ביקורת פלסטינית על השימוש בנשק חם באינתיפאדה

העיתונאי הפלסטיני הותיק, תופיק אבו בכר, פרסם מאמר ביומון הפלסטיני אל-איאם, תחת הכותרת "לארגן מחדש את האינתיפאדה", בו הוא מותח ביקורת על השימוש שעושים הפלסטינים בנשק חם במאבקם עם ישראל:

"מוטב מאוחר מאשר אף פעם. טוב שמקבלי ההחלטות בזירה הפלסטינית גילו שהמשך שיגור המרגמות והירי מאזורים מאוכלסים נותן לממשלת שרון ולצבא הישראלי צידוק לתקוף אזרחים [פלסטינים] ולהרוס את בתיהם. מוטב היה שיגלו זאת, אם  כי באיחור, מאשר שנמשיך לשלם את החשבון היקר בהרס, בהגליה, ובתוספת של פליטים חדשים.

כאשר ההנהגה הפלסטינית ניהלה מו"מ בנוגע למספר הפליטים שיותר להם לחזור למולדת ובנוגע למספר המתנחלים שיפונו כדי לשכן את הפליטים השבים, הפתיע אותי ידידי [שר ההסברה הפלסטיני], יאסר עבד רבה, כשאמר לעיתון הכוויתי "אל-זמן", שהישראלים הציעו במו"מ בטאבה להכיר בזכות השיבה של מאה אלף פליטים, בנוסף לזכות שיבה באופן עקיף, תחת הכותרת של "איחוד משפחות הומניטארי". מרבית פליטי לבנון יכולים היו ליהנות מזכות זו, משום שמשפחותיהם עודן חיות בערי ובכפרי הגליל. השיבה היא שיבה, ולא משנה באיזו דרך היא מתבצעת. מי שרוצה לאכול ענבים, אינו מתעסק בריב עם השומר, כפי שנהוג לומר אצלנו.

פתחתי קן של צרעות כאשר כתבתי בשלב מוקדם שהתדרדרותה של האינתיפאדה לשימוש בנשק חם היא השגיאה הגדולה ביותר שתוצאותיה יהיו נוראיות. לאחר חודשים רווי דם, שבמהלכם התמכר דובר הצבא הישראלי להצהרה לפיה האש [הפלסטינית] לא פגעה באיש ומקור הירי לא זוהה, מצהירים [הבכירים הפלסטינים] בפומבי את מה שתבעתי מן ההתחלה...

תחושות סותרות של שמחה ועצב הציפו אותי כאשר שמעתי את ידידי, [ראש ה'פתח'  בגדה המערבית], מרואן אל-ברע'ות'י, מכריז בטלוויזיה של פלסטין כי האינטרס העליון של העם הפלסטיני מחייב להימנע משימוש בנשק באזורים מאוכלסים, דבר המוביל לתגובה קשה מצד הצבא הישראלי, שממשלת שרון הסירה מדרכו את כל השיקולים שממשלת ברק נהגה לקחת בחשבון. שמחתי, משום שננקטה העמדה הנכונה, הזוכה לתמיכה מוחצת של הפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה; לעומת זאת, חשתי עצב משום [שבינתיים], בתים נהרסו מעל ראשי דייריהם ומשפחות איבדו את בניהם בשל העיכוב הממושך בנקיטת העמדה הנדרשת, שיכולה היתה להציל את אותם בני אדם.

אחריותו של המנהיג, כל מנהיג, היא לנקוט בעמדה הנכונה בהתאם למידע שלפניו, גם אם העמדה הנדרשת איננה נראית פופולארית ברגע הראשון. מנהיג הוא זה הרואה למרחקים את מה שהציבור אינו רואה. למרבה הצער והכאב, ההנהגה הפלסטינית נקטה בעמדה הנחוצה רק לאחר שהיא הפכה לעמדה פופולארית ובעקבות לחץ עממי, ולאחר ששילמנו מחיר יקר...

עלינו לזכור כי המשטרים הדיקטטורים הקשים ביותר נפלו בעשר השנים האחרונות מבלי שנורה  כדור בודד. הם הופלו על ידי אינתיפאדות עממיות והמונים שגדשו את הכיכרות בערים הראשיות... זוהי התכונה העיקרית למאבקם של המדוכאים נגד הפולשים והדיקטטורים בעולמנו המודרני ואילו אנו הפלסטינים צריכים לדבוק בדרך מאבק זו יותר מכל עם אחר.

היינו מהראשונים שהמציאו את דרך המאבק הזו. ואולם, דווקא כאשר היא הפכה לעניין שבשגרה בקרב העמים התובעים צדק וחירות - אנו התנערנו ממנה ופתחנו את הפתח לסוגים של מאבק צבאי... שאין בו כל רווח. לתושבי ארצנו ישנן ספקות רבים בנוגע למי שיורים את אותם כדורים תועים ויש להם סיפורים רבים, אותם אני מתעד, מבלי שפרסומם מתאפשר בשלב הנוכחי, כשהדם עודנו נשפך.

כמה מן האחים טוענים ש"התנגשויות צבאיות" מסוג זה מובילות לאובדן הביטחון בישראל וכי על הישראלים לדעת שהם לא בחרו נכון כאשר חשבו ששרון יחזיר להם את הביטחון האישי. זוהי אמירה כללית שיש בה רק מידה מועטה של אמת. המאבק נמדד על פי שיקולים של רווח והפסד. אם הכף נוטה לעבר ההפסד על חשבון ההישגים, יש לערוך מייד בחינה מחדש.

ההתנגשויות וירי המרגמות הטרידו תושבי התנחלויות, שמספרם אינו עולה על כמה אלפים. ואולם, חמשת מליון היהודים בחיפה, ביפו, בתל אביב וביתר הערים והעיירות לא חשים שביטחונם אבד. הם מגלים אהדה לאותה קבוצה קטנה של כמה אלפי מתנחלים, וזאת למרות שמרבית הישראלים סבורים שיש לפנות את ההתנחלויות האלה: כל ההתנחלויות ברצועת עזה ועשרות התנחלויות בגדה המערבית...

אולם, מה שחשוב עוד יותר הוא שאנו איבדנו את אהדתם של כוחות נרחבים בישראל. אלו מגלים אהדה כלפינו בשעה שאנו מנהלים אינתיפאדה בדרכי שלום ובתביעה לזכויות לגיטימיות; אבל הם אינם מעזים, גם אם הם רוצים - והם אינם רוצים - לגלות אהדה כלפי פעילות צבאית הפוגעת בבניהם. אז, עולה הסיסמא "אין קול חזק יותר מקול המערכה".

קראתי את נאומו של יוסי שריד, מנהיג אופוזיציית השמאל בכנסת, שהופנה להנהגה הפלסטינית; בנאום זה היו כל ההוכחות למה שאני אומר. סקרי דעת הקהל הישראלים בחודשים האחרונים חושפים בצורה בהירה ביותר איזה הפסד נחלנו בחברה הישראלית.

בסופו של דבר, אנו רוצים שלום איתם ואנו מעונינים שיותר ממחציתם ישתכנעו בצדקת תביעותינו בכל הסוגיות. אין לנו פתרון אחר. נקודה נוספת הראויה לתשומת לב היא שכוחות השמאל בישראל יצאו להפגין יחד עמנו במחסומים כאשר נדם קול הרובים. ההגיון של הישראלי הממוצע... קובע: 'אנו התרנו להם את הרובים האלה כדי לשמור על הביטחון, והנה הם מפנים אותם לכיווננו. כיצד, אם כן, ניתן להם אדמה נוספת,דבר שיביא לעוד נשק ועוד פעילות צבאית'.

בחוגים בינלאומיים ובחוגי דעת הקהל, חלה נסיגה באהדה הבינלאומית כלפי האינתיפאדה מרגע שעלה קול הנשק והמרגמות, שאינן פוגעות באיש. נוצר הרושם שמדובר בלחימה בין שני צדדים: אמנם, אין זו לחימה שוויונית, אבל בסופו של דבר, אלו הם חילופי אש...

יש מי שטוענים שהישראלים לא יהיו מוכנים לויתורים מעשיים לפני שהם יאבדו  את בניהם בקרבות. גם אם ההגיון הזה היה נכון, הרי שבמציאות המצב מסובך יותר ממה שנראה. אובדן שלושים או ארבעים ישראלים בחצי שנה, הוא נתון שאפשר לצרפו לרשימות הנפגעים בתאונות הדרכים בישראל, מבלי שאיש ישים לכך לב. מספר ההרוגים בתאונות דרכים בישראל בשנת 2000 היה 552 איש. ישראל, או כל מדינה בעולם, לא תשנה את מדיניותה, אם יהיה מספר מצומצם שכזה של הרוגים. במלחמת 1973, היו להם אלפי הרוגים ופצועים והתוצאה היתה עלייתו של הימין בישראל, בהנהגת מנחם בגין...

למודל של דרום לבנון יש מאפיינים ותנאים היסטוריים שלא ניתן לחזור עליהם בזמן ובמקום אחרים. האם ניתן להסכים להגיון המקבל את הטרדתם של מאה מתנחלים בהתנחלות על גבול רצועת עזה באמצעות מרגמות העושות רק רעש, בשעה שמחיר "ההטרדה" הזו הוא הרס בתים בבית חנון, הגליית מאות, הרג ילדים, הפסד נטו בחוגים ישראלים האוהדים את תביעותינו הצודקות, והפסד נטו בחוגי דעת הקהל העולמית.

האם ההפסדים משתווים לרווחים המתבטאים בהטרדה ובאובדן מידה מסוימת של ביטחון למאות מתנחלים? אני תמה."[1]