תגובת הרפורמיסטים בסוריה להאשמות המשטר כלפיהם
15 חברי "הרשות המכוננת" של "ועדות החברה האזרחית" התכנסו כדי לבחון את תגובתם להאשמות המשטר הסורי כלפיהם. הם ניסחו מסמך הכולל שמונה נקודות תחת הכותרת "הסכמות לאומיות כלליות" שמטרתו להוות בסיס כללי לפעילות האינטלקטואלים, האגודות, והמועדונים. אלא שחברי הרשות המכוננת לא הגיעו להסכמה על הנוסח הסופי ותשעה מתוכם הכריעו כי אין לפרסמו ברבים. כתוצאה מהחלטה זו, הודיע אחד המייסדים, מישל כילו, על פרישתו. חלק מהמייסדים הציעו לשלוח את המסמך לנשיא בשאר אסד. המסמך שגובש כולל תשובות מפורטות לטענות העיקריות שהעלו אנשי המשטר כלפי הרפורמיסטים.
המשטר האשים את הרפורמיסטים כי הם מבקשים לפורר את סוריה לקבוצות אתניות ודתיות וזאת על רקע התביעה שהועלתה באחד מגילויי הדעת למתן חופש ביטוי פוליטי ל"פסיפס הלאומי" בסוריה. תשובת הרפורמיסטים ב"מסמך ההסכמות" הייתה: "אנו רואים באזרחינו עם אחד ולא קבוצות המשתייכות לאסכולות, עדות, שכבות, או [זרמים] פוליטיים [שונים]. אנו נעשה כל מה שעשוי לחזק את זהותם הלאומית ואת לכידותם הפנימית ונאבק בכל מי ששואף לפגוע באחדותם מסיבה או מטרה זו או אחרת. אנו נמנע מלעשות או לומר דבר העלול לפגוע בסולידאריות שלהם ובאינטרסים הלאומיים והפאן-ערביים שלהם, ובראשם חירותם וכבודם..."
בתושבה לטענת המשטר כי הרפורמיסטים משרתים אינטרסים של מדינות זרות נכתב ב"מסמך ההסכמות": "אנו רואים במולדתנו ישות ערבית עצמאית ונעשה כל מה שיכול להותירה כך בכל תנאי. אנו נלחם בכל יד חיצונית הנשלחת בזדון אל מולדתנו ואל עמנו ונגדע כל יד הנשלחת מבפנים אל החוץ במטה לגרום לפגיעה חומרית או מורלית במולדת ובעם."
בתשובה לטענת המשטר כי הרפורמיסטים מובילים את סוריה למצב הדומה לזה של יוגוסלביה, סומליה או אלג'יריה נכתב ב"מסמך ההסכמות": "אנו לא נתיר לרפורמה להוביל אותנו למצב מזרח-אירופאי, מצב שבו השוק תופס את מקומה של המדינה והתלות מחליפה את הכלכלה; [מצב שכזה] הוא הרסני לחברה שלנו; יש בו כדי לשעבד את חלק הארי שבה ולהפוך את הפיתוח לפיתוח תלותי שאין בו כל תועלת עבורנו, את אוצרותינו ומשאבינו לרכושם של זרים. [מצב זה] יאפשר למפיות לטרוף את חלק הארי של אזרחינו ולהשליכם אל מתחת לקו העוני לאחר שיהפוך את החירות למכשיר המשמש לפירוק חברתנו ולהפיכת מדינתנו לגשר עליו תעבור תלותו של הפנים לחוץ..."
בתשובה לטענת המשטר כי הרפורמיסטים מתעלמים מהסכסוך הישראלי-ערבי נאמר ב"מסמך ההסכמות": אנו תומכים במערכת השחרור של אדמותינו הכבושות ובעיקר אדמותיהם הכבושות של הערבים בפלסטין ובכלל ואנו משקיעים את כל מאמצינו ואת כל האנרגיה שלנו למענן. איננו רואים בהסדר את סופו של הסכסוך בינינו לבין האויב הציוני. אנו לא נוביל את ארצנו למערכת מזרח-תיכונית, או ים-תיכונית, אלא למערכת פאן-ערבית שתפתח את הדרך ליום שאחרי ישראל ויסגור את הדרך, שישראל וארה"ב מבקשות לפתוח, ליום שאחרי האומה הערבית." [1]
