המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
נאומו של בשאר אל-אסד בפסגה הערבית בעמאן
31/3/2001


נאומו של בשאר אל-אסד בפסגה הערבית בעמאן

 

בנאומו בפסגת עמאן מתח בשאר אל-אסד ביקורת על הגישה הערבית המבחינה בין אישים וממשלות בישראל לבין הרחוב הישראלי בכללותו. הוא הביע תמיכה באינתיפאדה, קרא להידוק הקשרים בין סוריה לפלסטינים, הציע לחדש את החרם הערבי על ישראל ולהקים בית דין בינלאומי שישפוט את "פושעי המלחמה הישראליים". להלן קטעים מן הנאום:

 

ממשלת ישראל והחברה הישראלית

"...אנו [הערבים] טבענו בפרשנויות ביחס למשמעות הגעתו של הילוד החדש, שרון [לשלטון] ושכחנו כל דבר; האיש הזה הפך כמעט לבעיה הערבית המרכזית. התחלנו לערוך השוואות מי טוב ממי היורש או הקודם? הקודם או זה שהיה לפניו? מי קרוב יותר לערבים? מי קרוב יותר לשלום ומי קרוב יותר למלחמה?

 

כמעט ונחלקנו בדעותינו; חלק מאתנו נאחז חיל ורעדה; חלק אחר נתקף בתסביך אשם לאחר שהתגלו התוצאות הסופיות של הבחירות... [התחלנו] להעסיק את עצמנו בניתוח ההבדלים בין הימין לבין השמאל בישראל. חלק [מאתנו] איננו מוכן להכיר בכך... שלגבי הערבים לא קיים בישראל [הבדל] בין ימין לבין שמאל.

 

בישראל מי שרוצח אלף ערבים שייך לשמאל ומי שרוצח חמשת אלפים ערבים שייך לימין; וכאשר מופיע מישהו שהורג עשרת אלפים ערבים הופך הימין למרכז ומתהווה ימין חדש. לגבינו, כערבים, כל הישראלים שייכים לימין. [בעוד] אנו עסקנו בניתוח כל הסוגיות הללו שאינן תורמות דבר ואינן גורעות דבר, שכחנו כי קיים רחוב [קרי, ציבור] ישראלי שהוא הסיבה לכל דבר, בעוד שכל השאר הוא רק התוצאה.

 

הבה ננתח במהירות את הציבור הישראלי...: הציבור הזה רצח את רבין כאשר חשד, רק חשד, שהאיש הזה עלול לתת משהו למען השלום. אינני אומר שהוא נתן אלא שהוא עשוי [היה לתת]. עצם החשד הזה גרם להם לרצוח אדם זה למרות היותו גיבור שבירת עצמות הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה.

 

הרחוב הזה הפיל את פרס כאשר חשד שהוא פחות קיצוני מנתניהו, למרות שפרס העניק לציבור הישראלי מתנה בדמות הטבח בקנא [בלבנון].

 

הציבור הזה הפיל את ברק כאשר חשד  שהוא פחות קיצוני משרון וכאשר חשד שבהצעותיו הדמיוניות והשקריות הוא עלול לתת משהו למען תהליך השלום וזאת למרות שברק העניק לציבור הישראלי מתנה [בדמות] למעלה מארבע מאות שהידים פלסטינים.

 

וכעת הציבור הזה הוא שהביא את שרון...

 

יש זרים וערבים האומרים לנו, כי אמנם נכון ששרון עלול להתנגד לשלום, אבל הציבור הישראלי שונה. מדוע איננו אומרים להם: שרון מתואר בעולם, ואפילו בתוך ישראל, כאיש של מעשי טבח; אדם שרצח; אדם השונא את הערבים? זה נכון, הוא שונא כל דבר שיש לו קשר לערבים. כיצד הגיע אדם זה לראשות הממשלה?... הוא הגיע [לתפקיד] בהתאם לרצונו של הציבור הישראלי. [לפיכך], כיצד הם רוצים שנשתכנע בעצמנו ואחר כך נשכנע את הציבור הערבי, כי הציבור הישראלי הזה, אשר בחר אדם בעל תכונותיו של שרון, חפץ בשלום ובהשבת זכויותיהם של הערבים ואינו עוין לערבים ולמוסלמים? עלינו להתמקד בציבור [הישראלי], לפני שאנו מתמקדים באישים ובממשלות.

 

יש האומרים לנו כי יש לתת לשרון הזדמנות. עלינו להבין, לפחות, למה הם מתכוונים במילה 'הזדמנות'? ומדוע [לתת לו] הזדמנות?... האם שרון יהפוך לפתע ליונת שלום? האם יהפוך הציבור הישראלי לפתע לאוהב-ערבים ולציבור שאינו גזעני? שנית, מה הכוונה במילה 'הזדמנות'? הזדמנות פירושה לתת זמן. מהי מטרת מתן [ארכת] זמן זו? האם הכוונה לזמן [כדי שיספיק] לרצוח עוד ערבים, או שהזמן נועד להביא לויתורים [ערביים] נוספים?

 

כדי להבין את מהות השלום העתידי, חייבים להבין את מהות הציבור הישראלי שהחל בתהליך השלום במדריד בשנת 1991 עם שמיר, והיום הוא מסיים אותו עם שרון. השמות שבאו באמצע הם, כמובן, דומים זה לזה. אין כל הבדל בין הראשון לאחרון ולמי שבאמצע...

 

אנו נוהגים לומר: 'ראש הממשלה [הישראלי] גזעני'; 'הממשלה גזענית'; 'כוחות הביטחון והצבא גזעניים'. על פי איזה היגיון אנו ממלאים פינו מים כאשר אנו מגיעים לדבר על החברה הישראלית? זוהי חברה גזענית. יותר גזענית מן הנאציזם. בישיבות סגורות כולם אומרים זאת. כל אזרח ערבי אומר דברים אלו. משום שאנו מייצגים את העמים הערביים, אך טבעי הוא שנדבר באופן המבטא את ההכרה הפנימית של האזרח הערבי. אל לנו לחכות להגדרות של המערב, המזרח, הצפון והדרום. עלינו לקבוע הגדרות [משלנו] ולשווקן. הבה נהייה אמיצים ונקבע את ההגדרות בצורה ברורה, שהרי אם אנו לא נפעל - העולם לא יפעל עמנו.

 

עלינו להיזהר שלא להפוך את הפסגה הזו ל'כותל הדמעות' שבו נשב להתלונן ולהתבכיין, או לאגודת צדקה שבה אנו נפגשים על מנת להפציר בעולם שיסייע לנו. עלינו להיות אמיצים, לקבל החלטות אמיצות, ולהישמר מן ההתחשבויות הרבות אשר אינן מועילות לנו. אנו מתחשבים [בכולם], החל במערב הרחוק ביותר, בארה"ב, דרך אירופה ועד למזרח. לעיתים אנו מתחשבים [אפילו] בעיתון שעלול להתקיף אותנו במקום כלשהו בעולם...

 

אין זה הגיוני שנעשה כל מאמץ כדי ליישם את כל העצות המגיעות אלינו ממדינות אחרות לא ערביות, ואילו כאשר הרחוב הערבי מבקש מאתנו לעשות משהו - נאמר שהדבר אינו בר ביצוע. ההפך הוא הנכון: אנו שלוש מאות מליון ערבים, וכאשר נקבל החלטה אמיצה וברורה הרי ששלוש מאות המיליון יתמכו בנו מבחינה חומרית ומוראלית. אם לא [נעשה כן], לא יעמוד לצדנו לא ערבי ולא מי שאינו ערבי, ונלך מן הפח אל הפחת.

 

לפיכך, עלינו להיות להישמר שלא ליפול במלכודת של תליית עמדותינו והמדיניות שלנו באישים בישראל; אדרבה, עלינו לתלות את עמדותינו בציבור הישראלי, המוכיח מדי יום ביומו שהוא מתנגד לשלום. אנו תולים את עמדותינו בציבור הישראלי, ומשמעות הדבר שכל ישראלי נושא באחריות לכל שעל מן האדמה הערבית. כל ישראלי נושא באחריות לחייו של כל אזרח ערבי...

 

כאשר באים אלינו מי שאינם ערבים ואומרים לנו: 'ראש ממשלה פלוני [בישראל] הלך, ומשמעות הדבר שהם שינו את עמדותיהם', אנו משיבים להם: 'נכון, פלוני הלך, אבל הציבור הישראלי נשאר בעינו, על המנטליות שלו, על גזענותו ועל קיצוניותו'.

 

באשר לטענה שמעלים אחדים לפיה שרון אינו [מייצג את] הציבור הישראלי - הרי שאמירה זו כבר איננה משכנעת איש. כמובן, יש המנמקים זאת תמיד בפחד ובדאגה של הישראלים - תמיד אנו שומעים נימוק זה, ולמרבה הצער הוא נפוץ במידה רבה אצל הזרים וגם אצל חלק מן הערבים, אם כי במידה פחותה. הודות לפחד זה, מותר לישראל להפר החלטות בינלאומיות, להרוג ערבים, לכבוש אדמות ולהחזיר את האדמות [רק] באופן חלקי. מתי פוחד שכן אחד משכן שני?... כאשר לראשון יש עבר של התקפות, והוא מצפה כי שכנו יגיב ביום מן הימים. אנו מעולם לא תקפנו את ישראל. תמיד אנו המותקפים. אם הם מחזיקים את הצבא החזק באזור, שיש לו עליונות על פני כל הערבים יחדיו, אז ממה הם פוחדים? הישראלים פוחדים משלושה דברים:

 

הנקודה הראשונה היא שהם פוחדים מן העבר הקרוב של הדיכוי אשר החל כמה שנים לפני ההכרזה על מדינת פלסטין בשנת 1948 [כך במקור]. הנקודה השניה ממנה פוחדים הישראלים היא העבר במשמעותו הכללית, כלומר ההיסטוריה. אין להם היסטוריה. לנו יש היסטוריה והם יודעים זאת היטב. הם לא היו באזור זה אלפי שנים. הנקודה השלישית היא האדמה. כל ישראלי יודע שהוא אינו הבעלים של האדמה. אדמה זו היא בבעלותם של הערבים, ולכן ישראל אף פעם איננה חשה ביטחון עצמי...

תהליך השלום והתיאום בין מסלוליו

לאחר עשר שנים של תהליך שלום המצטיין בכישלונו - ואני מדגיש את המילה מצטיין הואיל וקשה למצוא משהו כושל יותר מן התהליך המדיני הזה - לאחר עשר שנים של לחצים כבדים על סוריה כדי שתסכים לשלום חסר.. לאחר עשר שנים של התנגדות סוריה לכל שלום שאינו צודק וכולל, שלום שישיב את הזכויות לבעליהן החוקיים.. לאחר עשר שנים של העדר תיאום עם המסלול הפלסטיני ותיאום נמשך עם המסלול הלבנוני - מה התוצאה?

 

התוצאה היא עוד נקודות [זכות] וקלפים חזקים שהתווספו לחשבונה של סוריה. מה תעשה סוריה בנקודות ובקלפים אלה? ללא שום ספק, היא תשתמש בהם לטובת האינטרס של הבעיה הלאומית, כלומר בעיית הגולן; ואולם, לפני הכל היא תשתמש בהם לטובת הבעיה הפאן-ערבית, שהיא הבעיה הפלסטינית. אנו אומרים לאחינו הפלסטינים המצויים באולם זה ומחוצה לו, בכל מקום בעולם: הקלפים שלנו עומדים לשרות הבעיה הפלסטינית.

 

אע"פ שלא היה תיאום בינינו [לבין הפלסטינים] במשך עשר שנים, בעיית פלסטין נשארה הבעיה המרכזית ביחס לסוריה ולכל הערבים. אחינו בגולן מאזינים עכשיו והם אינם מוכנים שפתרון הבעיה הלאומית [הכוונה לגולן] יהיה על חשבון בעייתם של אחינו הפלסטינים. אנו אומרים: האל מוחל על העבר. אנו איננו חיים על העבר, אלא לומדים את לקחיו...

 

 אנו מושיטים את ידנו לאחינו הפלסטינים ואומרים להם: 'אנו ניצבים לצדכם כעת בשרות הבעיה הפלסטינית מתוך ידיעה כי השיטה וההיגיון הסוריים מובילים לעבר מטרה אחת ברורה ומוגדרת שאין בלתה: החזרת הזכויות הערביות במלואן... הם אינם מובילים לויתורים.

 

לפיכך, אנו ניצבים לצדכם [בתביעה] להחזרת ירושלים המזרחית במלואה, לנסיגת ישראל עד קו הארבעה ביוני 1967, לשיבת כל הפליטים ללא יוצא מן הכלל, להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים, לתמיכה באינתיפאדת הגבורה ולהחזרת כל זכות ערבית שחייבת לחזור...'

 

חיוני ביותר לתמוך באינתיפאדה בדרכים שונות שהחשובות שבהן: סיוע חירום חומרי ישיר, על מנת לשים קץ להשלכות השליליות של המצור המוטל על הערים והכפרים הפלסטיניים כדי להכניעם; עריכת מסע בינלאומי לביסוס הלגיטימיות של האינתיפאדה שהיא אחת מדרכי ההתנגדות; [והרי] ההתנגדות היא זכות לגיטימית של עמים שאדמותיהם כבושות וזכויותיהם גזולות. בדרך זו נוכל להכשיל את הניסיונות הישראליים להציג את האינתיפאדה כטרור; תיאום בין ערבי כללי שתהיה לו השפעה מוראלית חיובית רבה על אנשינו בפלסטין הרואים בסולידריות הערבית רזרבה אסטרטגית [לטיפול] בבעייתם. באופן זה, קורבנותיהם לא יהיו ללא מחיר...

 

כאן המקום להזכיר את שהוסכם עליו בפסגה הערבית האחרונה בקהיר בדבר הצורך להקים בית דין לפושעי המלחמה ולשפוט בו את הישראלים שביצעו מעשי טבח. אין הכוונה רק למי שביצעו מעשי טבח נגד השהידים של אינתיפאדת אל-אקצא; הכוונה היא גם לשפוט כל ישראלי שיש לו קשר ישיר לרצח של ערבי כלשהו בכל מקום בעולם. יתכן שיש מי שסבורים שזהו חלום ותו לא, אלא שהוא ניתן להגשמה, גם אם זה ייקח זמן. מה שחשוב הוא לנהוג בנחישות ואז נשיג את מה שאנחנו רוצים...

 

כמו כן, חשוב ליישם את חוקי החרם הערבי על ישראל באמצעות הפסקת כל צורות שיתוף הפעולה והיחסים עמה מצד מדינות ערב עד שהיא תיכנע לכל תנאי השלום ותיישם אותם..."[1]



[1] תשרין (סוריה), 28-3-2001. כותרות המשנה הן של MEMRI.