המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
הוויכוח בכווית סביב הדרישה להרוס את הכנסיות במדינה
10/4/2012

 

הוויכוח בכווית סביב הדרישה להרוס את הכנסיות במדינה

 

בכווית מתנהל מזה שנים מאבק פוליטי בין זרמים ליברלים ודתיים מתונים, לבין זרמים אסלאמיסטיים וסלפים, על אופי החברה והמדינה. מאבק זה קיבל משנה תוקף עם עליית כוחם של האחים המוסלמים והסלפים בכמה ממדינות ערב בעקבות האביב הערבי, ועם חיזוק כוחם של זרמים אלה בכווית, שהתבטא בזכייתם בכמחצית מן המושבים בפרלמנט (23 מתוך 50), בבחירות שהתקיימו בחודש פברואר 2012.

 

מאבק זה קיבל ביטוי בוויכוח החריף המתנהל בכווית על זכויותיהם של המיעוטים הדתיים במדינה. בעקבות אישור שהעניק המשרד להקדשים ולעניינים אסלאמיים לכנסיה הקתולית בכווית להקים כנסיה חדשה, הודיע אסאמה אל-מנאור, שנבחר לאחרונה לפרלמנט מטעם התנועה הסלפית, כי בכוונתו להגיש הצעת חוק להריסת הכנסיות במדינה ולמניעת בניית כנסיות חדשות. מאוחר יותר, תיקן אל-מנאור את דבריו באמרו כי התייחס רק לאיסור על בניית כנסיות חדשות, כיוון שבנייתן מנוגדת לשריעה המוסלמית וסותרת פתוא מפורשת של המשרד להקדשים ולעניינים אסאלמיים בנושא. הוא הוסיף ואמר, כי בכוונתו להגיש שאילתא לשר להקדשים ולעניינים אסלאמיים לגבי הרישיון שנתן משרדו להקמת הכנסייה הקתולית בניגוד לפתוא הנזכרת.

 

הצהרתו הראשונה של אל-מנאור זכתה לתמיכתו של מופתי סעודיה עבד אל-עזיז בן עבדאללה אאל אל-שיח', שבראיון ליומון הכוויתי אל-אנבאא אמר: "כווית היא חלק מחצי האי ערב ועל [המדינות] בחצי האי להרוס את כל הכנסיות הנמצאות בה כיוון ... שהנביא ציווה עלינו שאין מקום לשתי דתות בחצי האי ערב".[1] תמיכה נוספת באה מצידו של המטיף האסלאמיסטי הכוויתי, השיח' צאלח אל-ר'אנם, שפסק כי הדבר תואם את הוראתו של הנביא מוחמד, לפיה "אסור לשום דת [פרט לאסלאם] להתקיים בחצי האי ערב", כלומר - אסור להקים כנסיה חדשה כל שהיא ויש להרוס את הקיימות.[2]

 

השר הכוויתי להקדשים ולעניינים אסלאמיים, ג'מאל אל-שהאב, הסתייג בתגובתו מדברים אלה. הוא אמר כי לאל-מנואר יש זכות להביע את דעתו, אך הדגיש כי: "החוקה הכוויתית מבטיחה לאזרחיה [חופש] אמונה וקיום טקסים דתיים והדת המוסלמית ידועה כדת סובלנית ... הריסת הכנסיות והטלת איסור על בני העדה הנוצרית לקיים את טקסיהם, מנוגדת לחוק ולתקנות המדינה...".[3]

 

ארגונים אזרחיים, פוליטיקאים, אנשי ציבור וכותבים שונים, יצאו בביקורת על דבריו של אל-מנאור, כשעיקר טענתם היא שעמדתו מנוגדת לחוקה ולעקרונות הדמוקרטיה. ד"ר בדר אל-דיחאני, נשיא אגודת בוגרי האוניברסיטאות, טען כי "הריסת הכנסיות מנוגדת לחוקה הכוויתית שמעולם לא עשתה הבחנה בין אזרחי המדינה."[4]

 

ויכוח זה עורר בכווית מחדש את השאלה עד כמה השריעה צריכה להיות המקור לחוקה ולחקיקה. על נקודה זה עמד מזכ"ל 'הבמה הדמוקרטית' יוסף אל-שאיג'י, שקרא להתנגד לכוונת הזרמים האסלאמיסטים "לערוך שינויים בחוקה ... ולכלול בה סעיף האוסר חקיקה שלא תואמת את עקרונות השריעה".[5]  מזכ"ל 'הברית הלאומית הדמוקרטית', ח'לד אל-ח'אלד, טען כי הצעת החוק של אל-מנאור מבטאת קיצוניות יתר וקנאות דתית, וכי הכוחות הלאומיים בכווית שהיא מדינה אזרחית ותישאר כזו  ימנעו פלישה בנוסח הטאלבאן אליה.[6]

 

הליברלית הכוויתית ד"ר אבתהאל אל-ח'טיב, בעלת הטור ביומון אל-ג'רידה, התייחסה להשלכות הצעתו של אל-מנאור על מעמדם של הסונים שאינם סלפים, ושל השיעים והנוצרים בכווית. לדבריה,"... מי שקורא למדינה דתית הוא, ללא כחל ושרק, איש עדתי, המתכוון ליישום דרך רוחנית אחת בלבד בעולם... חברי הפרלמנט הקוראים ליישום השריעה המוסלמית נגד הדמוקרטיה של כווית וחוקתה, עתידים לקדם חוקים... שיבודדו לא רק את הדתות והעדות האחרות, אלא גם את הסונים שאינם סלפים ... שהרי החקיקה הסלפית אינה מתייחסת רק לזכותם של הנוצרים בכווית לבנות כנסיות, אלא [היא נרחבת יותר. החוק עליו מדבר] חבר הפרלמנט אסאמה אל-מנאור הוא הסנונית הראשונה המבשרת כי במקרה הטוב יעניקו הסלפים, [לנוצרים] מעמד של בני חסות, ויורידו אותם מדרגה של אזרחים לדרגה של 'אורחים' החייבים במס גולגולת בתמורה לשהותם במדינה...".[7]

 

מבקרים אחרים טענו כי אל-מנאור לא משקף בדעותיו את האסלאם האמיתי, שהיא דת של סובלנות ומתינות. הכותב ביומון הכוויתי אל-ראי וליד אל-רג'יב טען, כי "בתקופה האסלאמית הראשונה התקיימו זו לצד זו כל הדתות, המוסלמית, הנוצרית, היהודית והזרואסטרית, מבלי שמישהו יבקש להרוס את בתי הפולחן שלהם".[8]  נשיאת האגודה התרבותית חברתית לנשים, שיח'ה אל-נצף אמרה: "קשריו של הנביא מוחמד עם שכניו אנשי החסות היו טובים.  איפה הסובלנות האסלאמית בקריאה זו [של אל-מנואר], ובפרט שהנצרות היא דת מונותיאיסטית?".[9]

 

גם בעל הטור ביומון כוויתי אל-ג'רידה, חמד נאיף אל-ר'זי, התייחס לנושא סובלנותה של דת האסלאם, והביא ארבע דוגמאות לכך: הראשונה על היתר שנתן מוחמד לנוצרים בחצי האי ערב להתפלל במסגד שלו; השנייה על נוסח של כתב בטחון שניתן לנוצרים באי מלטה, המבטיח את שלמות בתי הפולחן שלהם; השלישית על תפילתו של הח'ליף המוסלמי השני, עמר בן ח'טאב, בכנסיית הקבר בירושלים לאחר שכבשה: והרביעית גם היא על נוסח כתב בטחון  שהעניק המצביא המוסלמי עמרו בן אל-עאץ לנוצרים של מצרים.[10]

 

טענות נוספות שהועלו נגד יוזמתו של אל-מנאור נגעו לתדמיתה של כווית בעולם ולמוסר הכפול של  הזרמים האסלאמיסטים, שמצד אחד רוצים להגביל את זכויות המיעוטים במדינות ערב, ומצד שני דורשים מהמערב להעניק למוסלמים חופש פולחן מלא. לטיעון השני התייחס הכותב הליברלי והוגה הדעות הסעודי תורכי אל-חמד בדף הטוויטר שלו ב-20 במרץ 2012 שם כתב: "[באשר] לפתוא האחרונה של כבוד המופתי [הסעודי הקובעת שיש] להרוס את הכנסיות בחצי האי ערב, מה [היתה תגובתנו] לו [המערב] היה נוהג עמנו במידה כנגד מידה והיה הורס את המסגדים שלנו באמריקה ובאירופה? האם לא היינו מגנים אותו?".[11]

 

 



[1] אל-אנבאא (כווית), 11.03.2012

[2] אל-סיאסה (כווית), 19.02.2012

[3] אל-ראי (כווית), 18.02.2012

[4] אל-ג'רידה (כווית), 19.02.2012

[5] אל-ג'רידה (כווית), 19.02.2012

[6] אל-ג'רידה (כווית) 19.02.2012

[7] אל-ג'רידה (כווית), 20.02.2012

[8] אל-ראי (כווית), 20.02.2012

[9] אל-ג'רידה (כווית), 19.02.2012

[10] אל-ג'רידה (כווית), 21.02.2012

[11] http://twitter.com/#!/iL_FHD/statuses/182187501... href="http://twitter.com/#!/iL_FHD/statuses/182187501828575233">http://twitter.com/#!/iL_FHD/statuses/182187501...