ההלכות הדתיות תבעו שימוש בכח נגד האויב ולחימה נגד מי שעומד לצדה של ישראל; אין מנוס מלחימה, מג'יהאד, ומהגנה [עצמית] ומי שנמנע מכך, איננו אדם מאמין'."

 

אל-שאוי מסביר כי פסיקתו של השיח' טנטאוי זוכה לגיבוי גם בחוק הבינלאומי. לדבריו, 'העיקרון של מידה כנגד מידה' הוא מרכיב חשוב בחוקי המלחמה הבינלאומיים. לפיכך, כל עוד ישראל תוקפת אזרחים פלסטינים, "חובה על כל מוסלמי להילחם נגדה, גם עם הדבר מצריך את שפיכת דמם של אותם תוקפנים, של האזרחים התומכים בהם, ושל בני בריתם המספקים להם נשק והגנה".

 

אל-שאוי מסביר כי לדעתו אין סתירה בין הפסיקה של המופתי של סעודיה, לבין הפסיקות של שיח' אל-אזהר, השיח' קרצ'אוי, וחכמי הדת הפלסטינים, משום שפסיקתו של המופתי הסעודי נוגעת לעקרונות ה'שריעה' בעתות שלום, ולא במצב המלחמה, המתקיים כעת.[10]

 

הסבר נוסף לפסיקתו יוצאת הדופן של המופתי של סעודיה ניתן על ידי בעל הטור הירדני, יאסר אל-זעאתרה, לשעבר עורך ביטאון ה'חמאס', פלסטין אל-מסלמה, שהסביר כי המופתי הסעודי לא פסל את פיגועי ההתאבדות אלא רק אמר כי אין הוא מודע לסימוכין הלכתיים עבורן. לדברי אל-זעאתרה, התומך בפיגועי ההתאבדות, "קשה להביא סימוכין מדויקים מחייהם של הקדמונים, כפי שנהוג כיום, בשל השוני באמצעים, בזמן, ובמקום." ואולם, אל-זעאתרה קובע כי קיימים חדית'ים רבים המתארים מוסלמים שנכנסו ללחימה אישית שתוצאתה הברורה מראש היתה מות הקדושים; למרות שהם עשו זאת באמצעים עתיקים, ולא בחומרי נפץ, לדעתו של אל-זעאתרה, מתיר תקדים זה את פיגועי ההתאבדות מבחינה הלכתית.[11]

 

'חכמי הדת של אל-אזהר' ו'מרכז המחקרים האסלאמיים באל-אזהר', פרסמו פסק הלכה משלהם המחייב אף הוא את פגועי ההתאבדות. לדבריהם, "פידאי הוא מי שמקריב את נפשו כדי להתקרב לאללה ולהגן על הזכויות, הכבוד, והאדמה של המוסלמים... לעומת זאת, מתאבד הוא מי שמאבד את נפשו והורג את עצמו, בשל ייאושו מרחמיו של אללה וכדי לברוח ולהיפטר מן החיים, ולא למען מטרה, דתית או לאומית, נעלה יותר, או למען שחרור אדמתו הגזולה... כאשר מותקפים המוסלמים בבתיהם ואדמתם נגזלת, הופך הג'יהאד למען אללה למצווה אינדיבידואלית. במקרה זה, הופכות פעולות מסירת הנפש לחובה ראשונה במעלה ולסוג הג'יהאד הנעלה ביותר באסלאם."

 

עוד הוסיפו חכמי הדת של אל-אזהר כי "השתתפותם של ילדים וצעירים פלסטינים באינתיפאדה מהווה ג'יהאד... כאשר הג'יהאד הופך למצווה אינדיבידואלית, צריכים כל המוסלמים להתגייס אליו, ועל הילדים לצאת [לקרב] אפילו בלא רשותם של ההורים. מי שמוכרים את נפשותיהם לאללה מהווים את חיל החלוץ של השהידים בעיניו של אללה והם אלו המבטאים את חיותה של האומה, את נחישותה להיאבק, ואת עובדת היותה חיה ולא מתה."[12] על פסק הלכה זה חתמו ד"ר מחמד ראפת עת'מאן, דיקן הפקולטה ל'שריעה' ולמשפטים באוניברסיטת אל-אזהר, ד"ר מחמד אבראהים אל-פיומי, מרצה באל-אזהר והאינטלקטואל, וד"ר מחמד רשדי; שלושתם חברים ב'מרכז המחקרים של אל-אזהר'.[13]

 

מחלוקת בדבר הלגיטימיות המוסרית של פיגועי ההתאבדות

המחלוקת בדבר הלגיטימיות של פיגועי ההתאבדות איננה נחלתם הבלעדית של אנשי הדת המוסלמים. גם פוליטיקאים ובעלי טורים הביעו את דעתם בעניין. כך למשל, כתב בעל הטור, מחמד משארקה, במאמר שהתפרסם במוסף ינאביע, של ביטאון הרש"פ, אל-חיאת אל-ג'דידה, תחת הכותרת "מי שתומכים בחמאס, צריכים לפנות לה את כס ההנהגה":

 

"מוזר בעיני שמנהיגי הרש"פ והאופוזיציה [הלאומית] מתייצבים בטקס האזכרה של שהיד מתאבד של 'חמאס' ושואלים ביטויים מן הרטוריקה של 'חמאס', במטרה לגרור מחיאות כפיים ולזכות לפופולריות בקרב ציבור שאין להם כל קשר אליו. אם כמה מראשי ה'פתח' ואופוזיצית השמאל מתלהבים משיטות ההתאבדות של 'חמאס', אינני יודע מה נותר כבר מטענתם שהם מייצגים את העם ואת האינטרסים העליונים שלו...

 

הסתירות והאנרכיה המאפיינות את נאומיהם של אנשי הפלגים הלאומיים הפלסטינים [המרכיבים את אש"ף] משתקפות באופן ישיר אצל האזרחים הפשוטים, שהם הדלק של האינתיפאדה... אם מטרת ההתנגשויות האלה היא להשיג עצמאות בשטחים שנכבשו ב1967- ולהקים מדינה עצמאית שבירתה ירושלים, הרי שכניסה למלחמה לשחרור האדמה הפלסטינית במלואה ולהבסת המפעל הציוני בכללותו ובשלב הזה, מהווה [מכירת] אשליות.

 

בנוסף, אם לבעלי הסיסמא של שחרור פלסטין מן הים עד לנהר יש זכות להתקיים ולהביע את רעיונותיהם במסגרת הפלורליזם האידיאולוגי והפוליטי, הרי שגם לנו יש זכות לחלוק על השקפה זו ולהיאבק נגדה, משום שאנו סבורים שזוהי השקפה הרסנית ההופכת אותנו


לצ'צ'נים של המזרח התיכון. מאבקו העיקש של העם הפלסטיני מזה מאה שנה הוא למען החיים ולמען הניצחון ולא למען המוות, התבוסה בכבוד, או האמוציונליות.

פעולות ההתאבדות בתוך ישראל מהוות חיקוי של המודל הלבנוני, שאינו ניתן לחיקוי מדויק. הדבר יוביל להגבלת פעולות האינתיפאדה [רק] לקבוצה של מתאבדים המוכנים למות עם חגורת נפץ. יתרה מכך, כל פלגי העם הפלסטיני יועמדו במצב של המתנה כדי לראות מה ישיגו ניסיונותיהם של המתאבדים בעלי הכוח והגבורה המופלאים.

 

בגיוסם של צעירים ובני נוער, בגיל הפריחה, ובהטענתם בחומרי נפץ אין כל גבורה, למרות כל התארים המקשטים פעולה זו ברטוריקה הדתית... העובדה שמנהיגי הפלגים הלאומיים מתייצבים על בימות הנאומים של 'חמאס', כדי לשבח את שיטות המאבק שלה, צריכה להוביל להסתלקותם ממורשת המאבק של אש"ף... ולהעברת [שרביט] ההנהגה ל'חמאס' כדי שתנסה את מזלה בהובלתו של העם המסכן הזה...

 

הגיעה השעה שקול ההגיון הפלסטיני ישמע היטב נגד הפעולות האלה ההופכות את הצעירים לפצצות אנושיות. אסור לנו להתבייש לקרוא לשיטות מאבק ריאליסטיות הנסמכות על הניסיון המצטבר ועל המאבק הארוך של עמנו, תוך הכוונתם באופן שמשרת את המטרות הלאומיות האמיתיות לחירות ולעצמאות. [שאם לא כן,] ייגרר העם הפלסטיני לטבח ללא תמורה".[14]

 

לעומת זאת, מאמר מערכת של היומון הממסדי המצרי "אל-אח'באר" מביע תמיכה בפיגועי ההתאבדות. במאמר, שכותרתו "המאבק הלגיטימי הוא התשובה היחידה", נכתב: "...מתברר כי למתרחש במסדרונות האחוריים של הפוליטיקה אין כל קשר להצהרות המושמעות בשופרות התעמולה... לפיכך, לא היה זה בגדר צירוף מקרים שהפעולה הפידאית בעיירה כפר סבא שבלב "ישראל" בוצעה ביום שבו הוחלט לדחות את כינוס לשכת החרם [הערבי שהיתה אמורה להתכנס בדמשק כדי להחליט על חידוש החרם ונדחתה לאחר שלא הושלם הקוורום הדרוש, בשל התנגדותן של כמה מן המדינות].

 

[הפעולה בכפר סבא] היוותה את התשובה המעשית והיחידה למרירות ולכאב של המציאות. פעולה זו הוכיחה שהאדם הפלסטיני, עודנו מסוגל להבקיע את כל סוגי המצור והדיכוי, כשהוא חמוש בנחישות ובצדק של הבעיה שלו, ולהגיע אל מעמקי הישות הציונית, כדי להלום בה.

 

פעולה זו הוכיחה גם... שתושבי המדינה העברית שהגיעו מכל קצוות תבל כדי לכבוש את האדמות הפלסטיניות ולהגלות את עמן, לא ייהנו מביטחון, כל עוד נמשכים התוקפנות, הכיבוש, והדיכוי. היא גם הוכיחה לשרון ולכנופיה שלו, שהם אינם יכולים לממש את סיסמאותיהם התוקפניות שהביאו אותו לראשות השלטון בישראל, ושהתמקדו בהשגת ביטחון לישראלים. [שכן,] משמעות הדבר היא עוד מעשי טבח ודיכוי נגד העם הפלסטיני.

 

האדרת הרצון במאבק והגברת הנכונות למות מות קדושים מהוות את התגובה היחידה המסוגלת להשיב מידה של הגיון בריא, ראשית למנטאליות של שרון, ושנית לכל הכוחות הבינלאומיים הקשורים לניסיונות התיווך הבלתי הוגנים. יתכן ש[פעולה זו] תשמש מרפא למי שחשים מחנק בגרונם בשל האירועים המתרחשים על אדמת המציאות, שהאחרון שבהם, היה חוסר היכולת של לשכת החרם להתכנס... בסך הכל להתכנס!!"[15]

 

התנגדות נוספת לפסיקתו של המופתי הסעודי - והפעם ממניעים פוליטיים - הביע העורך הראשי של היומון הלונדוני אל-קדס אל-ערבי, עבד אל-בארי עטואן: "...הפלסטינים המקריבים 'שהידים' מדי יום ביומו... זוכים בתמורה ל'פתוה' הבאה מאדמת שני המקומות הקדושים [סעודיה], מטילה ספק בפעולות מסירת הנפש שלהם וקובעת כי מי שמבצעים אותן הם כופרים שמקומם בגיהינום, משום שהם הורגים את עצמם, דבר אותו אסר אללה. אינני מבין מדוע האנשים האלה אינם מוציאים פסקי הלכה המחייבים את הג'יהאד לשחרור המקומות הקדושים..."[16]

 

לדיון ההלכתי-פוליטי הצטרף גם נשיא עיראק, סדאם חוסיין שתקף את מי שמכנים את "פעולות מסירת הנפש" במילים "פעולות התאבדות" וקובעים שהן אינן תקינות מבחינה הלכתית: "מסירת הנפש מצד מי שנלחמים למען פלסטין איננה מהווה ויתור על החיים, אלא הגנה על משמעותם. זוהי מסירת נפש כדי ליצור חיים לדורות הבאים ולא ויתור על החיים מתוך ייאוש. זהו שיא האופטימיות והביטוי המדויק ביותר לחיים."

 

נשיא עיראק אמר את הדברים במהלך טקס שנערך בבגדאד שבו העניק לו יו"ר הפרלמנט העראקי, ד"ר סעדון חמאדה, את "חרב הג'יהאד למען שחרור פלסטין". הוא ניצל את ההזדמנות כדי לציין ש"על היהודים המהגרים בפלסטין הכבושה לעזוב את פלסטין ולחזור למקומות מהם באו באירופה או במדינות ערב."[17]



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון),21.4.2001.

[2] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 27.4.2001.

[3] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 25.4.2001.

[4] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 25.4.2001.

[5] אל-ראיה (קטר), 25.4.2001.

[6] אל-אהראם אל-ערבי (מצרים), 3.2.2001.

[7] אל-אסתקלאל, ביטאון ארגון 'הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני', 20.8.1999

[8] צות אל-אמה (מצרים), 26.4.2001 [מצוטט באל-חיאת (לונדון-ביירות), 27.4.2001

[9] אל-קדס (רש"פ), 17.8.1998.

[10] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 27.4.2001.

[11] אל-דסתור (ירדן), 26.4.2001.

[12] דברים זהים בעניין הצטרפות ילדים לג'יהאד ללא רשות הוריהם, אמר גם השיח' אל-קרצ'אוי בראיון לאל-ראיה (קטר), 25.4.2001.

[13] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 27.4.2001.

[14] ינאביע, מוסף אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 23.4.2001.

[15] אל-אח'באר (מצרים), 24.4.2001.

[16] אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 25.4.2001.

[17] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 27.4.2001.